צפו בסיכום הרגעים הגדולים של 2012
דקה וחצי לסיום הקרב על אליפות העולם במשקל בינוני, סרחיו מרטינס חטף שמאלית לפרצוף ופגש את המזרן. אלפי המקסיקנים שמילאו כל פינה באולם בלאס וגאס עפו באוויר הלוחם שלהם חוליו סזאר צ'אבס ג'וניור עומד לעשות להם יום עצמאות שמח. כשהוא מדמם מהאף, מהעין ומהקרקפת, מרטינס הארגנטינאי קם, רק כדי ליפול שוב כעבור כמה שניות. לאחר הקרב הוא הובהל לבית החולים עם שבר ביד שמאל, עם קרע במניסקוס ועם חתך עמוק בראש.
ועם חגורת אליפות.
מרטינס ניצח באותו קרב מדהים ב-15 בספטמבר. הוא ניצח בגלל שב-11 הסיבובים הקודמים לסיבוב האחרון המטורף, הוא התעלל במקסיקני השחצן והעשיר עם תצוגת אגרוף מבריקה; הוא ניצח משום שהוא מתייחס לגוף שלו כמו אל מקדש; מכיוון שגם בגיל 37 הוא נראה כמו תיכוניסט בן 17, כולל התסרוקת, הגומות והשיניים; משום שיש לו סיבולת שלא מהעולם הזה, אנרגיה שלא נגמרת שמתגברת ככל שהיריב נגמר; משום שיש לו את האופי הכי חזק בספורט העולמי; הוא ניצח בעיקר בגלל שלקום מהקרשים זה משהו שהוא עשה כל חייו.
ביום שלישי שעבר התקשורת הארגנטינאית בחרה את ספורטאי השנה שלה ל-2012. 2012, מילה נרדפת לליאונל מסי שובר את גרד מולר. 2012, מילה נרדפת ללוחם הטקוואנדו סבסטיאן כריסמניש מביא הביתה את מדליית הזהב היחידה של המדינה באולימפיאדה. אבל מסי וכריסמניש יכולים לקחת מספר ולעמוד בתור. בארגנטינה יש כיום גיבור גדול יותר מכולם, וקוראים לו סרחיו מרטינס. המתאגרף קטף את התואר המכובד, עוד הישג בקריירה אגדית שמונה כבר 50 ניצחונות, שני הפסדים בלבד ומקום שלישי בעולם בלי קשר למשקל.
כמה גדול מרטינס בארגנטינה? בשבוע שעבר הכריזו על הקרב הבא שלו. באפריל הקרוב הוא יגן על החגורה של ה-WBC מול מרטין מארי הבריטי, לעיני 50 אלף משוגעים באחד מאצטדיוני בואנוס איירס. על הקרב לא הכריז האמרגן של מרטינס, ולא המאמן של מארי. גם לא שדר מקומי מפורסם ולא זמר ולא דוגמנית. על הקרב הכריזה כריסטינה קרישנר. נשיאת ארגנטינה, בשבילכם.
"אגרוף זה לא קשה. החיים קשים"
מרטינס מתגורר כיום באוקסנרד, קליפורניה. הוא גר באחוזה ונוהג במכוניות פאר עם טסות נוצצות ודלתות שנפתחות למעלה. הוא לובש בגדים שנתפרים במיוחד בשבילו. "אני אוהב למשוך את העיניים של כולם", הוא מתרץ את המלתחה ואת הרכישות הצועקות. אבל את כל זמנו, כמעט, הוא משקיע באימונים. הוא קם בארבע בבוקר לסדר יום שכולל אגרוף, ריצה, אופניים, חתירה וכל מה שעוזר לו לברוח. "אני לעולם לא שוכח מאיפה באתי", הסביר ל-HBO מאיפה המוטיבציה לטירוף. "כי אם אשכח, אחזור לשם שוב".
שם זה קילמס, ארגנטינה, איפה שסרחיו מרטינס גדל והתחנך. לא בדיוק התחנך, כי למי יש ראש ללימודים כשאין אוכל על השולחן. משפחת מרטינס - אבא הוגו, אמא אלברטה ושלושת הבנים - היו אוכלים בכל יום ארוחת בוקר וארוחת צהריים. כדי למנוע אכזבות מיותרות, ההורים מעולם לא גילו לילדים שיש דבר כזה 'ארוחת ערב'. "אגרוף זה לא קשה", אומר מרטינס, "החיים קשים".
ארגנטינה של שנות ה-80 היתה מדינה מפורקת, והבית הקטן של משפחת מרטינס היה מפורק יותר מהמדינה. "כשירד גשם", סיפר הלוחם, "הוא ירד בתוך הבית בדיוק באותה עוצמה שהוא ירד בחוץ". כשהמצב נהיה רע עוד יותר, סרחיו בן ה-13 עזב את בית הספר כדי לעזור לאבא במפעל המתכת. "כשיצאת מהבית, ידעת שמחכה לך סכנה בחוץ", אמר מרטינס. "לפעמים זה היה נגמר רק בשודים, לפעמים ביריות".
כמו מוחמד עלי, גם הנובלה של סרחיו מרטינס החלה בגלל אופניים. הילד חלם להיות רוכב מקצועי, וההורים חסכו וקימבנו אופניים אדומים. כשהיה בן 15, יום לאחר ששיפץ את הכלי החדש, האימא ביקשה שייסע למקום שקונים בו לחם בזול. מרטינס פידל שני רחובות לפני ששמע את השריקה. במזל, הכדור חלף לו רק ליד הרגל. במזל, זה נגמר רק בכמה שניות של פחד ובגניבת האופניים. הארגנטינאי נאלץ לוותר על החלום, ועבר לכדורגל. הנער הרבה לכבוש, וכשהגיע לגיל בוגרים קיבל הצעה מלוס אנדס, שהיתה אז בליגה הראשונה. אבל משהו שם לא זרם. בגיל 20, ובגלל שזו מסורת משפחתית, מרטינס נכנס לראשונה בחייו לזירת אגרוף.
בינגו.
נוקאאוט השנה, מתאגרף השנה
הדוד של סרחיו, רובן פאניאגווה, לא האמין למה שהוא ראה. סרחיו הצעיר היה כל כך טוב עם הכפפות, שתוך חמישה שבועות הוא החל בקריירה חובבנית. הסגנון המתלהם, הפתוח, המרתק, משך את כל מי שראה, ומרטינס החל לצבור תאוצה. עיתונאי מקומי הדביק לטאלנט את הכינוי "מראווישה", הפלא. תוך שנתיים הסיפור נהיה מקצועני. הפלא כיסח כל מי שהעז לנסות להכניס בו אגרוף, ולאחר שלוש שנים, 16 ניצחונות ותיקו אחד, הוא ניסה ללכוד את החלום הגדול. לאס וגאס. אנטוניו מרגריטו המקסיקני, אלוף עולם במיל', חיכה לו בפינה הנגדית עם סגנון אגרסיבי וסנטר ברזל. זה נגמר עם הפסד ראשון בקריירה ויד מחוסלת למרטינס הבלתי מנוסה, שחזר בכאב לבסיס האם.
הארגנטינאי הבין מה הוא צריך לעשות כדי להיות על אמת. אחרי עוד כמה ניצחונות מקומיים הוא החליט לחצות את הים, כשבמזוודה רק כרטיס טיסה וספר טלפונים. במסע של ארבעה ימים, דרך רומא, הוא הגיע למדריד וגילה שהמזוודה נעלמה. גם ספר הטלפונים.
מרטינס המיואש פשפש בכיס האחורי ומצא שם פתק מקומט. "פבלו סרמיינטו", אמר הפתק, ומתחת לשם היה מספרו של המתאגרף הארגנטינאי שחי בעיירה נידחת בספרד. מרטינס הרים צלצול ומצא בית חם. פבלו ואחיו גבי אירחו את הלוחם, לימדו אותו את כל מה שהם יודעים וסידרו לו קרבות מחתרת, בזמן שאת הג'ובות הוא הרוויח מסבלות ושטיפת כלים. אבל אט אט נבנתה קריירה. במשך חמש שנים מרטינס לכד כמה עיניים בספרד ובאנגליה, אבל הלב, והארנק, ידעו לאן הכל מוכוון. אמריקה. באפריל 2007 הוא הגיע ליוסטון ופירק את סול רומן בארבעה סיבובים. בדצמבר של אותה שנה הוא חיסל את ראסל ג'ורדן בניו יורק. פתאום עולם האגרוף נזכר לגלות את הכישרון הצעיר, והוא כבר בן 32.
ב-2009 חגורת האליפות שלו שודרגה ממעמד זמני למעמד קבוע. זאת תודות גם לעובדה שהמחזיק הקודם בכתר, ורנון פורסט, קיבל שמונה כדורים לגב במהלך שוד בתחנת דלק באטלנטה. המוות של פורסט הרס את מרטינס, שהפסיד לפול וויליאמס בקרב ענק, ההפסד השני והאחרון בחייו. במקום ליפול, מרטינס קיבל ג'סטה מהגורל. וויליאמס, שזכה בקרב אליפות מול קלי פאבליק ב-2010, נפצע, והארגנטינאי נקרא לדגל בהתראה של חודש בלבד. תודה רבה, אמר מרטינס, ופירק לאמריקאי את הפרצוף כדי לחגור את התואר העולמי במשקל בינוני.
ואז הגיע הרגע הזה:
הרי-מץ' מול וויליאמס, הפעם על האליפות, הריח מקלאסיקה. קרב ארוך, נקמני וקטלני, כולם חשבו. אבל השמאלית של מרטינס היתה קטלנית יותר. סיבוב שני, זבנג וגמרנו. מרטינס שמר על התואר וזכה להכרה אמיתית ולקטלוג סופי כאחד הגדולים מכולם, כשזכה בפרס "מתאגרף השנה". בעולם, לא רק בארגנטינה.
הרצנו ל-2012. מרטינס שבר את מתיו מקלין האירי במארס, עם נוקאאוט בסיבוב ה-11, וסוף סוף קיבל את ההזדמנות לפגוש את צ'אבס ג'וניור החוצפן ההוא מהפתיח. על הכף היתה החגורה שהיתה של מרטינס ונגזלה ממנו בגלל פוליטיקות של ארגוני אגרוף וזכויות שידור. צ'אבס, בנו של המקסיקני הגדול ביותר בתחום, סלל את דרכו בעיקר בגלל הנפוטיזם. הקרב קודם לאורך חודשים של טראש טוק בועט בין השניים, ומותג כמלחמה בין העשיר המפונק לעני שהפך את חייו. "אתה זקן", הקניט המקסיקני את מרטינס בן ה-37, "אגרום לך לפרוש מאגרוף". "הפה שלו יותר גדול מהמוח שלו", החזיר הארגנטינאי, "אני הכי טוב שיש ואני אקח לו את החגורה". והוא אכן לקח, אחרי סיבוב 12 הכי מדהים, מרגש ומרעיד שראיתם בשנים האחרונות.
"עשיתי את זה בשביל ארגנטינה"
ה"דיילי מייל" בחרו במרטינס למתאגרף השנה של 2012. "הוא סוף סוף השיג את ההכרה והתואר העולמי שנמנעו ממנו כל כך הרבה זמן", נימק העיתונאי ג'ף פאוול. "הוא אייקון ארגנטינאי. המשקל הבינוני של הענף סוף סוף מצא יורש לשוגר ריי רובינסון". ברוב רשימות הפאונד פור פאונד, מרטינס שלישי בעולם אחרי פלויד מייוות'ר (0:43) ואנדרה וורד (0:26).
ומרטינס, כפי שכבר הבנתם, לא מתכוון לעצור שם. באפריל מלחמת פוקלנד תשוחזר בדמות מרטינס נגד מארי. האנגלי הגיע בשבוע שעבר לארגנטינה. הוא חשב שהוא בא למסיבת עיתונאים וזהו, ואז הוא קלט מה זה מרטינס שם. השניים הגיעו לתוכנית אחר תוכנית, טקס אחר טקס, וכמובן שפגשו את הוד נשיאותה. הקרב ישודר בשיטת שלם וצפה, ובעוד שרוב אזרחי העולם יצטרכו להיפרד מעשרות דולרים כדי לצפות במלחמה, 40 מיליון ארגנטינאים יקבלו את השידור בחינם. "הוא כוכב רוק פה", הסביר ל-ESPN היועץ האישי שלו, סמפסון לבקוביץ'. "הוא לא יכול ללכת מטר ברחוב". אפילו מארי מתלהב: "הוא הטוב בעולם במשקל שלו. הוא לוחם אדיר, האתגר הכי גדול בקריירה שלי. אני לא מוצא בו חולשה אחת".
הארגנטינאי מעולם לא הפסיד בקרב ביתי, ואם לא תהיינה תקלות גם הפעם, בספטמבר ייערך כנראה קרב גומלין רווי בשנאה מול צ'אבס. אבל מרטינס, בטח שאחרי 2012 כזו, לא הסתיר את השאיפה האמיתית שלו: הזדמנות אחת מול הטוב בביזנס. הפמליה של הארגנטינאי התפשרה בזמנו על ירידה למשקל של פלויד ואפילו על חלוקה של 20-80 ברווחים לטובת מייוות'ר, שעדיין לא נענה לקריאה. כשהפלא נשאל מה יקרה אם בגלל הגיל שלו הוא יפספס את הדייט האולטימטיבי עם הטוב בעולם, ענה: "אם מישהו לא ירצה להיכנס לזירה איתי, הוא לא צריך להיחשב כטוב בעולם".
מרטינס, כנראה יותר מכל ספורטאי מקומי אחר, מייצג את הארגנטינאי העממי האמיתי. אחד שכל הזמן אמרו לו לא, ובכל זאת ניצח. אחד שהיה עני כמוהם, מסכן כמוהם, אנדרדוג כמוהם. אבל אלוף עולם. זה משהו שמסי, למשל, עדיין לא השיג, ואומה שלמה עדיין נוטרת טינה על כך. עם כל ההצלחה בברצלונה, הפרעוש עדיין לא הצעיד את ארגנטינה לדבר הגדול מכל. זה מרתיח אותם. בטח שמולו ניצב מרטינס, כדורגלן שהחל להתאגרף בגיל 20; קמפיאון אמיתי שמכריז לאחר כל ניצחון: "עשיתי את זה בשביל ארגנטינה".
ההצלחה, הלאומנות, השחצנות, המראה, השלמות, הכוחניות, הגנדרנות, הג'ל, הריבועים, החיוך, הווינריות.
הריגוש.
מסי זה מסי זה מסי, אבל אולי במרטינס יש את כל מה שהארגנטינאים באמת רוצים גרסה משלהם לכריסטיאנו רונאלדו.
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
מייל: orenjos@walla.co.il
