לפני 17 שנים, במשחקו השני בקריירה, רשם ריי לואיס את הסאק הראשון שלו ב-NFL. הקורבן? קוורטרבק בשם ג'ים הארבו, שחקן אינדיאנפוליס. ביום ראשון השניים הללו יפגשו לדייט נוסף, בסופרבול. אלא שהפעם, הארבו יהיה במקום בטוח יותר, לפחות מבחינתו הגופנית, על הקווים של סן פרנסיסקו. לואיס יהיה באותו מקום בדיוק, במרכז ההגנה של בולטימור, בפעם האחרונה בחייו. מספר 52 האגדי של הרייבנס הפתיע את כולם לפני הפלייאוף וחזר למגרשים, למרות פציעה בגיד שהשביתה אותו בעשרת המשחקים האחרונים של העונה הסדירה ושבגללה נטען כי הוא גמר את העונה. עם החזרה הזו, הוא גם הודיע שזו היא עונתו האחרונה אחרי למעלה מעשור וחצי בליגה, במהלכו הפך לאחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה ולפנים הכי מוכרות של בולטימור רייבנס.
שנה לפני אותו סאק על הארבו, ב-1995, הודיע ארט מודל, הבעלים של קליבלנד בראונס, שהוא מעביר את הקבוצה לבולטימור ושהפרנצ'ייז יקרא רייבנס, על שם "העורב", שירו של המשורר המפורסם ותושב העיר, אדגר אלן פו. בעונתה הראשונה, לקבוצה החדשה מהבלטווי היו שתי בחירות דראפט בסיבוב הראשון. בראשונה הם בחרו בג'ונתן אוגדן ובשנייה את לואיס, שהגיע מאוניברסיטת מיאמי. שתי הבחירות התגלו כהצלחה מדהימה, כאשר אוגדן שימש כתאקל השמאלי במשך 12 עונות ולואיס אייש את עמדת הליינבקר האמצעי לאורך 17 השנים האחרונות.
לואיס, השחקן היחיד ממחזור 1996 שעדיין משחק בליגה, לא הפסיק לעולם לחזק את דבריו מאותו דראפט, בו הוא הצהיר שהטעות הכי גדולה שהקבוצות במקומות 1 עד 24 עשו הייתה לא לבחור בו. הוא נלקח רק במקום ה-26. "זה לא מבוסס רק על היכולת, אלא גם על מה אני מוכן לוותר", הוא אמר והוסיף שעד היום הוא עדיין חושב על הערב ההוא, שמשמש לו כמוטיבציה להמשיך. מאז אותו דראפט, לואיס בנה מוניטין של שחקן הגנה קשוח ומוכשר, פייטר ומנהיג בחדר ההלבשה. העיר בולטימור התאהבה בשחקן האמוציונלי, שהביא לה זכייה בסופרבול 35 וגרף גם את תואר ה-MVP של אותו משחק. לואיס הפך במהרה לסמל העיר בולטימור, אלא שבארצות הברית כולה המצב היה שונה לחלוטין, בעיקר בגלל סוף השבוע של סופרבול 34 באטלנטה.
בגיל 24, לואיס ניצל את הסטטוס החדש שלו כשחקן פוטבול מפורסם. הוא בדיוק סיים את עונתו הרביעית בליגה כמלך התיקולים וזכה בכרטיס השלישי שלו למשחק הפרובול. הליינבקר החליט להגיע עם חבריו לג'ורג'יה, לכבוד חגיגות הסופרבול בעיר ואחרי המשחק הדרמטי, בו ניצחה סנט לואיס את טנסי, מצאו את עצמם השחקן ופמלייתו במועדון מקומי. לקראת השעה שלוש לפנות בוקר הם החליטו לעזוב, אולם בדיוק אז נקלעו לויכוח עם שני צעירים מחוץ למועדון. כעבור כמה שעות, הגופות של אותם שניים, בני 21 ו-24, נמצאו והעדויות הובילו את המשטרה אל לואיס וחבריו. בחקירה נמצאו כתמי דם של שני הקורבנות בלימוזינה של לואיס, אך החליפה הלבנה המפורסמת שלו, שעל פי החשד הכילה כתמי דם של שני ההרוגים, מעולם לא נתגלתה.
לואיס וחביו הואשמו תחילה ברצח כפול, אך לבסוף זוכו מכל האשמות בשל חוסר בראיות. "אנשים חושבים שריי זוכה בגלל שהוא שילם לאנשים או בגלל שהוא ריי לואיס, אבל זו לא המציאות", אמר השבוע עורך הדין שייצג את משפחתו של ג'וזף סוויטינג, אחד הנרצחים, "אין שום ספק שריי לא היה נמצא אשם במקרה. השאלה היא כמה זמן זה היה לוקח לחבר המושבעים להחליט זאת. לכן הוחלט על ביטול ההאשמות כנגדו". תיק הרצח, אגב, מעולם לא פוענח.
לואיס משתדל שלא לדבר על המקרה, אולם הבאזז סביבו בשבוע האחרון פתח בתקשורת האמריקאית את תיבת הפנדורה מחדש. אחד מחבריו, שהיה עימו באותו ערב, הודיע לאחרונה שהוא מתכוון להוציא בקיץ הקרוב ספר בו יתאר בדיוק מה קרה באותו ערב. ה'וושינגטון פוסט' ביקש מאימו של הקורבן השני, ריצ'רד לולאר, להצטלם ליד קבר בנה, בו לא ביקרה מעולם. גברת לולאר עשתה זאת וחשפה את כעסה על החגיגות סביב לואיס: "אנשים רואים בו גיבור ואני לא רוצה לשמוע את זה. בשבילי הוא לא גיבור", היא הטיחה.
ההתייחסות האחרונה של השחקן לנושא הייתה ב-2006, אז אמר: "יש שתי משפחות ששונאות אותי, בגלל משהו שלא היה לי קשר אליו והאנשים שרצחו את הילדים האלה מסתובבים חופשיים". על פי השמועות, שתי המשפחות סגרו את הנושא מול לואיס עצמו והוא שילם להם סכום של מיליון דולר לכל אחת, אולם הדבר לא פורסם באופן רשמי בשום מקום. השבוע התראיין השחקן ל-ESPN והסכים להתייחס לאירוע: "בזמנו, היו דברים שלא ידעתי על להיות גבר, על להיות אבא. זה תמיד נשמע כמו קלישאה, אבל אם הייתי יודע אז את מה שאני יודע היום ואם אנשים היו יודעים את הדברים שאני יודע היום, הם היו מבינים למה הרגשות שלי הם כמו שהם אחרי משחקים".
התמונה דומה גם בעיר הולדתו של ריי לואיס, לייקלנד, פלורידה, שם הדעות לגבי המורשת שלו חלוקות. מצד אחד, אין ספק שמדובר בשחקן הפוטבול ובכלל בדמות הכי גדולה שיצאה אי פעם מהעיר, אולם מצד שני, האירוע באטלנטה והעובדה שללואיס יש שישה ילדים מארבע נשים שונות, שאף אחת מהן לא נשואה לו, מעיב מאוד על תדמיתו. "הוא נתפס בעיר שלנו בצורה שונה מזו בה הוא נתפס בבולטימור", הסביר אחד הכמרים של לייקלנד. עם הזמן, כאשר הכתם שליווה אותו הלך ודעך והביצועים על המגרש רק השתפרו, גם דמותו של לואיס בעיני הציבור השתנתה. ב-2009, אחרי הרבה מאוד שנות התבלטות, נאותו בתיכון קייטלין בו שיחק, להוסיף את שמו להיכל התהילה שלהם.
מי שדחף לקבלת ההחלטה הזו היה מאמנו בתיכון, ארנסט ג'ו, שאמר שריי למד הכל בחיים בדרך הקשה. "כמו שהוא מדליק את שחקני הרייבנס לפני המשחקים היום, הוא היה אותו דבר בתיכון. היו מצבים בהם הייתי צריך להרגיע אותו, אבל הוא כמו היה מגנט, מושך את שאר הילדים אל תוך ההתלהבות שלו". ג'ו היה יותר מאשר מאמן עבור לואיס והקשר בין השניים היה של אב ובן, לאחר שאביו נטש את המשפחה כשריי הצעיר היה בן שש. אימו של לואיס החליטה לעזוב את לייקלנד ועברה לטנסי, אולם הוא בחר להישאר בעיר ועבר לגור אצל סבו וסבתו, מה שהוביל אותו לחפש ולמצוא דמות אב.
"הייתי שחקן NFL צעיר ומוכשר ללא הדרכה של דמות אבהית, כך שהרחובות לימדו אותי הרבה. על ההחלטות שעשיתי אז לא חשבתי פעמיים", הוא התוודה, "היום אני חושב 80 פעמים לפני כל החלטה". בהתייחסו לאנשים איתם "בילה" באותו סוף שבוע באטלנטה, הוא בחר להעביר מסר לחבריו לקבוצה: "היזהרו עם מי אתם מסתובבים. אם אנשים לא חולקים את אותו חזון כמו שלכם, אם הם לא בחדר המשקולות מדי יום וערב, אם הם לא מקריבים את מה שאנחנו מקריבים, אולי להיפרד מהם זה רעיון לא רע. בסופו של דבר, אתה עלול למצוא את עצמך במקום בו אני הייתי, במקום הלא נכון, עם האנשים הלא נכונים".
ראש עיריית לייקלנד אמר ל-USA Today: "אני חושב שהיום הרבה אנשים חושבים שריי נמצא מבחינה רוחנית ורגשית במקום שונה לחלוטין ממה שהיה אז באטלנטה" ואכן, כך לואיס נתפס כיום. ככל שחלפו השנים, הוא הצליח לשנות את תדמיתו ולהצטייר כאדם מאמין, כדמות שמעניקה השראה וכמודל לחיקוי. הוא מנצל כל הזדמנות וכל מיקרופון כדי להודות לבורא עולם, מה שהפך אותו למושא לבדיחה בסאטרדיי נייט לייב השבוע. בנוסף, לואיס גם הפך לדובר מבוקש. הוא מרצה לקבוצות נוער וקולג' לפני משחקים ומחדיר בהם אמונה.
את אותה אמונה, הוא גם מחדיר כמובן בשחקני הרייבנס מדי שבוע, עם הריקוד המפורסם שלו לפני המשחק. כאשר הוא רוקד, האוהדים משותללים ומרימים לשמיים את רף הדציבלים באצטדיון מרוב התרגשות. לא מעט אנשים רואים בהצגה הזו ניסיון למשוך את תשומת הלב התקשורתית וכך חשב גם מאמן הקבוצה ג'ון הארבו, שעם הגעתו למועדון ביקש מלואיס להפסיק את המנהג. השחקן הציע לו לשאול את חבריו לקבוצה מה דעתם והאם הם רוצים לבטל את הריקוד. התשובה הגורפת הייתה 'לא'.
כנשאל האם הוא ידע שהודעת הפרישה שלו תשפיע על הקבוצה לטובה הוא ענה: "הייתי בטוח שזה מה שיקרה, כי אני יודע כמה אנחנו אוהבים אחד את השני. לפני שהלכתי לתקשורת, דיברתי עם הקבוצה על 'הנסיעה האחרונה שלי' ואני יכול להבטיח שהתוצאה של אותה שיחה היא הסיבה בגללה אנחנו נמצאים כאן היום, בסופרבול. הייתה לנו שיחה אמיתית על המורשת שאנחנו רוצים להשאיר".
אחד האנשים שזכו ל"חווית ריי לואיס" הוא מייקל פלפס. השחיין האולימפי המעוטר ביותר בהיסטוריה הוא תושב העיר ואוהד שרוף של הרייבנס. בגמר ה-AFC לפני שבוע בפוקסבורו, ישבה משפחתו של פלפס בתא ליד הבעלים של ניו אינגלנד, רוברט קראפט וחגגה כל הדרך אל הסופרבול. בסיום, ירד השחיין עם חולצה של הרייבנס וכובע הפוך של הקבוצה אל חדר ההלבשה וכאשר לואיס זיהה אותו הוא צעק: "My baby". "מה שהוא עשה עבורי, זה הדבר הכי טוב בעולם", אמר פלפס ל'וושינגטון פוסט' לאחר המשחק, "הוא עזר לי לחזור לשחות". אחרי אולימפיאדת בייג'ינג 2008, התקשה פלפס להתאמן. הוא הרגיש תשישות וחוסר עניין, משום שכבר השיג הכל בקריירה וזכה בשמונה מדליות זהב. בעזרת לואיס, הוא חזר לעניינים לקראת לונדון 2012 והוסיף למאזנו ארבע מדליות זהב ושתיים מכסף, באולימפיאדה שהפכה אותו לאגדה אמיתית.
"דיברנו כל כך הרבה בשנתיים האחרונות של הקריירה שלי", סיפר פלפס, "הוא רצה לעזור לי לעבור את הזמנים הקשים ולא הייתי יכול לעשות זאת בלעדיו. הוא תמיד אמר לי, 'עוד הזדמנות אחת. יש לנו עוד הזדמנות אחת', והוא צדק". ביום ראשון, תגיע ההזדמנות האחרונה של ריי לואיס להראות שהוא אחד הגדולים מכולם ושבעוד חמש שנים, כאשר יוכל להיכנס להיכל התהילה, לא יהיה איש שישאל האם הוא באמת ראוי, בלי קשר למשקעי העבר.
"כמנהיג, אני רוצה לתת לחברי לקבוצה הרגשה שהם מעולם לא הרגישו", אמר לואיס על משחקו האחרון בקריירה. האם הוא אכן יזכה לרדת מהמגרש בפעם האחרונה עם טבעת אליפות, כמו שעשו ג'ון אלווי, ג'רום בטיס ומייקל סטרייהן? קשה לדעת. מה שבטוח הוא שבסיום, הרבה עיניים לא תישארנה יבשות וריי לואיס שוב יודה לאל. יש רגשות שרק הוא מסוגל להוציא מאיתנו.
