הרסתם הכל: סיכום השבת בליגת העל

בתקציר: ה-0:4 של רמת השרון בסכנין. למה? כי אף אחד מכם לא טרח להצדיע להצגה הזו. אז הגיע הזמן.

ניר קלינגר זכר היטב ששושלת האליפויות של מכבי תל אביב בשנות -90 הגיעה, בראש ובראשונה, מההגנה. גדי ברומר היה אז הבלם האחורי, אמיר שלח הקדמי ואת הקישור הנסוג איישו נועם שוהם וקלינגר עצמו. הרביעייה הזו השרתה שקט מאחור והוציאה חלק קדמי קטלני, בראשות אבי נמני ואיציק זוהר, להתקפות מחץ. במשחקים הראשונים שלו כמאמן בצהוב, העלה קלינגר את קפטן הנוער המוערך משה מישאלוב כמחליף והחל לטפח אותו כשחקן הרכב. שנתיים מאוחר יותר צירף גם את שרן ייני וליאור ז'אן לסגל.

בלם, קשר אחורי, לפעמים מגן. זהו המכנה המשותף לכל השלושה. בפוטבול קוראים לשחקן כזה "ניקלבק", כלבויניק שמחזק את רביעיית הקו האחורי של ההגנה בעת הצורך. בכל ספורט, לא רק בפוטבול, המילה "כלבויניק" לא נושאת עימה משמעות חיובית. ייני, מישאלוב וז'אן הגדירו בכולבויניקיות הזו את העשור האבוד של מכבי תל אביב – שחקנים שעלו מהנוער ומעולם לא מצאו את הדרך להפוך לשוהם, לברומר ושלח החדשים ותעו במדבר ללא כיוון התפתחות ממשי. מצד אחד, הדרישה בקרית שלום תמיד הייתה לשחקני בית. מצד שני, שחקנים נמדדים בהישגים ואנחנו זוכרים איך נראתה מכבי תל אביב כשהטריו הזה היה חלק אינטגרלי בהרכב שלה.

ז'אן משחק היום בהפועל פתח תקווה, הרחק מאור הזרקורים. מישאלוב, בתחנה החמישית בקריירה שלו, השקיף בשבת על ייני, שנגח באין מפריע את השער השני של מכבי תל אביב.

ייני התגלגל לתפקיד הקפטן של מוליכת הטבלה בליגת העל. זהו תואר מחייב, אבל המילה "התגלגל" לא שורבבה לשם במקרה, מכיוון שהבחירה בו כוותיק שחקני הבית של מכבי תל אביב היא סוג של ברירת מחדל, מה גם שהוא עצמו מעולם לא תבע מנהיגות. ועדיין, מעמדו של ייני בהרכב מכבי תל אביב יצוק כסלע. מדוע? משום שככלבויניק, אותה מילת גנאי שאף אחד לא רוצה לשמוע, הוא מצוין. הוא ממלא היטב את החורים בעמדות המגן, הימני והשמאלי, מארגן את ההגנה כבלם וסוגר חורים בקישור האחורי. בקבוצה מצליחה שחקן כזה הוא נכס.

ייתכן שזהו השלב שבו ייני מבצע את המעבר ומגדיר מחדש את התור האבוד של מכבי תל אביב, ייתכן שהוא בדרך להיות הסמל הבא במועדון שהוכיח דרך הסגידה לאבי נמני כמה הוא צמא לאחד כזה. הוא לא מנהיג, אבל יש סיכוי שעוד יהיה כזה. אין לו תפקיד מוגדר וקבוע, מתישהו חייב להיות לו כזה. גם האליפות צריכה לבוא כדי להשלים את התהליך.

אם כל זה לא יקרה, הסכנה להפוך לעוד מישאלוב תמשיך להיות שם.

קל לנגח, בצדק יש לומר, את אוהדי בית"ר ירושלים. הרי הגיע הזמן שמישהו ילמד את "הקומץ" לקח ויקבע עובדות בשטח. לא רציתם מוסלמי? על אפכם ועל חמתכם, קחו שניים ונראה אתכם אוכלים את הצפרדע הזו עכשיו.

ועכשיו, נעצור לשנייה את ההתלהמות. במקרה של בית"ר האמת הרבה יותר מורכבת. אם נתחיל מהסוף, את הבעייתיות בצעד הזה ראינו כבר אתמול בטדי, בהפסד לבני יהודה. בית"ר ירושלים היא מכונית פאר שאוכלת הרבה דלק. הקהל שלה הוא המשאבה. כשאלי כהן אמר ש-2,000 איש ניצחו את הפועל תל אביב בבלומפילד, זה לא היה מס שפתיים, הוא הציג תמונה מדויקת. כשלקהל של בית"ר ירושלים יש אנרגיות הוא מפמפם אותה והיא יכולה להתמודד בכבוד עם כל קבוצה בליגת העל. כשהניצוץ כבה, היא תיכנע ללא כל קושי. האוהדים של בית"ר לא היו מונעים בשבת מאהבה, הפעם הם באו עם רעל, שנגרם מאותה ידיעה על סיכום עם שני שחקנים מוסלמים. הרעל הזה טפטף והקבוצה הציגה את המשחק הגרוע ביותר שלה בחודשיים האחרונים.

חשוב לציין – בבית"ר ירושלים צריך להיות שחקן מוסלמי (וכבר היו אצלה, אגב, שחקנים מוסלמים). ראוי שיגיע אליה גם בן מיעוטים ישראלי. זה כבר בדרך, תאמינו או לא. ביום שני השתיק רוב היציע אוהדים שצעקו "מחבל" לעבר סלים טועמה. אמש קיבל סארי פלאח מחיאות כפיים כשפונה מהמגרש. פלאח לא ערבי, הוא דרוזי, אבל זה לא ממש שינה בעבר לאוהדים של בית"ר. משחקי הנבחרות בטדי לפני מספר שבועות עברו ללא תקלה למרות לא מעט שחקנים ערבים, בעיקר בנבחרת הצעירה. יש תהליך חיובי, יש סימנים של סובלנות. זה תהליך ארוך, מתיש, אבל הוא שם והוא יגיע לסיומו, גם אם כרגע נדמה שהוא נצחי. רק למה לקלקל אותו עכשיו?

האצבע המאשימה מופנית, בראש ובראשונה, לארקדי גאידמק. קיץ אחרי קיץ משוועים בבית וגן לחיזוק ומאיימים בהליכה לפירוק. את קולו של הגביר אין שומעים, עד שמגיע מסע הזוי לצ'צ'ניה ומאותו רגע הוא מתחיל שוב להפציע בתקשורת. לו היה גאידמק חושב יותר על בית"ר ופחות על עצמו, הוא היה מחכה לקיץ ואז עושה את הצעד הזה, אפילו במחיר אולטימטום לאוהדים: ריצה לאליפות עם שני שחקני רכש מוסלמים, או הליכה לפירוק. מי היה ממצמץ ראשון? במציאות של היום, כשהקבוצה נמצאת באזור נוחות שבו לא הייתה כבר שנים, זה בוודאי לא עובר. עדיין לא.

גם אלי כהן לא יוצא נקי. המאמן הגיע למעמד של כל יכול משום שהוא באמת עושה קסמים. אלא שלחסינות ולגב שלו מהאוהדים יש קריפטונייט, והקריפטונייט הזה, כרגע, הוא צירוף שחקן מוסלמי לבית"ר ירושלים. כמאמן כדורגל, כהן צודק לשיטתו – הוא לא אמור לבדוק שחקן על פי תעודת הזהות. אבל כהן לא תמים, הוא הרי מכיר את בית"ר ירושלים ולא מאתמול. הוא יודע שאם הוא לא יבדוק את תעודת הזהות יהיו אלפים שיעשו זאת במקומו.

צריך למצוא את העיתוי שבו מותר להרגיז את אוהדי בית"ר, ללכת איתם למלחמת ראש בראש, לנצח בה ולעשות את הצעד שייזכר לדורות. הנקודה הזו לא רחוקה, אבל אנחנו עדיין לא שם ולא נהיה שם כל עוד הבעלים עושה מה שהוא רוצה למען עצמו בלבד.

כל העיניים בליגה נשואות למאבק האליפות, שבו הפכה מכבי חיפה בתוך חודש למועמדת מספר 2 במירוץ. אלא שמתחת לרדאר ולאור הזרקורים, בחיפה עסוקים במשימה אחרת – פריצה שקטה ומתוכננת היטב לשוק הצפון אמריקאי. זה החל כאילו במקרה עם החתמת דניאל הייבר, עבר דרך נוח סדאווי והסתיים, לפחות נכון לעכשיו, בג'ייק קיגן. אם תוסיפו לכך את הכוונה לצרף גם את החלוץ הניגרי ג'וזף אובנסרי שמשחק בליגת הפיתוח, הרי שהעסק די ברור – יעקב שחר והירוקים חושבים על קו חדש במדיניות הרכש – שחקנים ב"משקל" מארצות הברית ומקנדה.

במדיניות ההשבחה של "נקנה בגיל צעיר-נשאיל-אולי נחזיר" אין כל חדש, במיוחד כשמדובר בשחר. אלא שהפעם, עושה רושם, המסר שונה לחלוטין. ממש כשם שלעם ישראל נמאס מהקיבעון החברתי ומיוקר המחייה והוא החליט הפעם להניח את הנושא המדיני בצד כדי לשנות, כך מנסה גם מכבי חיפה לייצר סדר יום חדש. השוק המקומי לא מזהיר, הזרים שמגיעים לא פורחים. שחר לא צריך ללכת רחוק מדי כדי לקרוא את המפה: פיליאבסקי לא מתאים, אנדלובו פצוע וגם כשהיה בריא לא ממש הרשים ובגזרת דמאו נעשים מאמצים עילאיים נגד השעון כדי לשחרר ולפנות מקום לזר נוסף. עם אדין צוצאליץ' ובויאן שראנוב (שכזכור כבר היה בדרך החוצה בתחילת העונה) פגעו במטרה. כשאתה משלם כל כך הרבה כסף ופוגע ב-40 אחוז מהזרים, שהגיעו בכלל בעונה שעברה, יכול להיות שכדאי לפנות לכיוון אחר.

סדאווי, הייבר וקיגן לא יקבלו העונה דקות משחק במכבי חיפה, אבל הם מגיעים מעולם שמחנך אותך שכדי להצליח צריך מוסר עבודה, הם צעירים ורעבים, לא עולים יותר מדי והכי חשוב – בהיותם יהודים, הם לא תופסים תקן של זר. מכבי חיפה לא המציאה את השיטה, הרי ליאוניד קרופניק ששיחק אצלה עשה דרך דומה למכבי נתניה, אבל היא כן לקחה את העסק צעד קימה. השוק של ארצות הברית, ובמיוחד המכללות, לא נתפס כאן כמשהו סקסי כמו הליגות באירופה ובדרום אמריקה, אבל אם האמריקאים מגיעים בכל ארבע שנים למונדיאל, כנראה שמשהו בשיטה שלהם בכל זאת עובד נכון.

קשר מכבי תל אביב משה לוגסי אחרי ה-0:4 על הפועל עכו: "ההגעה של זהבי לא משנה לי, שתהיה לו רק הצלחה".

רוצה לומר: היא לא משנה לי כל עוד אני בהרכב.

שחקן במכבי חיפה לפני הפועל תל אביב: "ניצחון, ולא נוכל לברוח מהאמת".

רוצה לומר : החיים בשקר דווקא היו לא רעים עד עכשיו.

מאמן הפועל רמת גן אלי כהן אחרי ה-1:1 מול מכבי נתניה: "דויד מנגה לא יישאר בארץ, בינתיים אני נהנה ממנו".

רוצה לומר: הוא יישאר בארץ, אבל לא אצלי.

חלוץ מאיורקה תומר חמד: "כולם רוצים לשחק, אבל יש מאמן".

רוצה לומר: שטוטגרט, איפה את? קום זי שנל, אני חייב לברוח מפה.

מגן מכבי תל אביב עומר ורד בפייסבוק: " לבעלי הזיכרון הקצר למיניהם, אני לא סופר אתכם".

רוצה לומר: את זה באמת שלא צריך לפרש.

רגע אחד, מקרה אומלל על המגרש מסכן קריירה שלמה. איחולי החלמה מהירה לסארי פלאח.

מלבד, אולי, מכבי חיפה, אף קבוצה בליגה לא ממש מצליחה לייצר מומנטום ומתהפכת משבוע לשבוע.

מכבי שעריים ניצחה את מרמורק לראשונה אחרי עשר שנים, ועוד 1:4. לדרבי של רחובות כבר אין חוקים משלו.

הטוויטר של דוד רוזנטל

עוד מליגת העל:

שני שחקנים מוסלמים בדרך לבית"ר ירושלים

בית"ר לדין על קריאות גזעניות

סטפן שצ'פוביץ' סיכם באשדוד

בוריס קליימן יפתח בשער הפועל תל אביב בחיפה