פוליטיקה וספורט הולכים יחד

    מנהיגים על המגרש

    ספורטאים רבים הפכו לפוליטיקאים לאחר הפרישה. הגדולים ביותר ניצלו את הבמה והחלו בפעילות בשיא הקריירה. ממוחמד עלי דרך צ'רלס בארקלי ועד מראדונה - הפעילים הפוליטיים הגדולים על המגרש

    מערכת וואלה! ספורט

    ספורט ופוליטיקה? לא כאן

    הקלישאה לפיה יש להפריד בין ספורט ופוליטיקה אף פעם לא באמת הייתה נכונה. מאז ומעולם האמינו ספורטאים כי יש בכוחם להשפיע, בעוד פוליטיקאים נכחו לא מעט באירועי ספורט.

    בארץ התופעה הזו פחות מוכרת, במיוחד בימינו. אם פעם ספורטאים היו נוטלים חלק בקמפיין של מפלגה זו או אחרת, היום הם הרבה יותר עמומים. אלי אוחנה, שמעולם לא התבייש להביע עמדה לגבי שום דבר, היה גדול הפעילים והצהיר לא אחת כשהיה שחקן כי הוא תומך בליכוד, משה סיני נכנס לרשימת מפלגת העבודה לכנסת, אבל במציאות של היום, כשהתקשורת מחכה בכל פינה, תרתי משמע, ספורטאים נזהרים.

    בעולם זה תמיד היה מקובל, ויש לנו דוגמאות, שבאות עם הבהרה אחת חשובה: דמויות שנכנסו לפוליטיקה לאחר פרישתן לא נכללות כאן, אלא ספורטאים שניסו להשפיע במהלך הקריירה שלהם. היא גם לא כוללת את ברק אובמה, למשל, שמעולם לא נטל חלק בספורט מקצועני.

    אל תכעסו עלינו, אנחנו יודעים שיש עוד. קבלו את הבולטים שבהם.

    (תוכן מקודם)

    מעניין לחיות פה: בית הדיור המוגן הכי משפחתי שיש

    לכתבה המלאה

    מוחמד עלי

    אולי הדמות הספורטיבית הכי ססגונית ומעניינת בהיסטוריה. עלי (קסיוס קליי בשמו המקורי) השתכנע ב-1964 להמיר את דתו לאיסלם ויצא בקמפיין אגרסיבי נגד לבנים. הוא קרא לשחורים לא להתחתן בנישואי תערובת וטען שהאדם הלבן הוא השטן.

    פעילותו של עלי עלתה מדרגה במלחמת וייטנאם, כשיצא חוצץ נגד שליחתם של בנים צעירים ליפול בקרב וטען כי המלחמה הזו גזענית במהותה. הוא נעצר בשל הפרת סדר ציבורי, כשהעונשים שהוטלו עליו (מאסר ושלילת האפשרות להתאגרף) רק העצימו את כוחו. בתחילת שנות ה-70, כשהאמריקאים החלו למאוס במלחמה וקולות המחאה התגברו, עלי מיצב את עצמו כאחד הקולות החשובים בארצות הברית עבור שחורים ולבנים כאחד.

    בלק פאוור

    1968. ב-4 באפריל ירה ג'יימס ארל ריי במרטין לותר קינג והצית מהומות באוכלוסייה השחורה בארצות הברית. תנועות רבות של אפרו-אמריקאים הפעילו לחצים למען שוויון זכויות ונגד אפליה בהן גם אחת שנקרה "הכוח השחור" (Black Power). באולימפיאדת מקסיקו סיטי שהתקיימה פחות מחצי שנה לאחר מכן, הגיעה התנועה הזו לשיא התהודה.

    את אות הפתיחה לחיבור הפוליטי של המשחקים נתנה המתעמלת הצ'כוסלובקית ורה צ'סלבסקה, שניצלה את זכייתה בשש מדליות זהב למחאה נגד הפלישה הסובייטית לארצה. אלא שאירוע השיא נרשם בגמר ה-200 מטר לגברים. האמריקאי טומי סמית' זכה בתחרות לפני האוסטרלי פיטר נורמן ואפרו-אמריקאי אחר, ג'ון קרלוס. בעת נגינת ההמנון הצדיעו סמית' וקרלוס את הצדעת "הכוח השחור", כשהם מניפים את יד ימין. ראשי הוועד האולימפי סילקו אותם מהמשך התחרויות, אבל את המחאה הכי זכורה בתולדות הספורט האולימפי הם כבר הטמיעו.

    צ'רלס בארקלי

    הפה הגדול של הכדורסל האמריקאי חשב בענק על פוליטיקה עוד בהיותו שחקן. אם חברו לפיניקס סאנס קווין ג'ונסון התפנה לכיוון הזה לאחר סיום הקריירה, בארקלי לא בזבז זמן. ב-1995, בהיותו שחקן של הסאנס, הצהיר על רצונו לרוץ למשרת המושל באלבמה.

    עד כאן זה עוד סביר, אלא שהפתיעה במיוחד העמדה של בארקלי - רפובליקני מוצהר, בניגוד לאוריינטציה הטבעית של מרבית האפרו-אמריקאים בארצות הברית. הוא לא הפסיק לצדד במפלגה כשחקן ולאחר הפרישה, עד שב-2006 הצהיר: "הייתי רפובליקני, עד שכולם שם יצאו מדעתם". הוא עדיין ממשיך להחזיק בהשקפות ימניות.

    ד"ר סוקרטס

    קודם כל, מי שעדיין לא ראה את הסרט על סוקרטס ופעילותו בקורינתיאנס ראוי לקבל עשר הצלפות בישבן ואחר כך לצפות בסרט החובה הזה.

    הסרט, מתוך סדרת הסרטים "מורדי הכדורגל" בהגשת אריק קנטונה, מסביר כיצד השפיע הכוכב הברזילאי על מדינה שלמה שהייתה נתונה תחת שלטון צבאי. בפעילות מחאתית נגד הדיקטטורה בארצו, סוקרטס וחבריו לקבוצה קבעו כי כל החלטה שתעבור במועדון תהיה דמוקרטית, כולל הצבעות לגבי עצירת האוטובוס להתפנות לשירותים. בסופו של דבר נפל השלטון הצבאי במדינה. גם לסוקרטס ולדעת הקהל שעיצב היה חלק במהפכה הזו.

    ביל בראדלי

    אולי האיש שעשה את החיבור המובהק ביותר בין ספורט לפוליטיקה. בראדלי קיבל ככדורסלן לא פחות מ-75 הצעות למלגה בטרם בחר בפרינסטון, ראיה לכישרון העצום שלו. אבל זה לא היה הכישרון היחיד. הוא היה אקטיבי כבר בתור ילד בתנועות הצופים והרבה לשלהב ילדים אחרים. כל אחד אחר היה נאלץ לבחור בין ספורט לפוליטיקה. בראדלי בחר בשניהם.

    בראדלי נבחר על ידי ניו יורק ניקס בדראפט, אבל ידע שהכיוון שלו בחיים לא יהיה רק כדורסל. הוא נרשם לאוניברסיטת אוקספורד היוקרתית ובשל כך דחה את ההצעה לשחק בניקס והעביר שתי עונות במילאנו. כשחזר לארה"ב שיחק במשך עשור בניו יורק, בה לא הפסיק להביע את משנתו הפוליטית בפני כתבים וחברים לקבוצה. אביו היה רפובליקני, אבל הוא היה רחוק מהעמדה הזו ולאחר שפרש רץ לסנאט וזכה במושב מטעם המפלגה הדמוקרטית. לקראת בחירות 2000 הפסיד לאל גור בפריימריז.

    זינדין זידאן

    במקרה של זידאן, הבחירה האם להיות מעורב פוליטית כלל לא הייתה שלו. בן למשפחה אלג'יראית-ברברית, זיזו הנהיג את נבחרת צרפת לזכיות בגביע העולם ב-1998 וביורו ב-2000 ואיחד זמנית אומה שסועה בין צרפתים "מקוריים" למיעוטים.

    ההישג הגדול של זידאן ניכר דווקא לאחר שפרש. משחקו האחרון בנבחרת היה גמר מונדיאל 2006, בו כבש את שער היתרון מול איטליה והורחק בשל הנגיחה המפורסמת בראשו של מרקו מאטרצי. עזיבתו עוררה שוב את הקרע האתני בנבחרת, שנותרה קרועה ולא ממש מוצאת את הדבק שיחבר אותה גם היום.

    זידאן טרם הלך למסלול הפוליטי באופן מובהק, אבל הרבה להתבטא בנושאים שונים ואף פתח לאחר פרישתו בקמפיין למען הקמת מדינה פלסטינית.

    קורט שילינג

    צריך הרבה ביצים כדי לתמוך במועמד רפובליקני כשאתה משחק בבוסטון, מעוז הדמוקרטים בארצות הברית. אבל אם קוראים לך קורט שילינג ורגע לפני הבחירות אתה עולה עם קרסול מדמם כדי להגיש מול ניו יורק יאנקיז, אם אתה מביא לבוסטון אליפות ראשונה לאחר 86 שנים - אפשר לוותר על הביצים האלה.

    שילינג, מגדולי מגישי הבייסבול בשני העשורים האחרונים, נרתם למסעות הבחירות של הרפובליקנים, ובמיוחד לזה של ג'ורג' בוש ב-2004, כאמור בעודו חבר ברד סוקס, ושל ג'ון מקיין ב-2008, שנה לאחר שפרש. בהיותו בן אדם דעתן על גבול הבלתי נסבל, סביר להניח שלא אמר את המילה האחרונה, תרתי משמע, במישור הפוליטי.

    פול ברייטנר

    לא קל היה לחיות במערב גרמניה של שנות השבעים, בה העבר היה רדוף על ידי זכרונות הנאצים וההווה ניזוק מפעילות ארגון הטרור השמאלני-רדיקאלי "סיעת הצבא האדום", שהייתה ידועה יותר בשם כנופיית באדר-מיינהוף.

    פול ברייטנר אולי לא היה טרוריסט, אבל לא היה ספק לאיזה צד של המפה הוא משתייך. לאימונים הוא הגיע עם ספרים של מאו דזה-דונג והגיגיו השמאלניים המאיסו עליו את כל מי שסבב אותו. הדעתנות שלו הרגיזה כל כך הרבה אנשים, עד שב-1998 החזיק מינויו למאמן נבחרת גרמניה 17 שעות בלבד, אז שונתה ההחלטה.

    עם זאת, שני דברים שקרו בקריירה של ברייטנר קצת מקשים על אמינותה של משנתו. האחד הוא חבירתו לריאל מדריד הפרנקואיסטית ב-1974, השני הוא קבלת תשלום אסטרונומי של 150 אלף מארק מחברת קוסמטיקה גרמנית כדי שיגלח את זקנו לפני מונדיאל 1982. אם כבר פוליטיקאי, אז עד הסוף.

    פאולו די קאניו

    כולם זוכרים את מועל היד המפורסם של די קאניו, במיוחד בקדנציה האחרונה שלו בלאציו, הידועה באוריינטציה הפאשיסטית שלה.

    די קאניו ספג לא מעט השעיות בקריירה בגלל התנועה, אבל מעולם לא התבייש להצהיר: "אני פאשיסט ותמיד הייתי כזה". נראה שמי שהושפע יותר מכל מההשקפה הזו הם דווקא אוהדי ווסטהאם, בשורותיה שיחק די קאניו בין 1999 ל-2003, שביצעו את התנועה בנובמבר האחרון במשחק מול טוטנהאם ה"יהודית".

    בילי ג'ין קינג

    לבילי ג'ין קינג הייתה מטרה אחת בחיים, אם לא מחשיבים את היותה שחקנית הטניס הכי גדולה שצמחה עד הפצעתה של מרטינה נוורטילובה בזירה: היא נלחמה על מעמד האישה והלכה עם זה עד הסוף.

    ב-1973 קבע בובי ריגס, מספר 1 בעולם וזולל גראנד-סלאם בשנות הארבעים, כי טניס הנשים כל כך נחות, שגם בגיל 55 הוא יוכל לנצח כל טניסאית. קינג סירבה תחילה לשחק נגדו, אבל לאחר שהכניע את מרגרט קורט נענתה לאתגר וניצחה בשלוש מערכות חלקות - 3:6, 4:6, 4:6.

    קינג אמנם הייתה אז בת 30, צעירה בהרבה מריגס, אבל ניצחונה הסמלי נתן פוש עצום לתנועות הנשים ולמעמד האישה. לאחר המשחק היא הודתה: "חששתי שאם לא אנצח אחזיר את הנשים 50 שנה אחורה. זה היה הורס את כל הסבב ופוגע בביטחון העצמי של הנשים בטניס".

    דייגו מראדונה

    לא צריך יותר מדי להסביר מדוע שחקן שקעקע על זרועו את הפורטרט המפורסם של צ'ה גווארה (מה שרבים עושים בישראל בשביל הקוריוז הוא לא עניין של מה בכך בארגנטינה) ועל רגלו את פניו של פידל קסטרו נחשב לפעיל פוליטי.

    מראדונה מעולם לא הסתיר את דעותיו השמאלניות הרדיקאליות. במהלך הקריירה הוא הביע תמיכה במועמד הנאו-ליברל (שנבחר לבסוף) לנשיאות ארגנטינה קרלוס מנם ובשנים האחרונות התקרב במיוחד למנהיגים קיצוניים כמו קסטרו והוגו צ'אבס. "אני צ'אביסטה. כל מה שפידל עושה וכל מה שצ'אבס עושה טוב בשבילי", הכריז. אם הוא אמר, מי אנחנו שנתווכח?

    אגב, פלה, המתחרה ההיסטורי של מראדונה על תואר השחקן הטוב אי פעם, לא נכנס לרשימה מכיוון שלבד מחקירה בדבר השתתפותו במפגני תמיכה נגד הדיקטטורה בברזיל, לא היה פעיל פוליטי. הוא נכנס לתחום רק לאחר פרישתו.

    ג'ורג' וואה

    החלוץ הענק שהפך לפוליטיקאי וכמעט נבחר לנשיאות ליבריה היה פעיל עוד כשחקן. לפני כחצי שנה סקר כאן שגיב ברעם את סיפור התגלגלותו של וואה ממגרש הכדורגל למגרש הפוליטי, שהחל בראיון שהעניק ל"ניו יורק טיימס" ב-1996 ובו תבע מכוחות האו"ם להתערב בליבריה. המשטר הליברי התנקם בוואה דרך אונס וביזה של בני משפחתו, מה שלא הרתיע את אחד מגדולי החלוצים בעולם בשנות ה-90 מעשיית הצעד הנוסף.

    וואה, אם נקצר את הסיפור, הפך, כדרכם של רבים, מאידיאליסט צח לפוליטיקאי ששמו נקשר בשחיתות ובפשע. בסופו של דבר הוא ויתר על המירוץ לנשיאות ופינה את כסאו, מה שלא עזר למפלגה שלו, שהובסה בענק ב-2011. תסמכו עליו שזה לא הסוף.

    ג'קי רובינסון

    ללא ספק, הדמות המשפיעה ביותר אי פעם במגרש הפוליטי-ספורטיבי.

    ג'קי רובינסון עשה את המעשה הכי בלתי מתקבל על הדעת בארצות הברית של שנות ה-40 - הוא הלך לשחק בייסבול. ב-MLB. ליגה של לבנים, השם ישמור.

    כשברוקלין דודג'רס החליטה להעלות את רובינסון למקצוענים, הוא זכה לכתף חמה וקולגיאלית. השחקנים בקבוצה שלו איימו כי לא ישחקו אם הוא יעלה למגרש, אלה שמולו ירקו לו על הנעליים, קראו לו בשמות גנאי שהיו אז מקובלים וגם כאלה שלא היו והפצירו בו שיחזור לשדות הכותנה. רובינסון עבר מסכת השפלות גדולה יותר מכל ספורטאי על הפלנטה וסירב להיכנע.

    איך זה עבד לבסוף? רובינסון פתח את הדלת לאין-ספור שחקנים שחורים ב-MLB ב-65 השנים שחלפו והפך את הספורט האמריקאי הלאומי למשחק של כולם. הוא היה פעיל פוליטי לאחר פרישתו. מאז 1997 אסור ללבוש יותר את החולצה מספר 42 (היחיד שעדיין עושה זאת הוא מריאנו ריברה מניו יורק יאנקיז, שעלה למייג'ורס ב-1995), ומ-2004 נחגג ב-15 באפריל "יום ג'קי רובינסון".

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully