מכבי תל אביב שיפרה אתמול (שני) ב'בית מכבי' את השיא ששברה הפועל תל אביב רק יממה לפני. הצהובים גרמו למכבי ראשון המקרטעת לשיא נקודות שלילי, ששבר בשתי נקודות את מופע האימים של אליצור אשקלון. על הדרך, המשיכה הקבוצה של בלאט להראות לכולם, ובעיקר לעצמה, עד כמה מצבה לא מי יודע כמה. די במבט חטוף בדף הסטטיסטיקה של המשחק על מנת להבחין שמרבית המגמות השליליות של השבועות האחרונים עדיין כאן ובגדול.
זה נכון גם לגבי היבטים קבוצתיים שונים אבל בעיקר רלוונטי להבנת כושרם ומצב רוחם של הפיונים השונים על שולחן השחמט הבלתי מתפקד של דיוויד בלאט. מכבי הנחיתה נוק אאוט טקטי ברור מול יריבה נחותה ונטולת אנרגיות, אבל ספק גדול אם זה המשחק שיחזיר את הבטחון לשחקנים המתוסכלים או המתקשים שם.
נדמה שבשבועיים האחרונים נפתחה בשלולית הכדורסל המקומית חזית מחודשת בין דייויד בלאט המאמן לבין פיני גרשון הפרשן, כאשר האחרון מטיח בראשון ביקורת אגרסיבית במיוחד. מקובל להתייחס לפיני גרשון בגרסת המאמן כאל אחד שמתייחס לשחקניו בזלזול וביהירות, בניגוד לעוזרו המיתולוגי שתמיד מצא את הדרך הנכונה לאוזנם ולליבם של השחקנים בצהוב. כשמתבוננים בגרסת 2012/13 של המאמן הצהוב ובמיוחד בפרצופיהם ובשפת גופם של יותר מדי משחקניו, דומה שיש מקום לשקול מחדש את הדברים.
אפשר להגיד על פיני גרשון לא מעט דברים מוצדקים, אבל סביר להניח שהוא כמאמן היה מנסה לערבב מחדש את הכלים על מנת להוציא יותר משחקנים כמו לוגן, לנדסברג, פניני או רוט. לא בכלל שהוא באמת מאמין בהם, אלא מפני שהוא רוצה לנצח ומבין שזה מה שצריך לעשות. ואם לא הוא, יכול מאוד להיות שהוא היה מפעיל לעניין הזה את עוזרו כשוטר הטוב. כלומר את בלאט עצמו. בסופו של יום, מי שמנצח את המשחקים הם השחקנים. ולא תמיד מדובר בשלושה-ארבעה שהם חביבי המורה.
יכול להיות שמומלץ לבלאט להיזכר בעניין הזה, ולהבין שלפעמים עדיף להיות חכם מלהיות צודק. או במקרה שלו, לפעמים עדיף דווקא למחוא כפיים אחרי טעות כדי לנסות ולהרים את הבטחון, במקום לרכב על הטועה כל הדרך לספסל המחליפים, בטח בשלב הזה של העונה ובטח ערב המשחק הכי חשוב של עונת היורוליג. כי אם אף אחד מהמתוסכלים לא ירים את עצמו לקראת יום חמישי, ואם כבר פיני גרשון, אז יכול להיות שמכבי מגיעה בעוד יומיים למסיבת פיג'מות.
מכבי חיפה ניצחה את הפועל אילת במשחק שהוכתר כקרב על המקום השני. אבל לפחות בעיניי, הקבוצה שהרשימה יותר הייתה דווקא המפסידה. מגובה בזר המרשים ביותר שיש לליגת העל להציע בשלב זה- סקוטי הופסון- ובגארד הישראלי המרשים ביותר שיש לליגת העל להציע בשבועות האחרונים- אפיק נסים- נראית אילת כקבוצה בסימן עליה. לאילת יש לא מעט מרכיבים שהופכים אותה למאיימת. מלבד השניים שהזכרנו, מחזיקה הקבוצה גם בקו קדמי פיזי ואתלטי ובסגל עמוק יחסית, שמאפשר לעודד קטש לתחזק, לפחות בתאוריה, רוטציה של תשעה שחקנים. ובכל זאת משהו חסר. פעם קראו לזה גרוש ללירה, אבל בקבוצה שמחזיקה בתקציב מהגבוהים בליגה, האנלוגיה לשטרות או מטבעות הופכת בלתי רלוונטית.
יכול להיות שהבעיה מקורה בשימוש ברוטציה קצרה מדי בקו הקדמי, כאשר את דקות המנוחה של אלי הולמן וג'רום טילמן מקבל דווקא טוני יאנגר, במקום ליאור חכמון. פתרון בעייתי זה, ככל הנראה, נועד כדי לפתור בעיה אחרת של הקבוצה מהדרום- הקליעה מהשלוש. בליגה שחורטת על דגלה הגנות נסוגות, שלצרכי נימוס בלבד נקרא להן הגנות "טקטיות", קשה מאוד להישאר בצמרת עם קבוצה שממוקמת במקום הלפני אחרון באחוזים לשלוש נקודות. והגבוהים של אילת, כלומר טילמן, הולמן וחכמון קלעו עד כה שלשה אחת העונה. ביחד.
במצב כזה, אפשר להבין מדוע מעדיף קטש את יאנגר כמעין סטרץ' פור. נגיד. אבל הבעיה בקליעה מבחוץ נותרת בעינה גם כשהוא על המגרש, כשאף אחד מהגארדים של אילת לא מצליח להחזיק באחוזים שהופכים אותו לאיום יציב מבחוץ. ומצד שני, היתרון הפיזי הגדול של אילת נעלם כשיאנגר על המגרש. התחושה היא שאילת מוכשרת, יצירתית, אתלטית ועמוקה (יחסית) מספיק כדי להמשיך ולרוץ קדימה. לא בטוח שכדאי לה לוותר בקלות על היתרון הפיזי והאתלטי שמייצרים עבורה טילמן והולמן.
מבין הקבוצות שמשחקות העונה עם ארבעה זרים (כלומר כל הקבוצות שאינן מכבי תל אביב וגלבוע/גליל), נותרה אליצור אשקלון כקבוצה היחידה אשר איננה מחזיקה בסגל בשני זרים בקו האחורי ובשניים בקו הקדמי. יכול להיות שבצמוד למשפט הקודם צריך להוסיף כוכבית ולציין כי ברק נתניה מחזיקה למעשה בגארד אחד (ראמל בראדלי) ובגארד פורווארד אחד (דרון וושינגטון) שייתכן כי העמדה המתאימה יותר שלו בליגה שלנו היא עמדה מספר 4.
אשקלון נותרה למעשה מיותמת ובודדה תחת ההגדרה דלעיל בהמשך למהלכים אשר נעשו על ידי הפועל חולון ומכבי אשדוד לאחרונה. הראשונה החתימה פוינט גארד זר שהחליף שחקן בעמדה 4 שיכול לשחק גם בעמדה 3 (דומיניק ווטרס במקום טיילר סמית') והאחרונה החתימה בדיוק את אותו הדבר (אוסטין פרימן במקום מייק הול). דומה ששתי קבוצות אלה מצאו, עם ביצוען של החתמות אלה, את האיזון אותו חיפשו.
מצבת הזרים של אשקלון מורכבת כיום מפוינט גארד (מרקי פרי), שוטינג או קומבו גארד (ג'וליאן מילס) ועוד שוטינג גארד אחד (מרקוס מור), שמלווים בשחקן פנים יחיד (מרקוס דאב). בעניין הזה חייבים להגיד את האמת. הקבוצה של עדי אזולאי לא באמת התכוונה לייצר חוסר איזון שכזה בסגל שלה. במקור הוחתם בקבוצה פורווארד בשם מייקל היינס, במקום טאג' גריי הפצוע. אבל גם היינס נפצע, ודווקא עם הרכב לא הגיוני שהורכב במקרה - לא הפסיקה אשקלון לנצח. עכשיו, כאשר נראה שהגימיק מיצה את עצמו והקבוצות היריבות מצאו את הפתרון להרכב הסטריט בול של עדי אזולאי. עושה רושם שזה הזמן לקבל החלטות ולצרף זר גבוה ומהר. כי בסגל הנוכחי, נראית אשקלון כמו המועמדת מספר אחת לרדת ליגה.
