סיכום מחזור בליגת העל: ניצנים של שינוי

כרגע, הכל נראה שחור. טיפש אחד שבמקרה הוא הבעלים של בית"ר ירושלים זרק אבן לבאר בטיימינג נוראי, ועכשיו אלף חכמים צריכים להוציא אותה, אחרת המועדון יטבע. על פניו, כל שנותר כעת הוא שגורמי אכיפת החוק במדינת ישראל יסייעו ליו"ר המועדון איציק קורנפיין בעצירת המתפרעים הגזענים. מעתה, זה כבר לא באמת חשוב מה האינטרס של קורנפיין בכל המהלך האווילי שמחק עונה היסטורית. מעתה, ככה לפחות זה נראה, זה המשטרה מול אותו קומץ אוהדי בית"ר. כמו שאנחנו מכירים את המשטרה, זה לא הרבה. וזה גם לא קומץ.

אבל בשבוע האחרון קורה משהו חשוב יותר שיכול בעתיד לחפות על כך. בשבוע האחרון, לראשונה אולי בהיסטוריה של המועדון, בחרו חלקים נרחבים בקרב אוהדי בית"ר להוקיע באמת ולהתנער ממה שהם פעם נהגו לקרוא לו קומץ. הקומץ היה בעצם תואר שנועד לסייע גם להם לברוח מאחריות. הקומץ היתה הגדרה שנוחה גם לאוהדי בית"ר המכונים שפויים. ארבע האותיות האלו אפשרו להם לחיות בשלום עם תופעות שהם חשבו שיוכלו לחיות איתן בשלום לעד. אלא שהיום, גם הוותיקים שביוצאי ימק"א, לא נשארים אדישים. התגובות שלהם, ימנים ואולטרא ימנים כאחד, הם של שאט נפש. לא פחות. הם לא מגחכים וקורצים. הם לא אומרים תסתכלו גם מה עושים אוהדי הפועל תל אביב. הם נגעלים. פשוט נגעלים. נגעלים ומתרחקים. מתרחקים ומסמנים איקס. זהו מהלך תודעתי משמעותי שיכול להיות גם מהלך היסטורי אם הדברים יעשו נכון.

שוב, קשה לראות כעת את הניצנים החשובים האלה. שוב, כל זה לא יהיה שווה אם המשטרה לא תגן באמת על המועדון, בידיעה שיש לכך ערך חשוב לכל החברה הישראלית. אבל בלי הגיבוי האמיתי מרוב אוהדי בית"ר, בלי אותה תודעה חדשה, לאף מהלך של ניקיון אין סיכוי. ראשי המועדון מבקשים מהתקשורת להנמיך להבות. לא לתת במה לאותם מאות שאין דרך אחרת מאשר להגדיר כמפגרים, אנשים שאפילו ברוך מרזל לא מבין מה יש להם נגד צ'צ'נים. אלא שיש גם צד שני למטבע. בכל פעם שאוהד בית"ר כזה חוצה ברייס קווים אדומים של מוסריות בסיסית, כפי שקרה לא אחת בשבוע האחרון, יש עשרה אוהדים אחרים שקוראים על כך ומתרחקים ממנו. בעזרת התקשורת הם מתחילים להבין – זה לא הם. הם לא רוצים להיות כאלה. הם לא יהיו חלק מזה. החמאסניקים של לה פמיליה בדרך אל מחוץ לגדר גם אצל מי שהיו מוכנים לחיות איתם בשלום.

בדרך לניצחון, בית"ר צריכה כמובן גם את השחקנים והמאמן שלה. איציק קורנפיין הוא דמות שנויה במחלוקת ומפת האינטרסים שלו נראית סבוכה מתמיד, למרות שהוא הראשון שמשטרת ישראל חייבת לשמור עליו. אם שחקני בית"ר לא יתחבאו וידברו תחת שמם. אם אלי כהן לא יישבר תחת הקללות ולא ימהר לקבוצות שינסו כעת לגנוב אותו, האוהדים האלימים של בית"ר יישארו לבד. בלי אומץ אמיתי ועקבי מצד השחקנים זה לא יקרה. אסור להם להשאיר את המאמן שלהם לבד. אין להם ממה לפחד – בשבוע האחרון אותו גרעין אלים איבד את הלגיטימיות שלו גם בקרב אוהדי בית"ר עצמם. זה לא קרה עד היום. שיצטרפו לשיירה שיצאה לדרכה בשקט. בדרך הזו לה פמיליה באמת תהיה קומץ.

מצחיק היום להיזכר בעימות בין גיא לוזון ליוסי אבוקסיס. לפתע, ההתעקשות של גיא לוזון לזרוק את האיש שרב עם כל אחד נראית הגיונית. גיא לוזון ידע אולי שאבוקסיס הוא מוח של כדורגל, אבל גם לא שכח שמעבר להיותו מנהיג שלילי, אבוקסיס חושב קודם כל על אבוקסיס. מנגנון שעלול להתהפך עליו כמאמן צעיר בהפועל תל אביב. מי שרב עם בית"ר ירושלים לפני שנטש ליפו, מי שלכלך על הפועל תל אביב אחרי שעזב לאשדוד, התעמת עם שביט אלימלך, גילי לנדאו, משה דמאיו, וכמעט כל מי שנקרה בדרכו בקריירה, אפילו כאלה שמעולם לא רבים עם איש, הוא דמות מאוד בעייתית. אז זה היה כעוזר מאמן, אבל גם כמאמן אבוקסיס מתגלה כאחד שחושב קודם כל על עצמו.

אומרים שקשרים אחוריים לא סובלים מהבעיה הזו כאשר הם הופכים למאמנים. אבל אבוקסיס הוא מזן אחר. הוא כוכבן במובן הכי מפונק של המילה. נאום הפציעות שלו בסיום ההשפלה מול מכבי נתניה לא רק היה מביש בהקשר של מאמן הכושר. וגם לא כאשר מגלים שגם בסגל הזה, השחקנים שיש לו הרבה יותר טובים מאלו של טל בנין. הדרישה המביכה של אבוקסיס מהתקשורת להתעסק בפציעות בהפועל תל אביב מלמדת עד כמה הוא חושב קודם כל על עצמו. בכל בעיה, בכל צרה, בכל מצוקה, הוא דואג למלט קודם את עצמו. מפקיר שחקנים, מתאכזר לעוזר מאמן, מגמד מאמן כושר. למרות שהמשבר של הפועל תל אביב נראה הרבה יותר עמוק מכל משבר מקצועי, משבר זהות שמזכיר את הימים הקשים שעברו על בית"ר פוסט עידן גאידמק, התחלת השינוי תגיע מהתגברות על המשבר המקצועי. כדי לעשות זאת צריך מאמן שמבין שהוא דמות שמובילה מערכת ואחראית עליה. לא אדם שחושב רק על השם שלו.

1. מהרגע שיובל נעים מונה למאמן הפועל עכו, כל הלחץ עובר כביכול אליו. כל הקרדיט וכל הביקורת. הוא זה שצריך להשאיר את הקבוצה בליגה והוא זה שיהיה חתום על הירידה. ככה נהוג לחשוב כאשר ממונה מאמן חדש. בפועל, בעיקר כשזה נוגע לעכו, מי שישאיר את הקבוצה בליגה אלו אך ורק השחקנים הבכירים שלה – אוהד קדוסי ותמיר כחלון. שני השחקנים הללו קצרו כל כך הרבה מחמאות בתחילת העונה. הם התראיינו, הם התרברבו, סיפרו כמה הם מתאימים לקבוצת צמרת, כמה הם שחקנים גדולים לעומת הקבוצה הקטנה שהם נקלעו אליה. לו היו כאלה באמת, כחלון וקדוסי היו מבינים שכמה מחזורים טובים הם חזיון נפרץ. שכל אחד יכול. שחקן אמיתי לא נאחז בשערים מקריים. שחקן כדורגל טוב באמת משאיר את הפועל עכו בליגה. זה המבחן של שניהם. המבחן ממנו לא יוכלו להתחמק, לא משנה איזו פעולה אינדיבידואלית נאה הם יעשו במגרש. התפקיד של יובל נעים הוא בעיקר להסביר להם את זה, ולקוות שהאסימון שלא נקלט במשך קריירה שלמה, ייפול סופסוף לחור הנכון.

2. אין דבר שבהפועל באר שבע שונאים יותר מאשר הכללות, אבל כאשר בוחנים את המקרה שלהם ושל אשדוד העונה, יהיה זה מטופש להתעלם מכך לגמרי. בקרב על הקבוצה הבכירה בדרום, מסתתרים יותר מדי קווי דמיון בשתי הקבוצות. שתיהן משוועות לשינוי, שתיהן משוועות לאופי אחר, למנטלית שונה בקבוצה. שתיהן סובלנות מנרפות נפשית, משחקנים שמפחדים לקפוץ כיתה. אחת מועדת עם שחקני הבית מהאקדמיה, השנייה לא מגדלת מספיק, זה לא משנה כרגע. ייתכן מאוד ששתיהן סובלות מבעיה שנקראת – המנטליות של הדרום. רגשי הנחיתות עליהם התגברו כל כך הרבה תושבים וגופים בדרום, עדיין נטועים עמוק בלבן של קבוצות הכדורגל הבכירות של האזור. לא באר שבע, לא אשדוד – קודם כל הדרום. לא ברור מה קדם למה, מה עמוק יותר, מאחורי כל בעיה מקומית מסתתרת צרה אזורית.

3. אין מה להתרגש מהתוצאות האחרונות של בני טבק ברמת השרון, כמו שלא היה כנראה צריך להתרגש מהתוצאות של המאמנים שקדמו לו. אם כל כך הרבה מאמנים עברו בקבוצה הזו וכולם בסופו של דבר תרמו להפתעה הזו, סימן שסיפור ההצלחה של הקבוצה הרבה יותר גדול ממאמן כזה או אחר. לא זו העמדה שמשנה משהו אמיתי בקבוצה הזו. לטוב, ובעיקר לרע.

למכבי תל אביב נגמרו התירוצים. ג'ורדי קרויף לא צריך יותר להנמיך ציפיות ולומר שיהיה מוכן להפסיד בכל משחקי הדרבי, העיקר לזכות באליפות. מכבי תל אביב מגיע לדרבי הזה בתנאים אופטימאליים: דרבי כמשחק בית, עם בלומפילד צבוע ברובו בצהוב. אומרים שזה מה שעושה את ההבדל בין מכבי תל אביב יעילה למכבי תל אביב דורסת. יש בזה משהו, למרות שזה הסבר פשטני. עכשיו מכבי תל אביב צריכה לתרגם את היתרון הזה להכרזה של ממש.

למכבי תל אביב, אם תרצה באמת, יש סיכוי לתוצאה היסטורית בדרבי. לא 0:5 של 1970, אבל קרוב יותר לתוצאות של משחקי הדרבי בתחילת ואמצע שנות ה-90. אוסקר גרסיה צריך רק לראות משחק אחד לקראת הדרבי: המשחק האחרון שבו מכבי חיפה אירחה את הפועל תל אביב. אריק בנאדו ידע שהפועל תל אביב היא מגדל קלפים שצריך רק להתנפל עליו. לא להיזהר מפניו, לא לחשוב ממנו, פשוט להתנפל. הפועל תל אביב של היום היא לא הפועל תל אביב, גם אם לדרבי יש חוקים משלו. הפועל תל אביב היא טרף קל. אם מכבי תל אביב תבוא בגישה הנכונה, בגישה של להביס ולא רק לנצח, היא יכולה להעלים יריבה קשה לתקופה לא קצרה. יריבה שלא רק תספור את השערים שספגה, אלא גם את החובות שאלי טביב, סליחה חיים רמון, השאיר אחריו.

שלום תקווה מנתח: מכבי חיפה נלחצה, אבל היא עדיין במאבק האליפות

צפו במשטרה מתכוננת לאוהדי בית"ר ירושלים ברמת השרון

הגזענים של בית"ר ירושלים הרסו את המשחק ברמת השרון

כדורגל ישראלי בוואלה! ספורט