מאז 1999 ועד ימינו, ניו יורק בעיקר התרפקה על העבר. ימי פט ריילי ופטריק יואינג העליזים חלפו עברו להם בלי טבעת ובלי נוכחות אמיתית במזרח, שנשלט טוטאלית על ידי הבולס של ג'ורדן, ועד שהוד אוויריותו כבר יצא לחעה"ת (חופשה עם הרבה תשלום), הניקס השתחלו פעמיים לגמר כדי להפסיד בפעם הראשונה ליוסטון של אולג'ואן ולאחר מכן לספרס של רובינסון ודאנקן. מאז שנת 2000 הניקס לא ניצחו סדרת פלייאוף, והגיעו לחלק המעניין של העונה רק ארבע פעמים ב-12 העונות האחרונות.
העונה הנוכחית זרקה את העיר רחוק יותר אל העבר. אל 1989. אז נשבו במנהטן רוחות של שינוי ולא רוחות של נוסטלגיה. באותה שנה, בעונתו השנייה של ריק פיטינו כמאמן ראשי של הניו יורק ניקס, הוא הצעיד קבוצה כישרונית ומבטיחה עד לסיבוב השני של הפלייאוף רק כדי להפסיד לכוכב צעיר בשם נו-אתם-יודעים-כבר-מי. היסודות לעתיד מבטיח נוצקו באותה עונה, האוהדים פנטזו על שרשרת אליפויות וסרט של ספייק לי (שהשתתף בפרסומות לנעליי אייר ג'ורדן) אפילו קיבל מועמדות לאוסקר. ניו יורק 2012/13 נראית קצת כמו מקבילה לניו יורק 1989: באותה עונה הניקס נראו מבטיחים ומרתקים, הגיעו לשנה החדשה כשהם במאזן 10:19 וסיימו את חודש ינואר במאזן 6:9. השנה? הניקס הגיעו לינואר כשהם במאזן 9:21 וסיימו אותו במאזן 6:7. שוב אותה האטה. אכן, ריחות של היסטוריה.
אבל היכולת המקרטעת והפגיעה במאזן התקבלו מאדישות קלה, מפתיעה ביחס להייפ האדיר והלחץ התקשורתי העצום שאפיינו את הקבוצה לאחר פתיחת העונה המעולה שלה. חודש ינואר עבר בניו יורק בפיהוק גדול. גל הקור שהיכה בעיר תפס את רוב זמן המסך בחדשות המקומיות, ובנוסף פלייאוף ליגת הפוטבול וחזרתה של ליגת ההוקי לאחר השביתה סידרו לקבוצת הכדורסל הבכירה של העיר קצת שקט תעשייתי.
שלושה חודשים אחורה - הפציעות של שחקני מפתח בטרום העונה, החזרה של אמארה ואחר כך הפציעות של ראשיד ופלטון בצירוף החזרה של שאמפרט סיפקו את הדלק התקשורתי, ובנו הרים של ציפיות מקבוצה שלהזכירכם לא שונה בהרבה מהשנה שעברה. אז כרמלו באמת חם מתמיד, לפחות עד המשחק הלילה, אבל שאר השחקנים בירידה מדאיגה. חסרונו של פלטון הורגש כשקיד החזיק בכדור קצת יותר מדי, הקבוצה הפכה למופע של מלו ולא הרבה מעבר לזה במהלך החודש, והנסיבות האלה הפכו אותה לקבוצה שמשחקת כדורסל קצת פחות אטרקטיבי. גם ה"פגרה" הקצרה בעקבות הנסיעה ללונדון למשחק נגד דטרויט תרמה את שלה.
תוסיפו לזה את הסיפור המעניין של הנטס - החלפת מאמן, השם של הקבוצה נקשר כל הזמן לטרייד על הווארד מהלייקרס, שרשרת ניצחונות שהביאה אותם עד למקום השלישי במזרח - ותקבלו תקשורת שמסקרת בעיקר מסביב למשחק ולא מה שקורה על הפרקט, ועיתונאים שנכנסו עמוק לשנת החורף שלהם. בשבוע שעבר לדוגמה, העדיפו מדורי הספורט בעיתונים המקומיים לעסוק בהכרזה על תוכנית האירוח של סופרבול 48 שייערך בניו יורק בעוד שנה (!) ולהתחבט האם ג'יי זי יעלה לשיר עם ביונסה במחצית של הסופרבול. עד כדי כך היה מעניין.
העובדה שהמזרח בכלל והבית של הניקס בפרט הוא מהחלשים ביותר בשנים האחרונות רק תורמים לאווירת הנמנום הכללית מסביב. בעוד שבמערב ניטשים קרבות בין הקרסוליים של אנדרו בוגוט וסטף קרי והלייקרס מספקים גלונים של דלק סילוני לאלפי עיתונאים מרחבי העולם, מיאמי מובילה את המזרח כבר חודש וחצי למרות שהיא משחקת באדישות שכולה "רק תנו לנו להגיע כבר לפלייאוף", שיקגו ממתינה לברך של דרק רוז ובינתיים יורקת דם בכל משחק, ובמקום השמיני שמוביל לפלייאוף יש קבוצה במאזן שלילי ועם רכז שגמר את העונה (בוסטון). רק לשם ההמחשה, המאזן של מיאמי היה מספיק בדיוק למקום הרביעי במערב.
חודש פברואר עתיד להיות מהקלים יותר לניקס, פגרת האולסטאר כבר ממש בפתח והגב הזקן של ג'ייסון קיד מעולם לא שמח יותר לקראתה ולמעט משחק מול הקליפרס סמוך לסופ"ש ביוסטון רמת העניין נמוכה מהרגיל. אמרנו ריחות של היסטוריה? בפעם האחרונה שהניקס סיימו במקום השני במזרח ובמקום הראשון בבית, השנה הייתה 1994 והקבוצה הגיעה לגמר. אוהדי הניקס חותמים על תרחיש כזה כבר עכשיו.
כואב ומאכזב: הפציעה שמפרקת את השושלת של בוסטון
אזור ה-NBA בוואלה! ספורט
