בליגה משלו: אסף רביץ בין האטלנטי לפסיפי

עשיתם יופי של חצי עבודה: פרסי אמצע העונה ב-NBA

אחרי שבחר את ה-MVP של חצי עונת ה-NBA, אסף רביץ מחלק תארים לשחקן ההגנה, המאמן, הרוקי, המשתפר וגם לשחקן המאכזב, שלגביו בכלל אין ספקות

אסף רביץ

שחקן ההגנה

כמעט נכנסו

תאבו ספולושה, ג'וש סמית' - מהשחקנים שכל שנה עושים את העבודה ושווים תזכורת.

לארי סנדרס - מלך הגגות החדש ממילווקי השתלט על עמדת הסנטר והפך את הבאקס מקבוצת הגנה ממוצעת לטובה.

טייסון צ'נדלר - המחזיק בתואר פתח את העונה עם פוטנציאל לריפיט, אבל ההגנה של הניקס נחלשה בקצב מטריד שדי מוציא אותו מהמאבק.

ג'ואקים נואה - השחקן הכי חשוב של שיקגו כל עוד דרק רוז פצוע, מנהיג הגנה נהדרת שכבר נלקחת כמובנת מאליה.

מקום שלישי - מארק גאסול: הוא לא נראה כזה, אבל גאסול הצעיר הוא סנטר עם נוכחות הגנתית נהדרת והשנה הוא בשיאו. המיקום שלו תמיד נכון, הוא לא זז הרבה אבל בדיוק לאן שצריך. קשה לראות את זה במספרים האישיים, יותר בקבוצתיים - הוא הסיבה החשובה ביותר לכך שממפיס היא קבוצת הגנה חזקה מאוד.

מקום שני - טים דאנקן: השנה, כשהחשודים הקבועים של השנים האחרונות לא ממש בעניינים (דוויט ואיגודלה לא קרובים להיכנס לרשימה), זו יכולה להיות הזדמנות נהדרת לתקן עוול היסטורי ולא לתת לביג פונדמנטל לסיים קריירה בלי תואר שחקן ההגנה של העונה.

מקום ראשון - פול ג'ורג': לא היה בחצי העונה הזו שחקן שבלט באופן ברור מעל כולם מבחינה הגנתית, אבל כן הייתה קבוצה כזו - אינדיאנה. הקבוצה של פרנק ווגל רק הולכת ומשתפרת בתחום, ספגה פחות מ-90 נקודות ב-13 מ-19 המשחקים האחרונים שלה ופתחה פער משמעותי על כל האחרות. זאת עבודה קבוצתית וראוי לציין גם את לאנס סטפנסון היעיל ורוי היברט ששיפר את הגנת הפיק נ' רול שלו ואוטם את הצבע, אבל ג'ורג' הוא המנהיג של היחידה ההגנתית המובחרת ומועמד חזק גם לתואר הסטופר הטוב בליגה. שחקן שכדאי להמשיך לעקוב אחרי ההתפתחות שלו.

טוב לדעת (מקודם)

נהגים חדשים - מה חשוב לדעת לפני שעולים על הכביש?

לכתבה המלאה

מאמן העונה

כמעט נכנסו

קווין מקהייל - לפני שבועיים היה על מה לדבר.
סקוט ברוקס, ויני דל נגרו - אחראים לשתי הקבוצות עם המאזן הטוב בליגה. השחקנים זוכים לרוב הקרדיט, אבל גם לאפשר לשחקנים להוביל זה משהו שצריך לדעת.
טום תיבודו - בעיקר כי כבר התרגלנו לדברים הנהדרים שהוא עושה עם שיקגו.

מקום שלישי - מייק וודסון: בין ההנהלה, העיר, הוותיקים והכרמלו, לאמן את הניקס זה לא עסק פשוט. וודסון החליק לתפקיד באופן טבעי והבהיר שאין שום צורך לחפש שם גדול יותר. הסגנון שלו מתאים לשחקנים, גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית. יהיה מעניין לראות אותו בפלייאוף.

מקום שני - פרנק ווגל: מסתמן כאחד האנשים הכי אנדרייטד בליגה. אינדיאנה שוב שלישית במזרח, למרות שאיבדה שני שחקני חמישייה ולא קיבלה כלום במקומם. ווגל לא מפסיק לנסות, לשנות ולגוון ובנה קבוצת הגנה שאם תמשיך ככה תהיה גדולה בקנה מידה היסטורי. נראה כמו מאמן גדול בהתהוות.

מקום ראשון - מארק ג'קסון: ניתן להכריז רשמית על דור חדש של מאמנים. אחרי עשורים ארוכים בשליטה של שלושה-ארבעה מאמנים גדולים, נדמה שסוף סוף גדלים ב-NBA יורשים פוטנציאליים. ג'קסון, ווגל ותיבודו מצטרפים לספולסטרה וברוקס כמאמנים שמדלגים על תקופת התאקלמות ומביאים תוצאות מהר. ג'קסון מסתמן כמאמן יסודי במיוחד והוא הפך את גולדן סטייט לקבוצה חכמה ויעילה שיודעת לנצל את היתרונות שלה ולהחביא את החסרונות. גם לו חסר שחקן מפתח ובכל זאת הווריורס מסיימים חצי עונה עם המאזן השביעי בליגה ועל תקן אחת הקבוצות המסקרנות לקראת החצי השני.

רוקי העונה

כמעט נכנסו

ברדלי ביל ודיון וויטרס - בחירות 3 ו-4 נמצאים בסיטואציות דומות ומספקים שורות כמעט זהות. שניהם נאלצו לקבל יותר אחריות מהמתוכנן בשלב מוקדם והתוצאה היא חוסר יציבות עם ניצוצות של כישרון.

אלכסיי שבד - קצת כמו שני הקודמים רק בתוספת יכולות ניהול משחק שבמינסוטה נאלצים להשתמש בהן עקב ריבוי פציעות הפוינט גארדים.

מייקל קיד-גילכריסט - נותן תפוקה די יפה, אבל לא מספיק דומיננטי בסגל החלש של שארלוט, בטח לא ביחס לבחירה שנייה בדראפט.

מקום שלישי - אנדרה דראמונד: הפתעה - דווקא מי שכולם סימנו כזה שעדיף לא לגעת בו, כפוטנציאל גולמי מדי, מתברר כאחד השחקנים הכי מוכנים ל-NBA במחזור. דטרויט הימרה עליו בבחירה התשיעית והרוויחה סנטר הגנתי איכותי שמסוגל גם לשים כדור בטבעת, כל עוד לא מכריחים אותו לזרוק אותו מהעונשין.

מקום שני - אנתוני דיוויס: כוכב המחזור הספיק לעבור כבר שתי פציעות שלא אפשרו לו כניסה חלקה לליגה של הגדולים. הוא עדיין לומד את מקומו ונדמה שנהיה לו נוח יותר ככל שניו אורלינס הופכת לקבוצה עם רוטציה הגיונית יותר. ההתפוצצות עוד תגיע, בינתיים הוא רק שחקן משלים טוב.

מקום ראשון - דמיאן לילארד: הבחירה הקלה ביותר מבין תארי האמצע. לילארד הגיע מוכן אחרי ארבע שנים בקולג' והוכיח מהרגע הראשון שהוא סקורר איכותי וגם מנהל משחק לא רע בכלל. את שנות הקולג' הוא העביר במכללת וובר סטייט הקטנה ומול יריבות נחותות, אך מהר מאוד התברר שמה שהלך בקלות שם הולך בקלות גם מול השומרים הטובים והאתלטים בעולם. לילארד קולע 18 נקודות למשחק, כולל 2.3 שלשות, מוסיף 6 אסיסטים ומוליך את הבלייזרס לעונה מפתיעה לטובה. הבדלי הרמות מהקולג' באים לידי ביטוי בהגנה, שם לילארד מתקשה מאוד מול פוינט גארדים דומיננטיים אבל משתפר ככל שהעונה מתקדמת.

השחקן השישי

כמעט נכנסו

ראיין אנדרסון ולו וויליאמס - חלק מהזמן הם בכלל עלו בחמישייה.

ג'יי ג'יי רדיק ומייק דנליבי - ידיות אוטומטיות שבעונה פחות צפופה היו מועמדים חזקים יותר.

מאנו ג'ינובילי - רחוק משיאו, אבל ככל שהעונה מתקדמת הוא מזכיר יותר את עצמו.

אנדריי בלאץ' - אחת מהפתעות העונה. שוחרר באמנסטי, לא עניין אף אחד בליגה ופתאום הוא אחד המחליפים הבולטים ב-NBA.

קווין מרטין - לא הארדן, אבל מכונת נקודות. לא יציב, אבל בימים שהוא חם אין דרך לעצור את OKC.

ג'ארט ג'ק - עושה רושם שמצא את הנישה שלו - מחליף ראשון בקבוצה עם פוינט גארד שיכול לתפקד גם כקלע. המספרים שלו מעידים על יעילות יוצאת דופן.

מקום שלישי - מאט בארנס: למרות העומס במועמדים, הספסל הנפלא של הקליפרס מצליח להכניס שני שחקנים לשלושת הגדולים. בארנס הוא מהשחקנים שהמספרים נותנים רק תמונה חלקית של התרומה שלו. האנרגיות בהגנה, התנועה בלי כדור בהתקפה, שלשות המומנטום - ככה נראה שחקן שכיף לצאת איתו למלחמה.

מקום שני - ג'יי אר סמית': לניקס אין יותר מדי סקוררים, זה בולט מאוד כשכרמלו ו/או פלטון נעדרים, לכן ליכולת של סמית' לעלות מהספסל וליצור מצבי זריקה בעצמו יש חשיבות גדולה מאוד. יש לו חלק גדול בהצלחה של הניקס העונה.

מקום ראשון - ג'מאל קרופורד: בזמן ששאר החמישייה השנייה של הקליפרס דואגת להגנה ולאנרגיות, התפקיד של ג'מאל פשוט מאוד - לקלוע. ואת זה הוא עושה כפי שעשה לאורך כל הקריירה, רק שהשנה, לשם שינוי, הוא נמצא באחת הקבוצות החזקות בליגה. הוא מסוגל להשתלט על רבעים אחרונים גם לפני ששחקני החמישייה נכנסים וגם לידם, הוא מאלה שלא יפחדו לקחת זריקה גדולה. הנוכחות שלו תהיה לא פחות חשובה גם בפלייאוף.

השחקן המשתפר

כמעט נכנסו

שחקני שנה שנייה, כאלה שהשתנתה הסיטואציה וקיבלו צ'אנס או מתקאמבקים - כי אני לא מחשיב אותם כאן.

פול ג'ורג' וניקולה באטום - כי היה צפוי שישתפרו כהמשך לשיפור במהלך העונה שעברה. מה שכן, כל אחד מהם הוסיף עוד אלמנט-שניים מפתיעים לשיפור הצפוי.

ג'רוויס ואסקז - כי גם אצלו הקפיצה התחילה בסוף העונה שעברה, אבל השנה הוא עלה מדרגה נוספת למעמד של פוינט גארד פותח לגיטימי לחלוטין.

מקום שלישי - לארי סנדרס: ההישג הגדול שלו היה ללמוד להימנע מעבירות וכך גם להיות הרבה יותר יעיל וגם לשחק הרבה יותר דקות. דוגמא מצוינת לשחקן שלא סתם קיבל צ'אנס אלא הרוויח אותו עד שתפס מקום בחמישייה. מפלצת בהתהוות.

מקום שני - ג'רו הולידיי: החליט שהקבוצה שייכת לו והקפיץ את המספרים שלו באופן משמעותי. זה בא ביחד עם המון איבודים (3.9 למשחק) ובלי יכולת להוביל את הקבוצה להישגים (פילי מקום תשיעי כשהשמיני הולך ומתרחק), מה שמסביר למה השיפור המרשים של הולידיי רק כמעט הספיק.

מקום ראשון - סרג' איבקה: דוגמא קלאסית לשיפור טהור, לשחקן שחזר מהקיץ טוב יותר ומביא את זה לידי ביטוי. הקליעה מחצי מרחק הפכה לאוטומטית, הוא הוסיף יכולת לשים את הכדור על הרצפה וקליעה משלוש, ההתמצאות ליד הטבעת קרובה לשלמות, בהגנה אמנם יש ירידה בכמות הבלוקים אבל הוא שיפר את ההגנה האישית ואת הבנת ההגנה הקבוצתית. עם כל הכבוד לשיפור של כוכבי הת'אנדר, לשיפור של איבקה יש חלק חשוב במיוחד בכך שהפרידה מהארדן לא מורגשת.

השחקן המאכזב

בקטגוריה שאנחנו מוסיפים כדי לא לצאת נחמדים מדי נעבור ישר לשלושת הגדולים:

מקום שלישי - טיי לאוסון: דנבר מתחילה לקבל צורה של קבוצת פלייאוף, אבל לאוסון עדיין לא קיבל השנה צורה של הכוכב של קבוצת פלייאוף. מי שלפני פתיחת העונה נראה כמו אחד מרכזי העתיד צנח השנה באחוזי הקליעה ונראה ביותר מדי מקרים כמו מי שאמור להיות המחליף של אנדרה מילר ולא להפך.

מקום שני - ג'ייסון טרי: הנעליים של ריי אלן גדולות, אבל לטרי היו אמורות להיות הרגליים הנכונות לשם כך. בפועל, הוא לא ממש מסתדר כמחליף של רונדו וגם לא כקלע לידו, לא כשחקן חמישייה ולא כמחליף, לא בהתקפה ולא בהגנה. כל מה שנשאר זה סתם עוד מחליף עם יד לא רעה מבחוץ.

מקום ראשון - דוויט הווארד: יש בכלל שאלה? בואו נזכור על מי אנחנו מדברים כאן - שחקן שסיים שני במרוץ ה-MVP לפני שנה וחצי ורביעי בשנתיים שלפני כן, שחקן ההגנה של העונה שלוש שנים רצופות, שחקן שנבחר לחמישיית העונה בכל אחת מחמש השנים האחרונות. זה היה אמור להיות הסנטר הגדול הבא, גרסא מלוטשת פחות אבל אתלטית יותר של השמות הגדולים ביותר בעמדה, השחקן שסביבו תיבנה השושלת הבאה של הלייקרס. תוך חודשיים וחצי הוא השכיח מאיתנו את כל זה והשאיר אותנו עם תופעת טבע אתלטית אבל שחקן נטול מנהיגות, מוטיבציה, יעילות התקפית ורמת קבלת החלטות שמתקרבת לשחקנים גדולים באמת. אולי זה הגב שעדיין מגביל אותו, אולי הוא עוד יכול להשתנות או לחזור לעצמו, אבל נכון לרגע זה דוויט הווארד הוא כבר לא שחקן שבונים סביבו קבוצה.

ה-MVP של חצי העונה, עם מקום ראשון שקצת יפתיע אתכם

אזור ה-NBA בוואלה! ספורט

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully