בוריס בקר וסטפן אדברג הם שני הטניסאים היחידים בעידן הפתוח שזכו בשישה תארי גרנד סלאם. אמנם יש עוד ארבעה טניסאים שעשו את זה, אבל רובם בתחילת המאה ה-20 ולא ממש ניתן להשוות את זה בשום צורה לימינו אנו. עכשיו, לשתי אגדות הטניס הללו, בקר ואדברג, הצטרף חבר חדש וראוי במיוחד בדמותו של נובאק דג'וקוביץ', שגרף את הגביע השישי שלו באוסטרליה אחרי 7:6 (2), 6:7 (3), 3:6, 2:6 על אנדי מארי. כדאי שבקר ואדברג ירוצו עכשיו ברחובות ויתגאו בפני כל מי שהם מוצאים, שהם זכו במספר תארי גרנד סלאם זהה לזה של נולה, כיוון שהוא הולך לעבור אותם בקרוב מאוד ולהצטרף למאטס וילאנדר, ג'ון מקנרו ועוד רבים וטובים עם שבע זכיות.
באליפות אוסטרליה 2013 שוב הוכיח נובאק דג'וקוביץ' שהוא הטניסאי הטוב ביותר בעולם. מעכשיו, ואולי עד סוף הקריירה שלו, כל טורניר (שאינו על חימר) תלוי בראש ובראשונה בו. אחר כך בכל היתר. לא בכדי הוא הפך לאיש הראשון בעידן הפתוח שזוכה באליפות אוסטרליה הפתוחה שלוש פעמים ברציפות, ועוד מול היריבים הכי נוקשים אי פעם.
מעבר לכל דבר אחר, הגמר מול מארי שוב הוכיח שלא רק שדג'וקוביץ' הוא הטניסאי הטוב בעולם, אלא שגם מדובר באיש עם בשורה: אדם שהביא לטניס סטנדרטים גבוהים שלא היו בו מעולם. הממזר שינה את החוקים, אבל לפחות טרח להודיע על כך קבל עם ועדה. מדובר בסטנדרטים שמעכשיו והלאה אולי יתחילו לחנך לפיהם אלופים בכל העולם. אף פעם לא היה טניסאי ששיחק כמו הסרבי הנהדר הזה, מבחינת אינטנסיביות, אתלטיות, גמישות, קוארדינציה ופיזיות, וגיוון את כל זה גם עם חבטות מושלמות. הסטנדרט הגבוה שמציב דג'וקוביץ' בכל פעם מחדש הוא בלתי ניתן לחיקוי וטניסאים צעירים שנמצאים היום בטופ של הנוער יכולים לחלום לשחק כך, אבל מבינים (כמו כל טניסאי צמרת בעולם) שהקריטריונים לזכייה בכל אחד מארבעת הטורנירים החשובים ביותר הוחמרו ולא ניתנים לביצוע.
נובאק דג'וקוביץ' בדרכו להפוך לאחד הגדולים אי פעם. אין ספק שהוא יזכה במספר תארי גרנד סלאם נוספים ויעבור עוד אגדות רבות בדרך למעלה. אגב, אחרי הזכייה במלבורן, לנולה (6) ורפאל נדאל הפצוע (11) יש ביחד את כמות התארים שיש לפדרר (17), כך שיש להם לאן לשאוף. תהיו בטוחים שהשניים האלו עוד ימחקו את הפער וימשיכו להתקרב לטניסאי המעוטר ביותר אי פעם. בטח נולה, לפחות בצורה שהוא משחק עכשיו.
המשחק מול מארי היה תמונת ראי לכל הטורניר מבחינת האלוף החדש/ישן. דג'וקוביץ' פתח לא כל כך טוב, נראה עצבני וסינן קללות ומבטים זועמים לעבר התא שלו. בנוסף, הוא לא זז כל כך טוב (שזה בערך כמו שאסקימוסי יקפא בחום של מלבורן בתקופה הזו) והיה נוקשה מאוד עם היד ועם עצמו. אחרי המערכה הראשונה, דג'וקוביץ' התחיל להשתחרר לאט לאט, כשהזכייה במערכה השנייה אחרי שובר השוויון כמו הורידה לו משקולת של 50 טון מהכתפיים.
פתאום נולה היה נולה שאנחנו מכירים עם התנועה הבלתי הגיונית, הגמישות, ובעיקר הטניס, הו הטניס, שהוא כל כך יודע לשחק. הכתפיים הלכו לאחור ונרגעו, הידיים נעשו הרבה יותר משוחררות ושפת הגוף הפכה להרבה יותר חיובית. כשהסרבי נראה ומרגיש כך, אף אחד לא יכול לעצור אותו.
לצורך ההבנה, דג'וקוביץ' ביצע במערכה הראשונה 25 טעויות לא מחויבות, ארבע יותר מאשר ביצע במערכה השלישית והרביעית גם יחד. אגב, בשתי המערכות הללו הוא שיחק הרבה יותר אגרסיבי והתקפי, מעין פרט ממזרי שלא מופיע בסטטיסטיקה אבל בר משמעות רבה דה פקטו. הבקהנד של דג'וקוביץ' פתאום חזר להיות הבקהנד שהוא כל כך אוהב ואולי הבקהנד הכי טוב בעולם, הראלים הארוכים פתאום נגמרו עם ווינרים של הסרבי ולא עם טעויות לא מחויבות, וגם משחק הרשת היה קרוב לשלמות (35 מ-41 הנקודות בהן עלה לרשת הסתיימו בנקודות לזכותו, נתון מדהים כשמדובר במשחק מול אחד השחקנים עם חבטות ההעברה הטובות בעולם). דג'וקוביץ' הפך בשלב מסוים ממשענת קנה רצוץ לסלע יציב ובטוח וחבט הנחתה אחר הנחתה בדיוק למקומות הנכונים, גם כשהביצוע דרש מיומנות גבוהה מאוד.
הדבר אולי הכי מדהים שדג'וקוביץ' עשה למארי היה להיכנס לו לראש בכל הנוגע להגשות. עד המשחק מול נולה, ביצע הבריטי שתי שגיאות כפולות במהלך הטורניר כולו. בגמר לבד הוא עשה חמש כאלו! בנוסף, אם מול פדרר היו למארי 21 אייסים, נולה עצר אותו על שליש מהכמות (7) והכל בזכות האתלטיות הבלתי נלאית שלו וחבטות ההחזרה המושלמות שלו. לכל משחק יש דינמיקה, גם לגמר הזה הייתה דינמיקה של שמירה על ההגשות עד המשחקון ה-20, בו הצליח הסרבי להשיג "דם" ראשון. דג'וקוביץ' ייצר דינמיקה ברורה מאוד להגשות של מארי: הגשות לחוצות מהרגילות, הגשות שניות חלשות ולא אפקטיביות מספיק (זכה ב-24 מ-52 נקודות על ההגשה השנייה, לעומת 33 מ-50 של הג'וקר), ובעיקר הגשות שאפשר לשבור אותן בסופו של דבר. וזה גם מה שקרה. שלוש פעמים מתוך 11 אפשרויות במשחק, לעומת אפס של מארי מתוך ארבעה ניסיונות בלבד.
אנדי מארי יכול להרגיש מצוין עם עצמו אחרי הגמר הזה. אמנם הוא לא זכה בתואר גרנד סלאם שני בקריירה וברציפות, אבל מצד שני אף טניסאי אחר לא עשה את זה מעולם. למרות זאת, הבריטי שמר על רמה גבוהה מאוד לאורך כל הטורניר, ניצח את רוג'ר פדרר בחצי הגמר לאחר חמש מערכות ולמעשה שינה באופן משמעותי את מאזן הכוחות בצמרת העולמית. בנוסף, הוא גילה יכולת גבוהה יותר ממה שגילה באליפות ארצות הברית, בה זכה בשנה שעברה, וזה אומר את היכולת הטובה ביותר בקריירה שלו. גם התגובה שלו בסיום, קול חנוק מאוד אבל ללא דמעות, הראתה שהביטחון העצמי שלו גבוה והוא יודע שביכולת שהוא מציג יהיו הזדמנויות נוספות לזכות בתארי גרנד סלאם גם בעתיד. וזה עוד יקרה. בטח אם הוא ימשיך במגמת השיפור האדירה שהוא חווה תחת מאמנו איבן לנדל.
שליטה חדשה?
נובאק דג'וקוביץ' ו-ויקטוריה אזרנקה הגיעו לטורניר כאלופי השנה שעברה וכמדורגים מספר אחת בעולם בגברים ובנשים. שניהם גם שמרו על התואר שלהם ועל המקום הראשון בעולם. מה זה אומר, בהתחשב בעובדה שאף אחד מהם לא זכה בתואר גרנד סלאם נוסף אשתקד? יכול להיות שאליפות אוסטרליה היא המגדירה את השנה שלך, לטוב ולרע? אולי היא נותנת לך דחיפה משמעותית לקראת המשך השנה? אולי הנקודות הרבות בהן אתה זוכה הן אלו שדוחפות אותך קדימה? קשה קצת לענות על כל השאלות הללו. השניים היחידים שיכולים לענות עליהן הם נובאק דג'וקוביץ' ו-ויקה אזרנקה. וזה מה שהם יעשו בתשעת החודשים הקרובים. זה יהיה מרתק.