היה משהו מבהיל ומבלבל ב"פרשנות"/פרשנות של עפר שלח בערוץ 2, רגע לפני ומיד אחרי תוצאות מדגם הבחירות לכנסת ה-19. "פרשנות" במרכאות, כי שלח הרי כבר לא פרשן, החל מ-22:00 בליל שלישי הוא חבר כנסת מן המניין. אבל גם פרשנות ללא מרכאות, כי גם כשהוא מדבר על "אנחנו לא נלך ואנחנו לא ניתן" הוא נשמע כאילו הוא מדבר על בוקס אנד וואן, פיק אנד רול, סטרייקאאוט וטאצ'דאון, ממשיך להתחבב, הולך בין הטיפות.
ועדיין, חדי האוזן יכלו לזהות את השינוי באינטונציה, את הזהירות המלווה בתקיפות. עפר שלח, החל מהלילה, הוא פוליטיקאי לכל דבר ועניין. זה אומר שאם עד עכשיו הרשינו לעצמנו לקנות את הדברים שלו ולהאמין בהם, בין אם בצדק ובין אם לאו, מעתה כל אמירה תיבחן בזכוכית מגדלת. שום דבר כבר לא מובן מאליו, הכל מונע מאינטרסים גלויים או מאג'נדה סמויה. למצב הצבירה הזה עדיין צריך להתרגל, בהתחשב בעובדה שעד לא מזמן שלח ישב על הכסא המרכזי ב"חמישיות".
אבל גם אם שלח הוא עיתונאי ספורט, הוא עדיין עיתונאי וכאלה היו לנו לא מעט בעבר. יואל רזבוזוב הוא פורץ דרך של ממש. רזבוזוב, האופוזיציונר הגדול לצבי ורשביאק והעסקנות בוועד האולימפי, הוא הספורטאי הבכיר הראשון אי פעם שנכנס לכנסת. מדובר בהישג תקדימי שספק אם רובנו מעריכים כרגע. לראות בכנסת אדם שזכה במדליה באליפות אירופה והשתתף במשחקים האולימפיים זה לא עניין של מה בכך. יש לברך את יאיר לפיד, חובב אגרוף מושבע ופרשן בעברו, על כך שחשב על הזווית הכה חשובה ולא מוערכת הזו, והכניס למקומות ריאליים ברשימה שני אנשי ספורט עם רזומה כל כך מפואר.
עד אתמול נכנסו אנשי ספורט לרשימות במקומות ייצוגיים ולא ריאליים כדי לזכות את המפלגה בהזדהות. זה היה גימיק, כמו שהיחס פה לספורט הוא כאל גימיק. ישראל תופסת את הספורט כסוג של ויאגרה שתפקידה לייצר זקפה לאומית במקום להפוך אותו לאבן יסוד בתרבות שלה. אם אלכס אברבוך ומיכאל קלגנוב הולכים לחתום בלשכה והיילה סטאין עובד כמאבטח, סימן שאף אחד לא ייצר להם משרות. אלה לא אוכלי חינם, אלא אנשים שתרמו, שהתחרו ברמות הגבוהות ביותר ויכולים להמשיך לפתח את הענפים שבהם התמחו. כנראה שהגיע הזמן לשנות.
לשנות, כי המדינה שלנו מעולם לא העריכה את הספורטאים שלה כראוי. השגנו מדליות, זכינו בגביעי אירופה, עלינו לליגת האלופות, אבל כל אלה היו ונשכחו רגע אחרי. את הקפיצה של לימור לבנת לפודיום שעליו עמד גל פרידמן כולנו זוכרים מהסיבות הלא נכונות. הזכיות של כדורסלנים, ג'ודוקאים, טניסאים ושחמטאים לוו בשיחות טלפון מטעם הנשיא וראש הממשלה. האם זה שינה משהו? האם יש לנו היום תקציבים גדולים יותר, מתקני אימון משוכללים יותר או תנאים טובים יותר? תשאלו את קלגנוב, אברבוך וסטאין, הם יתנו לכם תשובה ברורה.
פוליטיקאים רבים (רובי ריבלין, אהוד אולמרט, רוני בר און, חיים רמון ואחרים) מינפו את הספורט לקידום אישי או שעירבו אותו עם פעילותם הפוליטית. רזבוזוב התחיל מאפס, ואפשר להגיד שגם שלח, שגמע לא מעט מהתרבות האמריקאית ומבין כמה שספורט הוא תחום חשוב כמעצב תרבות. זהו הישג עצום שמחייב פתיחת שמפניה וירטואלית, אבל כמו בכל חגיגה שמערבת אלכוהול (גם כשהוא וירטואלי), באיזשהו שלב מגיע ההנגאובר ולא פחות חשוב, ההתמודדות אתו. כשבמטה לפיד יתפכחו הם יילכו למשימה הארוכה והסבוכה של הרכבת הממשלה. עם השיבוץ הצפוי שלהם בממשלת נתניהו יגיעו התיקים, כשדבר אחד ברור: על פניו, אין ראויים מהשניים לקבל את תיק התרבות, המדע והספורט. הם יכולים סליחה, חייבים - להשפיע גם אם זה לא יקרה.
אז תנו לשלח, רזבוזוב ובכלל ל"יש עתיד", הנבחרת הכי ספורטיבית אי פעם שרצה לכנסת, 100 ימים של חסד. אחריהם נתחיל לבחון את פעולותיהם ולקבל את התשובה האם כל זה היה שווה, האם באמת אנו עומדים בפתחו של שינוי בתפישת העולם הספורטיבית במדינת ישראל.
