צביקה שרף זוכר היטב את הניצחון האחרון של מכבי תל אביב על ברצלונה. זה קרה אי שם בעונת 2007/8, במשחק השלישי והמכריע בשלב ההצלבה. יותם הלפרין התעלה במאני טיים, דייויד בלו לא הפסיק לצלוף ו-וויל ביינום סגר עניין עם כמה מהלכים אקרובטיים, ביניהם דאנק מהדהד ובלתי נשכח על הראש של ארסן איליאסובה. מכבי תל אביב בפיינל פור. "ברצלונה הייתה אז קבוצה חזקה, אבל הרבה פחות טובה בהשוואה להיום", מודה שרף, שאימן בזמנו את הצהובים. "זו הייתה למעשה העונה האחרונה שלהם בבינוניות שאפיינה את השנים הללו שלה. מאז, היא יצאה לדרך חדשה".
בסיום אותה עונה החליטו בבירת קטאלוניה על שינויים נרחבים ומקיפים בצמרת מחלקת הכדורסל, צירפו את שחקן העבר צ'יצ'י קראוס למנהל מקצועי והצהירו כי צ'אבי פסקוואל הצעיר וחסר הניסיון, שמונה כברירת מחדל באמצע העונה בעקבות פיטוריו של דושקו איבנוביץ', יישאר כמאמן.
האפקט היה מהיר וחד, ועד מהרה ברצלונה שבה להשקיף על רובן הגדול של הקבוצות באירופה מלמעלה בדיוק כמצופה ממועדון בסדר הגודל הזה. מכבי תל אביב חשה זאת על בשרה. יותר מזה : ברצלונה הפכה בשנים האחרונות לקללה של הצהובים. ליריבה בלתי מושגת, גם בתנאי השדה העדיפים של יד אליהו הביתי והגועש. מאז אותו ניצחון, נפגשו הצהובים שש פעמים נוספות עם מועדון הפאר הקטלאני. בכל ששת הפעמים ירדה האלופה הישראלית מנוצחת. רצף הניצחונות של בארסה ביד אליהו עומד כעת על שלושה, הישג ששתי קבוצות בלבד יכולות להתהדר בו לאורך ההיסטוריה. למעשה, אין בזה כל חדש. ברצלונה מחזיקה בשיא הניצחונות לקבוצה אירופית כלשהי בהיכל, עם שמונה עד כה.
למרות כל האמור, לקראת המפגש הקרוב בין שתי האימפריות, ביום חמישי הקרוב ביד אליהו, לצהובים אין ברירה. כל דבר מלבד ניצחון יחסל סופית את סיכוייה האחרונים להעפיל לשלב ההצלבה, שגם כך נראה כרגע רחוק מהישג יד. לכן, לכבוד מלחמת ההישרדות הקרבה ובאה, עולה שאלה פשוטה: איך, לעזאזל, מנצחים את ברצלונה?
התקפה: ההזדמנות של פלאניניץ'?
נדזאד סינאנוביץ' בוודאי אינו שם מוכר בכדורסל האירופי. הסנטר הבוסני הענק של ויאדוליד, המתנשא לגובה 2.22 וכבר חצה את גיל 30 מעולם לא נודע בשל יכולתיו הטכניות הגבוהות, או בזכות כישורים התקפיים יוצאי דופן. ספק אם הוא עצמו האמין שאת משחק חייו ירשום דווקא מול ברצלונה החזקה וההגנתית, אך את המפגש מולה הוא סגר עם דאבל-דאבל מפלצתי של 28 נקודות ו-10 ריבאונדים. סינאנוביץ' למען האמת אינו היחיד. מספר שחקני פנים אלמוניים מהליגה הספרדית כבר הצטיינו מול הבלאוגרנה, וחשפו מה שעשויה להיות את אחת מנקודות התורפה הבודדות בהגנה המופתית שמציגים שחקניו של צ'אבי פסקוואל. בטח בהשוואה לעונות קודמות, אז הסתמכו במידה רבה על הסגולות ההגנתיות של שחקני הפנים, שהרחיקו את שחקני היריבה מאזור הצבע. למרות זאת, ההגנה של בארסה קרובה לשלמות ברמות הללו.
היא מורידה את היריבות ל-66.3 נקודות בממוצע ביורוליג, זוכה לדירוג ההגנתי המשוקלל הטוב ביותר, וככלל, מציגה לראווה את אחת העונות ההגנתיות המרשימות אי פעם ביורוליג מבחינה הגנתית. מה שהופך את הנתון הזה למרשים אפילו יותר, היא העובדה שרובו המכריע של סגל השחקנים מעולם לא נודע בשל יכולות הגנתיות מיוחדות.
פיט מיקל, ויקטור סאדה וסי ג'יי וואלאס אמנם שחקני הגנה מהשורה הראשונה באירופה. אך החל מהרכז מרסליניו הוארטס, דרך המלך הבלתי מעורער חואן קרלוס נבארו ועד הסנטר אנטה טומיץ', ניתן היה לצפות שברצלונה לא תצטיין דווקא בחלק ההגנתי. אך לא היא. "ההגנה של בארסה כל כך טובה קודם כל בזכות תיאום יוצא מהכלל", מנתח העיתונאי הספרדי פראן מרטינס. "הם יודעים לחפות אחד על השני, לעמוד בדיוק במקומות הנכונים. חלק מהשחקנים בבארסה אמנם אולי לא שומרים גדולים באחד על אחד, אך כולם שחקנים אינטליגנטיים שפשוט יודעים לעשות הגנה קבוצתית".
אז איך בכל זאת מפצחים את ההגנה של הקטלאנים? ביותר ויותר מהלכים של אחד על אחד. אחת הדרכים עשויה להיות, כאמור, הכנסת כדורים מאסיבית לשחקני הפנים, ובעיקר בעמדת הסנטר, ממנה ברצלונה סופגת הגנתית יותר מכל קבוצה אחרת ביורוליג, עם 29.5 אחוזים במדד משוקלל. יסמין רפשה הוא אחד מבין שמונה מאמנים שונים שניצחו את ברצלונה בליגה הספרדית, ויש לו מה לומר בעניין: "מול קבוצה כמו ברצלונה, דווקא שחקן כמו דרקו פלאניניץ' יכול להפתיע. הסנטרים של ברצלונה, שהם די רכים באחד על אחד בהגנה, מתקשים עם שחקנים מהסוג שלו, שחיים מאגרסיביות ועובדים קשה כדי לקבל כדורים בצבע. פלאניניץ' עדיין לא בלט יותר במיוחד ביורוליג, כך שברצלונה מן הסתם לא מתכוננת אליו באופן מיוחד. הוא יכול להיות קלף במשחק כזה ולספק כמה נקודות קריטיות מתחת לסל".
לרפשה טיפ נוסף, לאור ההיעדרות של ליאור אליהו והאלתורים בהם יצטרך דיוויד בלאט לעשות שימוש, ככל הנראה, בעמדה 4: "נכון שלדווין סמית' וגיא פניני יהיה קשה לשמור על ארזם לורבק בהגנה, אבל בהתקפה ציוות שלהם בעמדה כזאת יכול להיות גם יתרון. מול לורבק, שהוא שחקן מפתח, ניסינו להתיש אותו כמה שיותר בצד ההגנתי. כי כשהוא טרי ורענן, כמעט בלתי אפשרי לעצור אותו בהתקפה, והוא קולע, מוסר, ומהווה חלק עצום מההתקפה של בארסה. אם קיינר מדלי ויותר מזה סמית 'או פניני יכריחו אותו לעבוד קשה בהגנה, לצאת לקליעה שלהם מבחוץ ולרדוף אחריהם מסביב לקשת, מכבי תוכל להרוויח מזה גם כמה נקודות שהיא עשויה לספוג בהגנה".
ואולי, בהתחשב בהגנה המסודרת של ברצלונה במשחק המסודר, הסיכוי היחיד של הצהובים טמון בכלל ביכולת להכתיב קצב מהיר שיפר את האיזון של בארסה. כך טוען העיתונאי פראן מרטינס: "בשביל לנצח את ברצלונה, אתה חייב לקלוע לפחות 75 נקודות, ובמשחק איטי ומסודר זה כמעט בלתי אפשרי מולה. כדי להוציא את בארסה מאיזון, אתה צריך להפוך את המשחק למשוגע. לעשות משהו מפתיע ולרוץ, לרוץ ושוב לרוץ".
הגנה: ההימור שימזער נזקים
על שלושה דברים עומדת ההתקפה של ברצלונה: פיק אנד רול בין הגארדים לגבוהים, מצבי פוסט-אפ לפורוורדים ארזם לורבק ופיט מיקל וכמובן, חסימות מדורגות שמטרתן לפנות את חואן קרלוס נבארו לקליעה הקטלנית שלו מבחוץ. תרגילי הקליעה שמריצה ברצלונה לטובת 'לה בומבה' הפכו לתדירים יותר ויותר ברבות השנים עד שכמעט ועיקרו את שאר שחקני ההתקפה במדי הבלאוגרנה, אך העונה נרשמה תפנית מכורח הנסיבות.
נבארו מרבה להיפצע ונעדר במשך תקופה ארוכה, מה ששינה מעט את תבנית המשחק של ברצלונה בהתקפה. ובכל זאת, אין עוררין על כך שהאיש הראשון לעצור בבארסה היה ונשאר נבארו. למזלו של בלאט, הקלע המחונן מגיע לתל אביב די מותש. נבארו חזר מפציעה הישר למים הרותחים של גביע המלך, והשלים שלושה משחקים בארבעה ימים. בגילו ובמצבו הבריאותי המקרטע מדובר בעומס גדול, אפשר שאף גדול מדי. "כשהוא טוב, ברצלונה כמעט בלתי עצירה", מנתח צביקה שרף. "אם הוא נכנס למשחק ולקצב שלו, אתה בבעיה קשה".
על מנת לנסות ולהצר את צעדיו נבנו באירופה דוקטרינות שלמות, אך אסטרטגיה בה נקטו לא פעם הייתה להביא לכיוונו עזרה של שחקן שני, ש'מרמה' משחקן נוסף שלצד נבארו ומותיר אותו במקרים רבים חופשי. יסמין רפשה מסביר: "אתה חייב לקחת איזשהו הימור, כי להשאיר לנבארו מרווח פעולה כמוהו כהתאבדות. אני מאמין שלהביא דאבל טים על נבארו ולהשאיר חלק מהשחקנים בבארסה פנויים יותר יכול להיות הימור סביר. מרסליניו הוארטס ובמיוחד ויקטור סאדה קלעים לא יציבים מבחוץ, ואותו דבר אפשר לומר גם על פיט מיקל וג'ו אינגלס שמשחקים בעמדה 3. בדיוק בגלל החולשה בקליעה מבחוץ ברצלונה החתימה את בראד אולסון, אבל הוא לא רשאי לשחק ביורוליג".
בהיעדרו של נבארו, ברצלונה הולכת יותר ויותר פנימה. אנטה טומיץ', למשל, שהופך אט אט לאחד השחקנים החשובים בקבוצה. העלה את הממוצעים מ-8.4 נקודות בשלב הבתים ל-14.8 בטופ 16. הצלחתו של הסנטר הקרואטי, טוענים בספרד, מסמלת לפני הכול את הדומיננטיות והשיפור הגדול אצל הרכז מרסליניו הוארטס, שמנהל את המשחק למופת בתקופה האחרונה ומפטם את טומיץ' באסיסטים למכביר. "הוארטס הוא האיש שצריך להתרכז בו בברצלונה אחרי נבארו", טוען פראן מרטינס. "הוא המנוע של הקבוצה בהתקפה כשנבארו לא על המגרש. הוא דואג שכולם יהיו מעורבים במשחק, הוא שם את הכדורים במקומות הנכונים. הרבה קבוצות ניסו לאפשר לו לזרוק מבחוץ ועל ידי זה לגרום לכך שהוא יהיה פחות מרוכז בניהול המשחק. זה יכול לעבוד".
רפשה חולק על הקביעה הזאת. "כשאנחנו שיחקנו מול ברצלונה, התרכזנו בעצירה של נבארו, אחר כך ארזם לורבק, ואז פיט מיקל. שני האחרונים חיים בעיקר מפוסט-אפ בסגנון ההתקפה של ברצלונה, והם מאוד מסוכנים בעמדה הזאת. לורבק בגלל הטכניקה ומגוון התנועות ומיקל בגלל הפיסיות. התשובה שלנו לפוסט-אפ הזה היה פשוט מלכודת של שחקן נוסף שהגיע מקו הבסיס. באופן כללי, הקו המנחה שלנו היה לסגור ולצופף את הצבע כמה שיותר. השלשות של שחקני בארסה, חוץ מנבארו כמובן, פחות הטרידו אותנו".
*כל הנתונים הסטטיסטיים מהכתבה נלקחו מהאתר המצוין: gigabasket.org
