בתחרויות בהן מחולקים פרסים לשלושת המקומות הראשונים, פעמים רבות המקום השני נראה מאוכזב יותר מהשלישי. הסיבה היא שהשני מתייחס יותר למקום הראשון שהוא פספס והשלישי מתייחס יותר לרביעי שהיה יכול לעקוף אותו ולהשאיר אותו בלי כלום. האנקדוטה הזו קיימת בכדי להסביר את האופן בו רגשות פועלים, אך היא מדגישה משהו נוסף - את המצב המיוחד של המקום השני, זה שהשיג כמעט הכל אבל לא יכול שלא לשפוט את עצמו רק בהשוואה לאחד שלפניו. בעיקר אם מדובר בשני קלאסי - כזה שנמצא מעט אחרי הראשון והרבה לפני כל השאר.
השני הקלאסי ביותר בספורט העולמי כרגע הוא כריסטיאנו רונאלדו. הוא קלאסי דווקא בגלל שהוא לא היה אמור להיות כזה. הוא היה אמור להיות הגדול מכולם, היחיד בדורו, כל הקריירה שלו הובילה לשם. הסיפור שלו מתחיל כסיפור על מי שקיבל ליד את כל הקלפים הנכונים והחליט לנצל את ההזדמנות הנדירה הזאת בכל מחיר, כולל המיתוג כשחצן שבא יחד עם חוסר החשק שלו להסתיר שהוא תמיד ידע שהוא כזה. לאורך כל הדרך זה הכוח המניע המרכזי שלו, כוח מניע שהוא לא התבייש להצהיר עליו - הוא רוצה להיות הכי טוב בעולם ולא מתכוון לעצור עד שיגיע לשם.
נקודות הציון הבולטות נראות כמו תסריט מוקפד מדי - הילדות בבית עני, ההתגלות במשחק אימון של ספורטינג ליסבון מול מנצ'סטר יונייטד (מיתוס שלא מתחשק להפריך), המפגש עם המאמן שהיה הכי נכון עבורו לפגוש בגיל 18, ההתחזקות דווקא לאור הקשיים (מות האב, כל מיני שערוריות שהאנגלים אוהבים לטחון בלי פרופורציות), הזכייה בכל תואר אפשרי עם מנצ'סטר יונייטד, המעבר לריאל מדריד בשיא הקריירה, המפגש עם המאמן שהיה הכי נכון עבורו לפגוש בגיל 25, השיאים שנשברים בלי הפסקה.
לאורך כל התקופה הזאת רונאלדו הלך והשתכלל, חיזק יותר ויותר את היכולת האתלטית שלו, את התנועה ללא כדור, את קבלת ההחלטות, את טכניקת הבעיטה הייחודית שמאפשרת לו להחליט רק ברגע האחרון לאן לבעוט ואיך ומבלבלת את כל השוערים שמולו. גם מבחינה מנטאלית הוא השתדרג לאורך השנים - פחות לקח ללב קהל עוין, פחות הגיב לפרובוקציות שניסו לערער אותו, פחות יצר פרובוקציות, הוריד למינימום כל מה שלא תורם להבקעת שערים והשגת ניצחונות. הוא שיחק עם שניים מהשחקנים הטובים בעולם בעשור האחרון - רוני וקאקה, ובשני המקרים לא השאיר ספק באשר לעליונות שלו. לפני כמה שנים אחד העיתונים ניסה להרכיב את השחקן המושלם בעזרת תכונות של שחקנים שונים, כיום ניתן פשוט להרכיב את כריסטיאנו רונאלדו, הוא בא גם עם הלוק של הסופרסטאר בילט אין. ואיכשהו, זה עדיין לא מספיק כדי להיות הכי טוב. הכל בגלל פרעוש קטן.
***
עד אמצע 2008 הכל היה מושלם בתוכנית, אך בקיץ הזה נולדה ברצלונה של פפ גווארדיולה ויחד איתה מסי במתכונתו הנוכחית. המעבר של רונאלדו לריאל מדריד לא היה קשור לבארסה, רונאלדו דיבר על השאיפה הזו עוד לפני כן כחלום הגדול שלו, זה נראה כמו הצעד המתבקש עבור מי ששואף להיות גדול יותר מקבוצה מסוימת - להגיע למועדון המעוטר והמלחיץ באירופה ולהשתלט על העולם בעזרתו.
אבל הוא נכנס ישר לתוך מלכודת, לתוך סיטואציה בה הוא נאלץ לרדוף אחרי משהו שלא ממש ניתן לתפוס. כל מה שרונאלדו עשה והשיג עם ריאל, למסי ובארסה היו תשובות טובות יותר. גם לאחר שהגיע מוריניו והוביל את ריאל לאליפות, זה לא הוריד מההילה סביב בארסה ומהיחס למסי כאל הגדול מכולם. מוריניו, בזכות האמונה הבלתי מתפשרת שלו בשחקנים שלו וההישגים שבאים יחד איתה, תרם לדחיית הקץ. עושה רושם שעד לא מזמן מסי היה עבור רונאלדו בסך הכל שלב נוסף בדרך לגדולה, המשוכה האחרונה והקשה מכולן. בעונה שעברה, כאשר הוא הבקיע בקמפ-נואו בדרך לניצחון ולאליפות, התגובה שלו אחרי הגולים שידרה שזה המובן מאליו, זה המצב הטבעי של הדברים שסוף סוף קורה.
לכן השנה האחרונה הייתה מתסכלת במיוחד עבור רונאלדו. הוא חשב שהוא עשה מספיק רק כדי לגלות שהעולם חושב אחרת. אם את הניסיון שלו להשתוות למסי ניתן לדמות ליחסים בין הרוד ראנר לווילי קויוטי שרודף אחריו, את השנה האחרונה ניתן לדמות לחלק בו ווילי קויוטי מבצע בהצלחה מזימה, תופס את הרוד ראנר, מכין מדורה ומוציא סכין, מזלג ומפית, רק כדי לשמוע את הדיבור על 91 השערים של מסי, גרסת הכדורגל ל-"מיפ, מיפ".
***
מתי הגיע רגע ההפנמה, הרגע בו רונאלדו עיכל שזה כבר לא ממש תלוי במה שהוא יעשה, שברמה הציבורית הקרב הוכרע, שגם בעונה בה הוא זכה באליפות הוא ייאלץ לעמוד ליד מסי ולחייך בנימוס כשהארגנטינאי זוכה בתואר כדורגלן השנה בפעם הרביעית ברציפות? כאשר רונאלדו הצהיר בשלב מוקדם בעונה שהוא עצוב רבים ייחסו זאת לרצון שלו לקבל יותר כסף בחוזה הבא, כמובן יכול להיות שמדובר במשהו שקשור לחייו האישיים או למשהו שקרה בקבוצה. אבל האינסטינקט הראשון שלי היה שאולי, רק אולי, היה שם רגע, לא בהכרח מודע, של הפנמת מצבו המיוחד - הכי קרוב שאפשר להגיע לחלום הגדול שלו בלי לגעת בו.
בקיצור, ובפרפראזה על משפט מפורסם בפסיכולוגיה- אין רונאלדו בלי מסי. אפשר היה לנסות לנתח את דמותו של רונאלדו בטהרתה, בלי השוואות, בדומה לניתוח של מסי בפעם הקודמת, אבל ניתוח כזה היה מפספס את המהות של הדמות, את המקום בו היא הופכת למעניינת. השחקן הנפלא שאנו רואים כל שבוע בריאל מדריד הוא תוצר של מציאות מאוד מסוימת, של מעמדו כמספר 2 שבשלב הזה ניתן לומר שעשה כל מה שבן אנוש מסוגל כדי להיות מספר 1 וזה לא הספיק. אולי לשחקנים אחרים במצבו הגורם ההשוואתי לא היה חשוב במיוחד, אבל במקרה של רונאלדו יהיה קשה מאוד לטעון שלא אכפת לו אם הוא הכי טוב או לא, אם הוא נחשב לגדול בדורו או רק לשני (אגב, אני לא מנסה לטעון שמסי לא הושפע מריאל ורונאלדו, אלא שאצלו זה הרבה פחות מהותי).
לכן, במקרה הזה מעניין לשאול גם את השאלה ההיפותטית שבמקרים אחרים היא מיותרת - איך היה נראה רונאלדו בעולם בלי מסי וברצלונה? יכול להיות שהוא היה משלים את ההשתלטות על העולם, צובר תארים אישיים וקבוצתיים, מופיע ברגעים הכי חשובים של המשחקים הכי חשובים, מגלה בעצמו רעב אינסופי להישגים, רעב שלא היה עוצר עד שלא היה ספק שהוא הכדורגלן הגדול בהיסטוריה. מצד שני, יכול להיות שהוא היה משתעמם, לא מרגיש מאותגר מספיק, מגלה הרס עצמי שלפעמים מאפיין את מי שנמצא בודד בפסגה. יכול להיות שהנוכחות של מסי מאתגרת את רונאלדו, דוחפת אותו להמשיך להשתפר גם כשנדמה שאין עוד לאן.
בסיפור שנבנה כאן על רונאלדו, כל מה שקרה עד עכשיו זה תקציר הפרקים הקודמים, כאשר הפרק האחרון היה האליפות עם מוריניו וההפנמה שהיא לא שינתה באופן מהותי את המציאות. הפרק הבא, זה שמתחיל אחרי ההפנמה ובעקבות ההפנמה, עשוי להיות המעניין ביותר בסיפור הזה. והפרק הזה מתחיל היום, במפגש הראשון של רונאלדו עם האקסית המיתולוגית.
***
תגובה אפשרית אחת למצב היא התמקדות במקום בו רונאלדו עדיין יכול להיות גדול יותר ממסי - התפקוד במשחקים גדולים. שניהם לא היו טובים במיוחד או רעים במיוחד במשחקים מכריעים עד כה, לשניהם יש ברזומה כמה רגעים גדולים אבל גם כמה היעלמויות וכמה פספוסים מעצבנים. רונאלדו הבקיע בגמר ליגת האלופות ב-2008 אך החמיץ בדו קרב הפנדלים וניצל רק בזכות ההחלקה של ג'ון טרי. דבר דומה קרה לו בחצי הגמר בשנה שעברה. הוא הבקיע צמד מול באיירן מינכן אך החטיא את הפנדל, הפעם זה נגמר בהפסד. בנבחרת בקיץ היו לו החמצות מדהימות ומשחקים חלשים לצד הצגות גדולות בקמפיין נוסף שהסתיים בהדחה בפנדלים, הפעם הוא אפילו לא בעט.
אין ספק שאם רונאלדו היה מתעלה בכל הרגעים הנכונים ומוביל את ריאל מדריד לזכייה בליגת האלופות ואת פורטוגל לזכייה ביורו התפיסה לגביו הייתה שונה לחלוטין כרגע. כדאי לזכור כמה מעט היה חסר כדי שזה יקרה. אין ספק שאם רונאלדו יהפוך לשחקן שמחסל בעצמו יריבות גדולות ומבקיע בצרורות במאני טיים זה כבר לא יהיה אותו סיפור. אולי כדי להגיע למקום הזה הוא יצטרך לוותר על העקביות - במקום להבקיע 60-70 שערים בעונה הוא יסתפק ב-40 שעשרה מהם יגיעו במשחקים החשובים. במקרה כזה, ניתן יהיה לדבר עליו ועל מסי כמייצגים שני סוגים שונים של גדולה, הדינמיקה בינהם תהיה יותר מהסוג של פדרר-נדאל בה הגדולה ההיסטורית של אחד לא באה על חשבון השני.
תגובה אפשרית נוספת תהיה ללמוד מקירסטן דאנסט וחברותיה ב-"מעודדות צמודות". בסוף של הסרט הזה, שמתכתב בתחכום עם הסוף המוכר של סרטי הספורט, שופטי התחרות מכריזים על הקבוצה שכיכבה בסרט כזוכה במקום השני, מה שאומר שהיריבות המושבעות ניצחו אותן. התגובה שלהן היא התפרצות שמחה על המקום השני - הן עשו את המקסימום והגיעו להישג מרשים. מהבחינה הזאת, נדמה שהבריחה המהירה של ברצלונה בליגה השנה עשתה רק טוב לרונאלדו. מאז שנהיה ברור שאין טעם להמשיך ברדיפה האינסופית אחרי השפן של אנרג'ייזר והקבוצה המושלמת שלו הוא נראה נינוח יותר ומשחק טוב מתמיד.
האם רונאלדו מסוגל להשלים עם מעמדו כמספר 2? לעומת הסגן של בר כוכבא, זה לא הופך אותו לחסר חשיבות היסטורית. ניתן להתווכח על הדירוג (למרות שחובבי הכדורגל פחות אובססיביים לגבי דירוגים מהאמריקאים), אבל לא אמור להיות ספק שלרונאלדו של השנים האחרונות יש מקום בדיון על עשרת הגדולים בכל הזמנים, ויש לו עוד מספיק זמן לשפר עמדות. זה בטח הרבה יותר טוב מהתגובה האפשרית השלישית - ללמוד מקירסטן דאנסט ב-"מלנכוליה".
* הכותב סיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית
21:45, ספורט5 ו-HD: רונאלדו חוזר לאולד טראפורד
גם ליאונל מסי ישב על כורסת הפסיכולוג