נער החידות מברצלונה: ניתוח פסיכולוגי של ליאונל מסי

"הרציחות ברחוב מורג" של אדגר אלן פו נחשב לסיפור הבלשי הראשון. לאחר הקדמה סמי-תיאורטית, המספר, הסייד קיק המושבע, מציג לנו את דמותו של הבלש הגאון בעזרת האנקדוטה הבאה: שניהם הולכים ברחוב, שותקים כ-15 דקות, ופתאום הבלש ממשיך את המחשבה שבדיוק עברה למספר בראש, מחשבה איזוטרית על איכויות של שחקן מסוים. כשהמספר ההמום דורש הסבר, הבלש מראה לו כיצד הסיק את כל המחשבות שעברו לו בראש מאז הפעם האחרונה בה דיברו. האקספוזיציה לדמות הבלש הגאון, אולי הדמות הפופולארית ביותר ב-170 השנים שחלפו מאז הסיפור של פו, לא מתמקדת, כפי שניתן היה לצפות, ביכולתו לפתור חידת היגיון, אלא דווקא ביכולתו לחדור לנבכי המוח האנושי.

המחשבה שקיימים גאונים שמסוגלים להשתמש בכלים האנליטיים שלהם לא רק בכדי לפתור בעיות תיאורטיות, אלא גם כדי לדעת מה אנחנו חושבים, מסקרנת אותנו במיוחד. בדרך כלל זה לא המצב, רוב הגאונים מתקשים להבין בני אדם אחרים, הם יותר דומים לשלדון קופר מאשר לגרגורי האוס. ליאונל מסי הוא גאון מהסוג הנדיר הזה, הוא הגרסא הספורטיבית לבלש הספרותי. לכן הוא הגאון המעניין ביותר בעולם הספורט כרגע (כדי להימנע מהדיון המעייף הזה- כן, יש גאונות ספורטיבית בדיוק כפי שיש גאונות בתחומים לא מילוליים רבים אחרים).

נדמה שכאשר חושבים על גאונות בספורט, בכדורגל ובברצלונה, מסי לא יהיה השם הראשון שעולה לראש אלא דווקא חבריו לקבוצה צ'אבי ואינייסטה. הם המייצגים הבולטים של הגאונות שאינה קשורה למימד האנושי. מסירה גאונית של צ'אבי זוכה לכינוי הזה בזכות ראייה מרחבית, חישוב מרחק ומהירות, תזמון. הנקיון הטכני של אינייסטה גורם לכך שכשהכדור אצלו, המגרש נראה כמו תרגיל במתמטיקה. הגאונות שלהם מייצרת רגעים בהם הכדורגל נראה לא אנושי, המחמאה האולטימטיבית למהלך גדול של בארסה היא שזה נראה כמו משחק מחשב. מסי לוקח, מדי פעם, חלק בסגנון הזה, אבל זה לא החלק המעניין אצלו.

לפני שניכנס לעומק הניתוח, חשוב לשלול את התפיסה בתרבות הפופולארית בה התכונה הבולטת של מסי היא הדריבל שלו. כאשר פעם ביומיים מופיע וידאו ששואל "האם זה המסי הבא?", זה תמיד מוביל לילד שיודע לכדרר. קשה לחשוב על פספוס גדול יותר מלרדד את מסי לדריבל, הוא כל כך הרבה יותר מזה. גם זה לא החלק המעניין אצלו.

מה שמעניין זה האופן בו מסי מוצא פתרונות לסיטואציות שנראות שגרתיות, שלא אמור לקרות בהן משהו יוצא דופן. הדריבל והטיקי-טאקה הם רק שניים מהכלים הרבים שהוא משתמש בהם. כך הוא מצליח להבקיע 91 שערים בשנה בלי לשעמם לרגע. את רוב השערים שלו ניתן להקביל לפתרונות לחידה בלשית. קל במיוחד לראות את זה בבעיטות המסיימות שלו. בדרך כלל ההגנה והשוער משוכנעים שהם סוגרים לו את כל האפשרויות, ופתאום הוא מוצא משהו שהם לא חשבו עליו- הקפצה, המשך התנועה לעוד שנייה לפני הבעיטה, זווית ייחודית. לפעמים זה פשוט נראה קל- פס מ-20 מטר לפינה שלא ברור איך נכנס. רק בהילוך החוזר ניתן לראות שבדיוק ברגע הזה השוער לא עמד נכון או ששחקן ההגנה הסתיר לו, ומסי ניצל את זה לפני שהייתה להם הזדמנות לתקן.

אך גם זה רק חלק מהסיפור. מבט על 91 השערים שמסי כבש ב-2012 מראה רוב ברור לסוג מסוים של שערים שהשדרים נוטים לכנות שערים קלים: אחד על אחד מול שוער או המשך בנגיעה של כדור רוחב. המצב הזה מפתיע כל פעם מחדש. הרי מדובר במסי, השחקן הראשון שכל יריבה מנסה לעצור, שחקן שכשהוא עם הכדור יש לפעמים 7-8 שחקנים שעומדים סביבו, אז איך קורה שפעם אחרי פעם הוא מוצא את עצמו במצבים טובים? ניתן לתלות את זה בקבוצה הנהדרת שסביבו, אבל במצב כזה הגיוני היה לצפות שגם שאר שחקני ההתקפה של בארסה ירבו להגיע למצבים כאלה, מה שלא קורה. ברוב הגדול של המקרים זה מסי שמגיע למצב הנוח.

כאן אנו מגיעים למה שלטעמי הוא הגדולה האמיתית של מסי, מה שמבחין אותו משאר הכדורגלנים הגדולים בתקופתו- הגאונות של מסי באה לידי ביטוי גם, ואולי אפילו בעיקר, בעבודה שלו ללא הכדור. הוא ידוע כשחקן שלא עושה יותר מדי תנועה במהלך משחק, אין לו תפקיד טקטי כלל, בדיוק בשביל שהוא יוכל לנוע בחופשיות מוחלטת ולנצל את היכולת שלו להבין סיטואציות טוב יותר מכל אחד אחר. אלה דברים קטנים שבדרך כלל קשה מאוד לשים לב אליהם, אבל אם מתמקדים בו אפשר להתחיל להבין איך הוא מוצא פתרונות לחידות גם כשהכדור לא אצלו.

מסי יודע מתי השחקן שמקבל כדור יכול למסור לו בנגיעה ומתי לא וצריך לחכות רגע עם התנועה; הוא שם לב מתי נוצר קשר עין וברגע הזה הוא מבהיר לשחקן שעם הכדור לאן הוא מתכוון לנוע; הוא מזהה את זווית המסירה הנוחה ביותר עבור השחקן עם הכדור ומתזמן את התנועה כך שתהיה נוחה במיוחד למוסר; לפעמים הוא מזהה את המסירה הבאה לשחקן אחר ונע כדי לקבל את הכדור ממנו; הוא מחכה לרגע ששחקן ההגנה הקרוב אליו מסיט ממנו מבט כדי להיעלם לו (למשל, כשיש ספק לנבדל וכל ההגנה מסתכלת לרגע על הקוון); הוא מוצא את השטח בתוך הרחבה בו לאף שחקן הגנה אין סיכוי להגיע בזמן; כשהוא לוחץ שחקן הגנה הוא נוטה לדעת עוד לפניו לאן הוא מתכוון למסור וכך פעמים רבות גם חוטף את הכדור.

כמובן, לא תמיד זה עובד. בעצם, בדרך כלל זה לא עובד. לפעמים הוא עצמו לא מספיק חד או מפספס את הרגע המדויק, לפעמים המוסר לא מצליח או ששחקן הגנה קורא את המצב טוב ממנו. בדיוק כפי שדמותו של האוס מבצעת אבחנות שגויות רבות עד לפתרון הנכון, כך גם מסי מנסה ומנסה עד שמגיעה ההתקפה בה הכל מתחבר לו כמו שצריך והוא מוצא את הדרך להבקיע או לבשל. ההבדל הוא שהאוס הוא דמות בסדרה שנמשכת 45 דקות לכן אנו יודעים שרק לקראת סוף הפרק הוא ימצא פתרון לחידה, בעוד שאצל מסי זה יכול לקרות בכל רגע נתון ולכן זה גם הרבה יותר מפתיע ומרגש כשזה קורה.

המאפיין של כל הדוגמאות לעבודה של מסי ללא הכדור הוא תשומת הלב הרבה שלו לשחקנים שאיתו או נגדו. תנועה מדויקת של מסי לוקחת בחשבון סיטואציה בינאישית מורכבת שדורשת הבנה של נקודת המבט של שחקנים רבים אחרים. כשמנסחים זאת כך קל יותר לראות כיצד זו בדיוק אותה התכונה שבאה לידי ביטוי ברבות מהפעולות שלו עם הכדור- הבעיטות המתוחכמות, הדריבל לשטח הפנוי, כדורי העומק. זו הגאונות הייחודית למסי, הגאונות שגורמת לנו להמשיך ולהתעניין בו גם כשהשיג כבר הכל. כמו בסיפור בלשי טוב, השאלה היא לא האם יהיה פתרון, ולפעמים גם לא מה הפתרון, אלא איך מגיעים אליו ובעיקר איך הבלש הצליח להיכנס לראש של יריבו.

אני מאמין שזו גם הסיבה לכך שלרגע לא נראה כאילו למסי נמאס או קשה. לעומת יריבו המושבע רונאלדו, מסי לא נראה כמו אחד שלוקח ללב כישלונות או מתעניין במיוחד במעמדו ההיסטורי. למרות כל מה שהשיג וימשיך להשיג, הוא עדיין נראה כמו מישהו שבעיקר נהנה לפתור חידות, למצוא את התנועה, המסירה, הבעיטה או הכדרור המושלם לכל סיטואציה. בדיוק כפי שחובבי חידות הגיון לעולם לא ימאסו בתחביב שלהם, עושה רושם שגם מסי מסוגל להמשיך כך עוד שנים ארוכות בלי להרגיש רווי.

זהו סוד הקסם שלו. כיף לאהוב את מסי לא רק בגלל שהוא ממשיך ליהנות מהמשחק בטהרתו, אלא גם בגלל האופן בו הוא מצליח להמשיך ליהנות - הוא גורם למשחק, כל משחק, להיראות מעניין. אם הוא מצליח להתייחס לכל התקפה בכל משחק זניח כחידה מורכבת שכוללת לוגיקה ויחסים בינאישיים, גם אנחנו יכולים למצוא רבדים נוספים במה שבקלות ניתן לראות כמשעמם. זהו בעיקר מימד הבנת האחרים כדרך להגיע למצבים טובים שהופך את המשחק להרבה יותר מורכב ומעניין, לכזה שיוצר אינסוף סיטואציות ייחודיות שבכל אחת ניתן להתעמק בדרכים רבות. גם אם בדרך כלל קשה לזהות מה מסי עושה, בעיקר כשהוא נע ללא כדור, ניתן להניח שהוא ביצע פעולה גאונית בדרך. למי שבארסה מתחילה לשעמם אותו אני מאוד ממליץ להתמקד ברגעים האלה של מסי במהלך משחק.

מכיוון שאף אחד ושום דבר לא מושלם, גם לתכונה הזאת של מסי יש חסרונות. הקשיים שלו בנבחרת ארגנטינה ובמשחקים של ברצלונה במעמדים מסוימים ומול יריבות מסוג מסוים מבליטים את חוסר העניין היחסי שלו במצבים בהם משתנים חוקי המשחק. בנבחרת מצפים ממנו להנהיג והוא לא ממש יודע לעשות את זה, מצפים ממנו גם להיות השחקן שעם הכדור וכך הוא מתקשה להביא לידי ביטוי את היכולות שלו ללא הכדור. בשנה האחרונה, עם שיפור הסגל והמאמן, זה מתחיל להיראות דומה יותר למסי של ברצלונה.

אך גם בבארסה, כשלמשחק יש חשיבות גדולה, כשלפתרון החידות יש משמעות מיוחדת, עושה רושם שזה רק מכביד עליו. הוא הבקיע לא מעט שערים גדולים גם במעמדים כאלה, אבל בדרך כלל יש תחושה שהוא היה מעדיף לחזור למשחקי ליגה סתמיים ולהנאה הפשוטה שלו מהמשחק. דווקא במשחקי הקלאסיקו האחרונים נראה היה שהוא נהנה יותר מהרגיל מהמעמד המיוחד שלהם. אולי אחרי שהתקשה מול ריאל תקופה ארוכה, היכולת שלו למצוא פתרונות גם לקבוצה של מוריניו הפכה למהנה במיוחד עבורו. בין אם הוא יככב הלילה או לא (22.00, ספורט1), בין אם יהיה משחק גדול או אוסף של פרובוקציות, למי שיבחר להתמקד במסי ובמחשבה הרבה שהוא מקדיש כמעט לכל פעולה מובטחת הנאה כלשהי.

* הכותב סיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית

22:00, ספורט1 ו-HD: ריאל - ברצלונה

טיטו וילאנובה יעביר את המשחק בטלפון הנייד?