מלחמת השחרור: סיפורו של אוגי אורבינה

בשיאו, היה מניף אוגי אורבינה את יד ימינו, ומוציא ממנה כדורי בייסבול במהירויות שנעו בין 140 ו-150 קמ"ש. עולמות ספורטיביים שלמים התקיימו והתפרקו בין הרגע הקסום שבו החפץ המעוגל נפרד מידו, ועד שנפגש או שלא נפגש עם מחבט העץ שממול. נשימות נעתקו, פעימות נרשמו במחברת החיסורים, הזמן כולו התגמש בהתאם לנקודת המבט של הצופה או המשתתף אך הסתכם, תמיד, במספר עשיריות שניה בהן הכל הוכרע לכאן או לכאן.

בחודש שעבר נחלץ סוף סוף אוגי אורבינה מתוך מסגרת זמן כובלת הרבה יותר, ושוחרר מבית הכלא בונצואלה אחרי שריצה שש מתוך 14 שנות המאסר שהוטלו עליו באשמת ניסיון הריגה. בעוד מספר שבועות הוא יחגוג יום הולדת 39, וכעת, אחרי סיפור חיים מטלטל במיוחד, הוא רוצה לשוב למקום האחד בו תמיד יכול היה להתחבא ולהיראות, המקום שמגלם אולי יותר מכל את תחושת החופש האולטימטיבית: מגרש הבייסבול האמריקאי. אלא שכדי שהחלום הזה יתגשם, לא מעט אנשים צריכים לענות על שתי שאלות מהותיות:

1. האם עדיין נשאר לו משהו במיכל?

2. רגע, אז בעצם הוא לא רוצח?

אורבינה הגיע לליגת ה-MLB ב-1995, כשהוא בן 21, ומצא בית חם בקבוצת מונטריאול אקספוז. ב-1998 נבחר בפעם הראשונה למשחק האולסטאר של הליגה, אולם בתחילת שנות האלפיים החל ללמוד על בשרו את הוויית הספורט האמריקאי, במרכזה השחקנים הם סחורה, מספרים קטנים בעסק גדול. כשאתה טוב השוק טוב אליך, ובשנים הראשונות של העשור הקודם אורבינה בהחלט היה טוב - למעשה, הוא היה אחד המגישים הטובים בליגה. ב-2001 הועבר לבוסטון, במדיה שיחק שנתיים, לאחר מכן חתם כשחקן חופשי בטקסס, נשלח לפלורידה, וב-2003 סייע למארלינס להשיג אליפות שניה בתולדותיהם. אורבינה היה אז בשיא הקריירה שלו, ובמרץ 2004 הוא ניצל את המומנטום החיובי כדי לחתום על חוזה לשנתיים בדטרויט, ששילשל לכיסו כשמונה מיליון דולר. הטייגרז לא העפילו לפלייאוף, ובראשון בספטמבר, 2004, קיבל המגיש שיחת טלפון שתשנה את חייו.

על הקו היו האנשים שחטפו את אימו.

ההשפעות של עולם הפשע בדרום אמריקה לא היה זרות לאורבינה, למרבה הצער. רק עשור קודם לכן נרצח אביו במהלך שוד, והנה, גם אימו בסכנת חיים. אין לדעת כיצד הגיב כשהתבשר על החדשות, אך ניתן רק לשער שחשש הרבה יותר משהיה מופתע. על פי הערכות, שלושת רבעי מהחטיפות העולמיות מתרחשות באמריקה הלטינית. בעקבות חטיפתו ושחרורו של שחקן הבייסבול ווילסון ראמוס בסוף 2011 פורסמה ברשת פוקס כתבה מקיפה על מגיפת החטיפות והסחיטות בונצואלה. מתוך מסמך ממשלתי בן 279 עמודים, העריכו בפוקס שאם בין קיץ 2008 וקיץ 2009 נחטפו לא פחות מ-17 אלף איש במדינה - 46 ביום - הרי שבעתיד הקרוב המספר הזה בהחלט צפוי לצמוח, אולי אפילו עד 70 חטיפות ביום. נכון ל-2009, בבירה, קראקס, מתקיים יחס הרציחות השני בגובהו בין הערים הגדולות בעולם - משהו כמו 92 רציחות על כל 100 אלף תושבים.

כאן יהיה מקום לא רע לציין שאוגי אורבינה ומשפחתו התגוררו בקראקס, ולא סתם התגוררו: אימו, מאורה ויאריאל, העבירה את ימיה בבית הגדול ביותר בשכונה. באמריקה הלטינית גם חטיפות הן עסק, והכלל הראשון הוא כנראה לדעת את מי לחטוף. לא בכדי, מי שנאלצים לעמוד בצד הלא נכון של הכופר הם עשירי המדינה – המפורסמים, הספורטאים, הבדרנים – אלה שמסוגלים לשלם את הסכומים שיאפשרו לחוטפים לעשות את המכה הגדולה. “בונצואלה כולם יודעים כמה אנחנו מרוויחים", אמר אוזי גיין, בעבר שחקן בליגה ועד לפני כמה חודשים המנג'ר מעורר המחלוקת של מיאמי, בהתייחסו לתופעה המדאיגה שמתקיימת כבר שנים במדינה בה נולד. “כולם יודעים, וכולם רוצים את הכסף. הם יודעים שהמשפחות שלנו בונצואלה ואנחנו בארצות הברית".

עד ספטמבר 2004 אורבינה הרוויח למעלה מעשרים מיליון דולר בארצות הברית, וחוטפיו אכן ידעו זאת טוב מאוד. הם הגיעו לביתה של אימו לבושים במדים משטרתיים, הציגו צו חיפוש מזויף, ויצאו החוצה עם מאורה ויאריאל וטכנאי אופנועים שבמקרה נקרה למקום. כוחות השיטור האמיתיים הסבירו לאורבינה שעליו להיות מאוד, מאוד רגוע בשיחות הטלפון עם החוטפים. צעקה אחת לא במקום עלולה להוביל למוות. בדצמבר של אותה שנה, אחרי חמש שיחות טלפון שלא הובילו לשום מקום, השמיעו החוטפים את דרישתם: רוצה לראות את אמא שלך בחיים? בשמחה.

זה יעלה לך שישה מיליון דולר.

ועכשיו נסו לשים את עצמכם בנעלי הספורט של אחד האתלטים הגדולים ביותר של ונצואלה: האם אתם הייתם משלמים את הסכומים הללו? כמובן. כמובן שהייתם משלמים. וזה גם מה שאורבינה חשב לעצמו, אולם כשדיבר עם היחידה המשטרתית לאיתור והצלת חטופים, שמע את ההיפך: אל תשלם. “אם הוא משלם", אמר אז לתקשורת המקומית ז'ואל רנגיפו, ממנהלי היחידה המדוברת, “זה אומר שהוא לא סומך עלינו. וזה ישפיע על שחקני בייסבול נוספים, כי החוטפים ייראו כמה קל זה להוציא מהם כסף". בלית ברירה התרצה המגיש, לקח נשימה מאוד, מאוד עמוקה ונתן לאנשי המקצוע לעשות את עבודתם המחושבת.

אפילו הוגו צ'אבס היה מודע לאחד התיקים הגדולים ביותר בתולדות היחידה, לו הקצה רנגילפו 15 מ-80 אנשיו. הימים חלפו לאט. הטלפון לא צלצל. חוטפיה של מאורה ויאריאל הסתירו אותה במחנה סודי בהרים, כ-500 ק"מ מעיר הבירה, המוקף כולו בחומרי נפץ. ואז, בפברואר 2005, חמישה חודשים אחרי שנחטפה, שוחררה אימו של אורבינה בתום מבצע ענק שארך שמונה שעות וכלל מסוק, סירות, קרב יריות, הרוג אחד, שני עצורים ושבעה נמלטים. ויאריאל יצאה ללא פגע, ובסריקות שערכו השוטרים נמצאו במחנה כלי נשק רבים, רימונים וקרוב ל-600 ק"ג של קוקאין.

"הדבר הכי פוגע", אמרה ויאריאל לתקשורת עם שחרורה, “היה שהם אמרו לי שהבן שלי לא אוהב אותי, כי לא הסכים לשלם את הכופר".

לפני ששב לארצות הברית כדי להתחיל את עונתו השניה בדטרויט, נשאל אורבינה מדוע אינו לוקח איתו את אימו, והשיב: “אני מנסה לשלוח אותה להמון מקומות, אבל היא תרצה לחזור. ככה היא. זה הבית שלה". וזה, לרוע המזל, היה גם הבית שלו, בעיקר בשל נדודיו העקביים. אחרי מספר חודשים סבירים הוא הועבר בפעם השלישית בקריירה בטרייד, הפעם לפילדלפיה. בתום עונת 2005 שוב היה שחקן חופשי, ובלילות בוודאי פנטז על החוזה גדול הבא, אולי החוזה הגדול האחרון. מסביב מגישים אחרים קיבלו הצעות נדיבות במיוחד: בילי ואגנר 43 מיליון דולר ל-4 שנים מהמטס, בי ג'יי ריאן 47.5 מיליון דולר ל-5 שנים מטורונטו, טום גורדון 18 מיליון דולר ל-3 שנים מפילדלפיה, קייל פרנסוורת' 17 מיליון דולר ל-3 שנים מהיאנקיז, וזה לא היה הכל. אורבינה שב לחופשת מולדת של מספר ימים. לא היתה לו שום דרך לדעת שהמשחק האחרון של אותה עונה, ב-2 באוקטובר 2005, ככל הנראה היה האחרון בקריירה שלו. לא היתה לו שום דרך לדעת שהחטיפה של אימו היתה רק ההתחלה.

על פי גרסתו של אורבינה, מספר עובדים בבית החווה הגדול שהחזיק בפרברי עיר הבירה החלו לשתות אלכוהול כבר בשלוש בצהריים. בחצות, כשכבר היה בחלום השני, החל ויכוח אלים בין העובדים החדשים והעובדים הישנים. למחרת בבוקר התעורר עם ביקור מהמשטרה. הם רצו לדעת מה לעזאזל קרה לחמשת האנשים החבולים שהגישו נגדו תלונה על תקיפה.

חמשת העובדים שכמעט איבדו את חייהם באותו לילה של ה-15 באוקטובר, 2005, מספרים סיפור קצת שונה: אורבינה וחבריו קבעו כי העובדים גנבו מספר פריטים אישיים, ביניהם אקדח, והחלו לתקוף אותם. שחקן הבייסבול, כך נטען, נטל לידיו סכין מצ'טה. “הוא אמר שהוא הולך להרוג אותנו ולקבור אותנו בחווה", אמר אחד מהעובדים ל-ESPN. “אחרי שהוא דקר אותי בפעם האחרונה עם המצ'טה הוא אמר להם להשאיר אותי שם ולדמם על האדמה כמו חזיר. 'הוא מת', הוא אמר לחברים שלו, 'נקבור אותו ראשון'”.

עובד אחר פירט והוסיף: “אורבינה הרביץ לנו ואמר שאם נגיש תלונה, הוא יהרוג את המשפחות שלנו. הוא נתן לחברים שלו הוראות, אמר להם לשפוך עלינו חומרים דליקים ולזרוק עלינו גפרורים. שלוש פעמים הם הדליקו אותנו, שלוש פעמים קפצנו לבריכה. הכל היה בהוראתו של מר אורבינה". בדו"ח המשטרתי, צוינו הפגיעות הגופניות של כל אחד מהעובדים: גופו של אחד כוסה כמעט כולו בכוויות, לאחר היו שטפי דם בעיניים וכוויות על הפנים, לאחרים פגיעות בצלעות, חבלות בידיים וברגליים, והיה גם את זה עם החור באוזן. כולם, ללא יוצא מן הכלל, הפנו אצבע מאשימה לאוגי אורבינה.

שחקן הבייסבול ועורכי דינו הכחישו כל קשר לאירועים האלימים, וטענו כי מדובר פעם נוספת בנסיון לסחוט אותם. אלא שאחד העובדים, שנזקק ל-300 תפרים בגבו ו-150 בידיו, הבהיר: “אנחנו לא רוצים שום פיצוי כספי, אנחנו רוצים שהוא יילך לכלא". אורבינה שמר על זכות השתיקה וטען כי הצדק ייצא לאור. שלושה שבועות מאז האירוע בחווה, משהו – הצדק, השקר, לא ממש ברור – אכן יצא לאור: אוגי אורבינה נעצר והואשם בנסיון הריגה. שנה וחצי לאחר מכן, גזר עליו שופט בונצואלה 14 שנים ושבעה חודשי מאסר. “אנחנו חושבים שזהו עונש מצוין", אמר וואנייר פרס, פרקליטם של חמשת העובדים. “מדובר בדוגמה חשובה שגם אנשים עם כוח, השפעה וכסף לא נמצאים מעל החוק. זו דוגמה טובה לכל העולם, לא רק לונצואלה".

אורבינה המשיך לטעון כי כלל לא היה מעורב בפרשה. בראיון ל-ESPN במהלך שהותו בכלא נשאל איך זה שהוא – הוא, ולא אף אחד מחבריו – היחיד שהואשם. “אני לא מסוגל להסביר את זה", אמר. "זה הכל עניין של כסף. שאר האנשים שהואשמו מסתובבים עכשיו חופשי ברחובות, כי אין להם כסף. היחיד עם הכסף נמצא בכלא. הם מנסים לנצל את הסיטואציה שלי". באותו ראיון אף הצהיר כי לכשישתחרר, יעזוב את ונצואלה אחת ולתמיד. "יהיה לי בית במיאמי. אולי אבוא לבקר את המשפחה שלי לשבוע אחד בשנה, אבל לא יותר. אחרי כל מה שקרה לי, זה כאילו מישהו מנסה להגיד לי שעלי לעבור לגור במקום אחר. כנראה שזה הדבר הנכון לעשות". על האפשרות שישוב לשחק בייסבול בארצות הברית לא ממש היה יכול לחשוב אז. בכל זאת, לפי התכנית, אמור היה להשתחרר סביב יום הולדתו ה-48.

תנאיו של אורבינה השתפרו עם השנים, ובשלב מסוים כבר לא נאלץ לחלוק תא עם 32 אסירים נוספים. את מרבית זמנו הפנוי הוא בילה בחצר, במשחקי כדורסל, כדורגל, בייסבול ופוטבול.

בחודש שעבר, קמה התקשורת בארצות הברית לחיים למראה התמונה שפרסם בחשבון הטוויטר בנו של האולסטאר לשעבר, חואן אורבינה, שמשחק בקבוצת הנוער של המטס. "סוף סוף עם אבא שלי!", כתב.

כן, אורבינה סניור שוחרר לחופשי על התנהגות טובה, למעלה משמונה שנים לפני תאריך השחרור המקורי שלו. את הימים הללו הוא בכל זאת מבלה במולדתו, ולפתע, יום הולדתו ה-39 אותה יחגוג עוד מספר שבועות לא מרגיש כמו סוף העולם הספורטיבי. בתחילת השבוע הופיע במגרש האימונים של קבוצת נעוריו בקראקס, ושב לזרוק כדורים במהירות של כ-140 קמ"ש. “אני מודה לאלוהים על שאפשר לי ללמוד מהחוויה הזאת. עכשיו אני רואה הכל מזווית קצת אחרת", אמר לתקשורת בארצו, וסיפר על התכנית שלו: חזרה לכושר במולדתו, ומשם ל-MLB. “פיזית, אני מרגיש מצוין. כרגע אני בערך ב-70 אחוז", אמר לאחר אחד מהאימונים אותם פקד גם גיין, שהמריא לונצואלה למטרות סקאוטינג עבור מספר מועדונים מארצות הברית.

האם ליגת הבייסבול האמריקאית תמהר לקבל את אורבינה בחזרה, אפילו אם יחזור להציג יכולת דומה לזו שאפיינה אותו בשלהי העשור הקודם? קשה לדעת. בארצות הברית אוהבים סיפורים אישיים הכוללים הכאה על חטא, ובסופו של דבר, כמו במקרה של מייקל ויק, שארגן קרבות כלבים, ריצה עונש מאסר ושב הישר אל מרכז במת הפוטבול העולמית – אם אתה מספיק טוב, לא ממש אכפת לנו להביט הצידה בזמן שתתגנב חזרה אל הדשא. השאלה, ככל הנראה, לא תעסוק בדמותו של אורבינה, כי אם ביכולתו המקצועית.

ואם כל זה לא יילך? אז אוגי אורבינה ישוב להיות סתם עוד אדם חופשי, עם עבר מפואר וצל כבד.

בהתחשב בנסיבות, גם זה משהו.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il