בספטמבר 1814 תקף חיל הים הבריטי את מבצר מק'הנרי, הניצב ממש מעל נמל בולטימור במפרץ צ'ספיק. עורך דין צעיר בן 35 בשם פרנסיס סקוט קיי, סעד באותם רגעים על הספינה הבריטית "טונאנט", אליה הוזמן על ידי הצבא הבריטי למשא ומתן לשחרור השבויים האנגלים. מכיוון שהלחימה בחוץ הייתה עדיין בעיצומה, לא נותר לקיי, משורר מתחיל, אלא לכתוב פואמה פטריוטית, המתארת את הקרבות להם היה עד. לתוצאה הוא קרא, בתרגום חופשי, "הדגל עם הכוכבים המנצנצים", לימים ההמנון הלאומי של ארצות הברית.
אם כך, לבולטימור יש קשר חזק לארצות הברית. ההמנון נכתב בעיר וכעת הרייבנס עומדים להשתתף ב"משחק של אמריקה", אבל אם למדתי משהו משהותי כאן, זו העובדה שאומנם כולם כאן מאוד נחמדים, אבל אל תתבלבלו לרגע ותחשבו שמעניין את תושבי העיר מה אמריקה חושבת עליהם. לאנשים בבולטימור יש את הדרך שלהם וכך גם לקבוצה שלהם. לאוהדים מותר להעביר ביקורת על הרייבנס, כי הם היחידים שיודעים מה הקבוצה צריכה לעשות. אם אתם גרים יותר מעשרה מייל מחוץ לגבולות כביש I-695, הידוע יותר בכינויו "בולטימור בלטווי", הדעה שלכם פשוט לא נחשבת. קיים גם סיכוי גבוה שלא תמצאו אוהדים של הרייבנס מחוץ למרילנד, כי האנשים פה, במיוחד בבולטימור, מאוד מגוננים על הקבוצה ועל העיר שלהם, היסטוריה לאומית או לא.
הקבוצה היא חלק מהעיר. היא נלקחת מאוד ברצינות וההישגים או הכישלונות שלה נמצאים על סדר היום כל השנה ולא רק מספר חודשים מתוכה, כאשר העונה חיה ובועטת. קישוטים בדמות העורבים נמצאים בכל מקום, ממרפסות הבתים ועד האורות שעל הבניינים, מרחוב לומבארד ליד הנמל במרכז העיר ועד הפרברים פייקסוויל ואנאפוליס. אין דבר כזה שאצטדיון ה-M&T Bank, על 71,008 מושביו, לא יהיה מלא עד אפס מקום באוהדים בסגול והקהל תמיד מביע את דעתו בהתרגשות על מה שהרייבנס מנסים לעשות. החל מטוריי סמית', שזכה לכל האהבה והתמיכה האפשרית אחרי הטרגדיה שעבר במהלך העונה בה איבד את אחיו וכלה בכמה חברים בשחור לבן, שלעולם לא ירצו למצוא עצמם בחזרה בעיר.
מידת נאמנותו של הקהל לקבוצה ניכרת בנוכחות נאה גם במשחקי החוץ, במיוחד בפלייאוף. מול הברונקוס מעטים יחסית האמינו שהנסיעה לדנבר שווה את הקור והסיכויים הקלושים לניצחון, אבל מול ניו אינגלנד כבר ניתן היה לשמוע בקלות את שאגות הקהל הסגול בג'ילט סטדיום. אם זה לא משכנע אתכם, שימו לב לנתון הבא, שמצביע על נהירת האוהדים לקנות כרטיסי טיסה לסופרבול ברגע שגמר ה-AFC הסתיים עיתון ה'סאן' המקומי מדד את כמות החבילות לסופרבול שנרכשו בערים שונות בארצות הברית. מתברר שמספר החבילות שנרכשו מבולטימור לניו אורלינס גבוה ב-108 אחוז (למעלה מפי שניים) מאשר אלו מסן פרנסיסקו. ואם עדיין יש כאלה שחושבים שזה לא מוכיח דבר, חכו לקריאת ה"O" המפורסמת (החל מ0:55, לקוחה מקבוצת הבייסבול של העיר, האוריולס), כאשר אלישיה קיז תשיר את ההמנון לפני המשחק.
לקראת המשחק האחרון מול הפטריוטס, שהביא את הרייבנס לסופרבול אחרי 12 שנות הפסקה, דיברתי הרבה עם נייט, חבר טוב ובעל בלוג ספורט. כאוהד רייבנס מושבע, עם מנוי שנתי למשחקים וכמו המון אוהדי ספורט בעולם, גם אצל נייט קשה לפעמים להחליט אם הוא יותר אוהד רייבנס או יותר שונא את הפאטס (או הסטילרס, בתורם). הוא דאג להתנצל מראש בפני כל חבריו על התבטאויות השנאה הצפויות ממנו לקראת משחק גמר החטיבה, עד כדי כך. "קשה לבוא בטענות לתקשורת, שראתה את הרייבנס כסוס גמור עם הגנה מזדקנת", הוא אומר. הרייבנס תמיד נחשבו קשוחים, כולל העונה, אבל כולם ידעו שיהיה להם קשה להביא את האגרסיביות שלהם לידי ביטוי מול החוקים הרבים, המגנים על ההתקפה.
לבולטימור הייתה עונה של רכבת הרים וקשה היה לדעת מה לצפות מהם בכל יום ראשון נתון. ראינו בשנים האחרונות כמה חשוב להיכנס לפלייאוף במומנטום והקבוצה ניצחה רק פעם אחת בחמשת משחקיה האחרונים בעונה הסדירה והתקשתה להבטיח מקום בינואר. "לפני הפלייאוף, הפרשנים אמרו שלרייבנס אין את המהירות, העקביות או המומנטום לרוץ רחוק, שזה משחק אחר היום", מזכיר נייט, כשהוא מדגיש את רבע העונה הנוראי של העורבים. התקשורת, הוא אומר, ציירה את הקבוצה כ"ענק מתנדנד, מט ליפול". אבל את הקבוצה של ג'ון הארבו לא עניין שום דבר. היא מנסה לעשות משהו שרק בבולטימור יודעים איך לעשות אותו ושאמריקה לא באמת מבינה. כפי שנוכחנו משמונים ואחת שעות (לפחות ככה זה הרגיש) של פוטבול, בקור הנורא בדנבר ומתצוגה שעדיין לא מעכלים כאן, מול ההתקפה הורסיטלית בניו אינגלנד, הענק סירב ליפול. "בסופו של יום", מסכם נייט, "ההגנה המזדקנת שיחקה תפקיד מפתח בכל משחק בינואר, גם אם לא הייתה תמיד מצוינת".
את משחקי החוץ אני משתדל לראות עם חברים בפאב בעיר. רודי, יליד אוהיו ואוהד היריבה המרה (גם אם הלא מאיימת במיוחד) קליבלנד, גר בבולטימור כבר שמונה שנים עם החברה שלו, ילידת העיר. הגודל שלו רומז שהוא יכול היה לשקול קריירה בתור ליינבקר בבראונס, אבל הוא דווקא מורה בכיתה ד' בבית ספר בעיר. "תבין", הוא אומר אחרי הבירה השמינית, שתמיד מזכירה לי את זה, "סימונס לא טועה כשהוא אומר שאלוהים שונא את קליבלנד. אבל כמורה בעיר, אני בטוח שהוא גם שונא את בולטימור", תוך שהוא ממשיך ומתאר את החיים של הילדים בכיתתו. בואו רק נגיד שמה שראיתם בעונה הרביעית של "הסמויה" די קרוב למציאות. "משהו שאנחנו בקליבלנד צריכים ללמוד מהבני זונות כאן בבולטימור, זה שאפשר להתגבר גם על זה". בבולטימור, כך אני מבין את רודי, לאיש לא איכפת אפילו מה אלוהים חושב.
את גמר החטיבה ראיתי עם יאני, בורן אנד רייז אין דאונטאון בולטימור, שאחרי הקולג' גרה שנתיים בניו אורלינס. כאוהד הסיינטס, שהעיר החביבה עליו מארחת את סופרבול 47 וכתושב בולטימור, יש לי הרבה במשותף עם יאני. אם בוחנים לעומק, אפשר לראות דמיון בין שתי הערים, שמלבד הסדרות שעשתה עליהן HBO ("טרים" על ניו אורלינס אחרי קטרינה), שתיהן ערי נמל, עם אהבה למאכלי ים, שתיה ופוטבול. אם נהיה כנים, אין באף אחת מהן הרבה מעבר לכך (להוציא את סצנת המוזיקה בביג איזי) ולכן החיים בדאונטאון דומים מאוד. לשתיהן חלק נרחב בתרבות ובהיסטוריה האמריקאית והן ערים שכל אדם באמריקה ישמח לבקר בהן, אבל כנראה שלא לגור. אלא אם, כמו במקרה של יאני, אתה בעל תכונות מאוד מסוימות, שמחברות אותך לאווירה של העיר ולמה שהיא מסמלת, הרבה מעבר למה שהיא מציעה לתיירים.
בולטימור מכונה "The Charm City", ואכן יש לה חן וקסם משלה, שקשה לעיתים להסביר (אני עדיין מנסה). ניסיתי יחד עם יאני לחפש את המילים שיתארו את התחושה ולא הצלחנו למצוא מילה שמתקרבת לרוח המיוחדת של בולטימור יותר מ"גאווה". לא תמצאו אנשים בעיר שיסתכלו על הפשע, הסמים והעוני ויגידו לכם "זו בולטימור". כי עם כל הכבוד ל"סמויה", היא מבטאת המון מהאופי של העיר, אבל מייצגת רק נדבך אחד שלה.
מי שמייצג את הגאווה של העיר יותר מכל הוא ללא ספק ריי לואיס הפורש. את לואיס רואים באור מיוחד, כי הוא הביא לעיר הזו משהו שלא היה בה קודם. העיר גדלה איתו, התפתחה איתו ומוקירה את כל מה שעשה בשבילה, גם אם הרבה אנשים באמריקה רואים אותו אחרת. ריי לואיס זה הרייבנס, הקבוצה היא העיר וכבר מתחילת הפלייאוף, כשהצהיר שזהו מסעו האחרון, הוא זכה להקדשות מיוחדות שלא כל אחד מקבל.
לואיס מזכיר לי סצנה ב"סמויה" בה מסביר סרג'נט ג'יי לנדסמן לבוס של מחלקת הרצח במשטרת בולטימור, מייג'ור ביל רולס, על הצרות של הבלש ג'ימי מקנולטי. "הוא לא יכול לעצור את עצמו", טוען ג'יי, "זה עושה אותו מניאק, אבל זה גם מה שעושה אותו שוטר טוב". בלי קשר לסיבה בגינה הוא הפך לכזה, מקנולטי הוא חתיכת חרא בעיני רבים, אבל הוא גם מנהיג ענק, בעל נשמה טובה והוא גם מביא תוצאות. ולא, הדרך ממש לא חשובה לו ולא מעניין אותו מה חושבים עליו מסביב.
לכן, יותר מסטרינגר בל או עומאר, הדמות שהכי מייצגת את לואיס ב"סמויה" היא דווקא זו של דטקטיב מקנולטי. מה שקרה ואיך הוא הפך להיות הילד הרע, שסופג קללות בכל אצטדיון, כבר לא רלוונטיות. ריי לואיס פשוט לא יכול לעצור את עצמו מהצגות דרמטיות מוגזמות בכל מקום בו יש מצלמות. זה אולי הופך אותו למניאק, אבל זה גם מה שעושה אותו לכוכב פוטבול ולאיש החשוב ביותר, לא רק של הרייבנס, אלא של העיר בולטימור כולה. ביום ראשון, האגדה הזו תשחק פוטבול בפעם האחרונה, אבל גם לאחר מכן, כשילבש חליפה מאחורי השולחן של ESPN, כל אחד בבולטימור יגיד, עם אותה גאווה: "ריי לואיס? הוא משלנו".
