Like
כשאלי כהן השווה לפני מספר חודשים את בית"ר ירושלים הנוכחית לקבוצה הגדולה האחרונה של המועדון אי שם בשנות ה-90, לא מעט אנשים צחקו עליו. והאמת שבצדק. באותם רגעים, בתחילת המסע המופלא של בית"ר העונה, זה נראה מופרך. כמעט הזוי. היום הדברים כבר נראים אחרת. כמעט הגיוניים. אולי מבחינת כדורגל אין באמת עדיין מה להשוות, אבל העונה האחרונה של בית"ר ירושלים היא אולי הגדולה ביותר של המועדון מאז אותו תור זהב שהחל בדרור קשטן ב-1993, נמשך באלי כהן ב-1997 ונגמר שוב בדרור קשטן ב-1998.
מאז לא הייתה לבית"ר עונה גדולה ומרגשת מזו האחרונה. היו את השנים הקשות עם אלי אוחנה. היו את אליפויות הסרק של ארקדי גאידמק. אחת שבאה בקושי, בלי יותר מדי קסם אבל עם המון כסף מיותר ומפוקפק. השנייה כבר הביאה דאבל ראשון, שהיה סתמי והסתכם בפנדל אחד מוחמץ של ברוך דגו בגמר הגביע, ולא באיזה מהלך ענק של בית"ר. יש שני אירועים שאולי מתקרבים לעונה האחרונה: חצי העונה עם לואיס פרננדס וחצי העונה עם רוני לוי. הבעיה עם התקופות האלה היא שלא נשאר מהן כלום מיד אחר כך.
בית"ר הנוכחית קודם כל משאירה מורשת היא מתווה את הדרך של המועדון לשנים הבאות. היא מספקת מדיניות מנצחת ומראה שיש תקווה לחיים טובים למרות שאין בעלים. מעבר לכך, זה הדבר הכי קרוב לבית"ר שהיה כאן מאז שנות ה-90: התלהבות אותנטית, התפרצות אמיתית, אופי של שכונה ויומרות שיוצאות הרבה מעבר לגבולות השכונה. יותר מכל, זה מזכיר דווקא את עונת האליפות השנייה של המועדון, שבאה אחרי עליית ליגה, לא פחות. גם אז, לפני 20 שנה בדיוק, היו שם שחקני בית שעשו את הבלתי אפשרי. העונה הזו מורה את הדרך לשנים הבאות בדיוק באותה צורה למעלה.
Share
"מוטל'ה שפיגלר שינה את מכבי נתניה", זו בערך הבדיחה הקבועה כאשר דנים בשינוי שחל בקבוצה של טל בנין בשבועות האחרונים. זו בדיחה כי מוטל'ה זו דמות לא רצינית, אבל יש בבדיחה הזו גם משהו מאוד מדויק. עם כניסתו של שפיגלר לעמדת מפתח בהנהלת מכבי נתניה, השתנו יחסי הכוחות. המפה הפוליטית החדשה שנוצרה מספקת לטל בנין רשת ביטחון ושקט תעשייתי לא קטן. שפיגלר הוא איש של בנין, או להפך. הם היו יחד תחת לואיס פרננדז, והם ימשיכו להיות יחד זכר לאותה ברית בנבחרת ישראל. היום הרבה יותר קשה לפטר את בנין. לשחקנים שרוצים ברעתו יש כרגע מחשבה שנייה. עם משענת כזו, נתניה יכולה להתרכז יותר בכדורגל ולמאמן יש סיכוי טוב יותר להצליח.
כמה זמן זה יחזיק מעמד, קשה עדיין לדעת. אבל למרות שיש כאן קרדיט מקרי ולא מוצדק לדמות מאוסה ומעיקה כמו שפיגלר, כל מי שמכבי נתניה יקרה לו צריך להחזיק אצבעות שזה יצליח. למה? כדי שהגעגוע שאמור היה כבר להחזיר את ראובן עטר למכבי נתניה ייפסק. שעטר, מאמן נהדר ודמות מרכזית בענף, ימצא לעצמו מקום אחר להצליח בו ולהתקדם כמאמן. שמכבי נתניה תיגמל מהרעיון הזה שרק שיטת ראובן עטר עובדת במועדון. המהלכים האחרונים נתנו ביטחון זמני שמכבי נתניה החדשה באמת יכולה לסגל לעצמה הרגלי עבודה חדשים. אמנם נתניה התרגלה בשנים האחרונות למקום טוב בצמרת, אבל התייצבות אמיתית תחת טל בנין תהיה חשובה יותר לעתיד המועדון.
Comment
1. ביום שישי שודרה כתבה מרתקת בערוץ 2 על פועלו של הסוכן דודו דהאן. הרבה דברים נאמרו כבר על הכתבה הזו. ההצעה המוזרה והלא ממש אמינה שקיבל שלומי ארבייטמן מהאיש שנותן לדהאן לנהל לו את כמעט לחלוטין את סגל הקבוצה ("אתה שומע? יש טיסה מבלגיה היום ב-1 בלילה", "כן, אבל זה לא אל על") הלא הוא ג'קי בן זקן; הסיפור המוזר לא פחות על הצורה שבה למד צרפתית במשך ארבעה ימים; השיחה עם איזי שירצקי; הקללות באיטלקית; ועוד שלל דברים שבהם הצליחה הכתבה ללכוד את הסוכן כשהוא בלי חליפה.
יש רק פרט חשוב אחד שכדאי לשים לב אליו. לאורך רוב הכתבה דהאן נמצא באצטדיון וינטר. היציעים הם מסדרון העבודה שלו ומשרד המאמן של הכח עמידר, שהיה חדרו של דהאן כאשר אימן את הקבוצה, נראה עדיין כמו המשרד הפרטי שלו. עכשיו תעשו אחד ועוד אחד מי הבעלים של הכח. האם הוא חבר של ג'קי בן זקן, כפי שסופר באחת הכתבות אודותיו. שם, כנראה, במשרד הקטן ליד הספארי, מסתתר הסיפור האמיתי, לאו דווקא בטרקלינים הממוזגים של ליגות אירופה.
2. ליוסי אבוקסיס נגמרים התירוצים. כל מאמן ששווה אליפות כבר מזמן היה מרכיב משהו יותר ברור מבליל שחקני הרכש שירש עם בואו להפועל תל אביב. שחקני הרכש שירש הם הטיעון החזק ביותר של אבוקסיס כרגע, אבל גם הוא הולך ונעלם. לא רק בגלל היכולת, אלא בגלל השחקנים שאבוקסיס בחר להביא בעצמו. ניר נחום, יוסי? אתה בטוח שזה רציני? שמעון הרוש במו"מ מתקדם? במה הוא יותר טוב מאלירן דנין? במה הם שונים מהשחקנים הבינוניים הרבים שהובאו למועדון בקיץ? במה הם יותר איכותיים? איפה כאן הבשורה החדשה? איפה כאן האלטרנטיבה לכאוס שהיה בחודשים יולי-אוגוסט?
3. ערן זהבי הוא שחקן שכולם אוהבים לאהוב. אי אפשר באמת לשנוא אותו. שחקן שבא מלמטה, שעשה את הבלתי אפשרי, שתמיד מתעלה ברגעים הנכונים, שתמיד אומר את מה שבא לו. גם שתי עונות לא מספקות באיטליה לא שינו את הסטטוס הזה של זהבי בעולם הספורט. במכבי תל אביב הוא עלול לאבד לא מעט מכך, אם לא ייזהר. הבעיה מספר 1 של זהבי במכבי תל אביב עלולה להיות שנראה שזה כבר לא אותו זהבי. משמע, זה לא אותו שחקן רעב, חצוף, משתוקק לפסגות חדשות. שנגלה שחקן שבע שחושב שהכל כאן קטן עליו. זהבי מגיע לכאן עם מעמד מחייב, וגם המו"מ הלא קצר איתו יצר סביבו הר לא נמוך של ציפיות. גם לשחקן כמו ערן זהבי יהיה קשה לטפס עליו, אם לא ישיל מעליו מהר את ארשת השחקן שכבר הוכיח את עצמו ומגיע להיות כוכב. זהבי צריך להתחיל כעת הכל מהתחלה. יש לו הכל כדי להצליח במכבי תל אביב, אבל קודם כל עליו להבין שהוא שוב נמצא בנקודת ההתחלה.
המחזור הבא: מכבי חיפה הפועל תל אביב
בראיון שאחרי הניצחון על הפועל רמת גן, אריק בנאדו נזהר מאוד לספק הכרזת אליפות. לכולם היה ברור שאי אפשר יותר לברוח מהכרזה. שהכרזה כזו היא הרבה יותר ממתבקשת. שמכבי חיפה נראית לפתע כמו האלופה שבדרך. שיש לה אפילו מזל של האלופה שבדרך. שהיא בפער נקודות כל כך זניח מהמקום הראשון, שהיא צריכה כבר להסתכל על עצמה כמי שיכולה להיות האלופה שבדרך. אבל לא בנאדו. מאמן מכבי חיפה חמק מהסוגיה בניסוח אלגנטי ומנומס. גם הוא יודע שהכרזה כזו הייתה חושפת מוקדם מדי את הנשק הסודי של מכבי חיפה אפקט הסוס השחור.
בנאדו זוכר ודאי היטב את המירוץ האחרון לאליפות שבו היה לנו קרב משולש 2002/3. אז לקבוצה שזכתה בתואר היה יתרון פסיכולוגי לא קטן היתרון של הסוס השחור. בריצות למרחקים ארוכים אתה מבין כמה זו טקטיקה מנצחת להמתין במקום נוח מאחור, ולפרוץ קדימה ברגע הנכון. מדובר ביתרון לא קטן גם בליגת כדורגל. הוא מכניס את היריבה לשאננות ומוריד הרבה לחץ מהחניכים שלך. לכן, בין היתר, בנאדו מבשל לאט מאוד את המועמדות של מכבי חיפה לאליפות. רגע הפריצה קדימה לא יכול לבוא מול הפועל רמת גן, אלא מול יריבה ישירה שלך על התואר. הפועל תל אביב, לדוגמה. אם בנאדו יידע לנהל נכון את המערכה הפסיכולוגית הזו עד תומה, הוא ישיג את הקלף המנצח. הפערים בין הסגלים של שלוש המועמדות הם זניחים לעומת היתרון הפסיכולוגי. או אז, אגב, מכבי חיפה תוכל לסגור חשבון היסטורי עם אותה קבוצה שגנבה לה את האליפות בדיוק לפני 10 שנים.