לכל אדם בעולם הזה יש תמונת מראה שהולכת איתו צמוד צמוד, ובה שיקוף של המציאות המקבילה, אולי העתידית, של האדם שיכול היה להיות. שצריך היה להיות. את מרבית התמונות הללו אנחנו לא זוכים לראות - הן נסתרות בתוך מדבר של אנונימיות סלקטיבית - אולם לאנשים שהתעקשו לעמוד במרכז הבמה אין ברירה אלא להציג לנו אותן מפעם לפעם. הסופרים, המוזיקאים, שחקני הקולנוע, הציירים, האתלטים ושאר הדמויות שחושפות את חייהם אל עינינו על בסיס יום-יומי, להם אין היכן להתחבא. כל ציור שיראו לנו, כל שיר שיכתבו, ינגנו וישירו, כל נובלה, מונולוג קורע לב, שיא אולימפי או שער מחצי מגרש יישפט בדרך כלל בתוך קונטקסט של עבודה, עבר והווה ועתיד ממנו אי אפשר להתנתק. למעשה, מרבית הביקורות שאנחנו (כולנו, עיתונאים ואוהדים כאחד) דואגים להעביר למשך חיינו - וכאן יהיה המקום לזנוח את האמנות ולהתמקד באופן נקודתי בתחום הספורט - תיפול על אחד הספקטרומים הרחבים ביותר בתבל: זה שבין פוטנציאל, ופוטנציאל בלתי ממומש.
תחשבו על זה: בתוך כל כעס שלנו על שוער שנתן לכדור לעבור אותו נמצאת ההנחה (ההוגנת או הלא הוגנת, המבוססת או הלא מבוססת) שאמורה להיות לו את את היכולת לעצור את הכדור. כנ"ל לגבי חלוץ שמחמיץ מול שער ריק, כנ"ל לגבי שחקן שמחטיא בשניה האחרונה, כנ"ל לגבי דרופ-שוט שמתפקשש בטניס, ספרינט לא מספיק מהיר במוקדמות ה-100 מטר, דריכה של סנטימטרים על הקרש בגמר הקפיצה לרוחק. במובן רחב יותר, קשה שלא לתהות האם הבעיה היא בהם או בנו: לדעתנו, הם מסוגלים ליותר, וזה מעצבן, מאכזב, מתסכל, שובר לב, מוסכמות והנחות ייסוד מוטעות. בעידן הטכנולוגי בו אנחנו חיים, בו המרחק בין כוכב ומעריץ הוא לחיצה על כפתור ברשת חברתית, בו כל זווית מנותחת על שלל כיווניה בבלוגים השונים, בלתי אפשרי לצפות באירוע ספורטיבי כזה או אחר מבלי לתהות אלף פעמים שונות מה יכול היה להיות אילו. זו הסיבה שאנחנו כל כך אובססיביים לגבי כל אותם ראובנים עובדים - הדבר היחיד שעצוב יותר מילד פלא בן 27, הוא ילד פלא בן 35. יש יחס ברור מאוד בין כמות הכישרון והפוטנציאל הבלתי ממומש של דמות מסוימת, והביקורות לה היא זוכה.
ברוך הבא לעולמו של לברון ג'יימס.
עוד כילד בתיכון, זכה לברון להופיע במגזיני הספורט הגדולים ביותר בארצות הברית תחילה SLAM ולאחר מכן ספורטס אילוסטרייטד וזה של ESPN. ענקית הספורט האמריקאית לא נוהגת להעביר שידורים ישירים של משחקי תיכונים מחוף לחוף אחרי הכל, מי יצפה בהם? - אך במקרה של העילוי, הסיכון לגמרי היה שווה את הסיכוי, ובהחלט הוכיח את עצמו. למען הנוסטלגיה (בכל זאת, כבר עברו עשר שנים), הקטעים הבאים, בין היתר, גרמו לכך שעוד לפני יום הולדתו ה-18, לברון ג'יימס היה שם בית בארצות הברית. לא היה חובב כדורסל אחד שלא ידע במי מדובר.
אמת, האמריקאים נוהגים להדביק את הכינוי "מייקל ג'ורדן הבא" לכשרונותיהם הצעירים בצורה נדיבה להפליא, אולם לברון התנהל תחת קונצנזוס נדיר של השתאות. המעטפת הזו אפשרה לו לטעות ולהיכשל בשנותיו הראשונות בקליבלנד, אלא שאז קרה הדבר הבלתי נמנע: לאנשים שהעלו אותו השמימה התחילה להיגמר הסבלנות, אז הם הורידו אותו למטה במהירות לא פחות גדולה. הוא לוזר, הוא לא מפתח את המשחק שלו, הוא סומך יותר מדי על האתלטיות, הוא מפחד לטעות, מפחד לקחת את המשחק על עצמו. ג'ורדן לא היה מוותר על זריקה בשניה האחרונה. קובי בריאנט לא היה מוותר על זריקה בשניה האחרונה. כן, הסכימו כולם, קינג ג'יימס הזה אכן משהו מיוחד, אבל השחקנים הגדולים באמת ב-NBA לקחו אליפויות, והוא מפספס את הטבעת פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם.
במובן הזה, ההחלטה המפורסמת לארוז את כשרונו במזוודה ולקחת אותו איתו לסאות' ביץ' רק הגדילה את התסכול האמריקאי מבן טיפוחיה. איזה מין כוכב בוחר לשחק עם שני כוכבים אחרים? האם ג'ורדן, מג'יק, בירד וחבריהם היו עושים זאת? כמובן שלא. הם נשאלו על כך אינספור פעמים, ואמרו שלא. כותב שורות אלה, שמעולם לא אהב יתר על המידה את הילד מאקרון, נסחף עם הזרם וראה גם את התסכול שלו הופך לשנאה מסוימת עם הנטישה המגעילה את קליבלנד, וקיווה במלוא ליבו הציני שלברון ייכשל במיאמי. שיתרסק. שיסיים את הקריירה שלו ללא אף תואר, כיאה לפוטנציאל העצום שבוחר באיזי-וויי-אאוט.
ואז הגיעה עונת 2011/12, והכל השתנה.
קשה לי לשים את האצבע המדויקת על הרגע בו הפכתי משונא לתומך. אני רק זוכר בוודאות שבחצי גמר המזרח, למשל, כשאינדיאנה הוליכה על ההיט ביתרון מדהים של 1:2, עדיין חשקתי בכישלונו של לברון ובכישלון קבוצתו המרגיזה. הפסד נוסף ככל הנראה היה מחסל את הפרויקט השאפתני של פט ריילי, אבל לברון לא היה מוכן להפסיד. אפילו הסטטיסטיקה העילאית - 40 נקודות, 18 ריבאונדים, 9 אסיסטים, 2 חטיפות ו-2 חסימות - לא מספרת את הסיפור במלואו. צריך היה לצפות במשחק ההוא כדי לחזות, סוף סוף, במטמורפוזה המרתקת ביותר בספורט העולמי. המטמורפוזה שלי התרחשה, כנראה, פחות או יותר בשלב הזה, כי כשסיטואציה דומה קרתה בגמר המזרח, כשבוסטון החביבה עלי הוליכה 2:3 על מיאמי והיתה רחוקה 48 דקות מהפתעת ענק, כבר הרגשתי קצת אחרת כשלברון סיפק את אחת המשחקים הגדולים בתולדות הפלייאוף. עם הגב אל קיר העולם, הוא המטיר על הסלטיקס 45 נקודות, קטף 15 ריבאונדים וגרם גם לציניות החלודה שלי להתקפל בפינה ולהודות באמת הכואבת: יש דברים גדולים יותר מאהדת האנדרדוג ושנאת חינם. מדובר היה ברגע ספורטיבי נדיר, מהסוג שעולה על כל אהדה אובייקטיבית.
כן, שמחתי בשבילו בניצחון על אוקלהומה סיטי בגמר. שמחתי לראות אותו מחויך, רגוע, שלם במסיבת העיתונאים המרגשת שאחרי הטבעת הראשונה בקריירה שלו. הוא התבגר, וניתן היה לראות את זה. הוא הבין מה הוא צריך לעשות כדי לעמוד במטרות שלו. הוא נפרד מהתדמית בשתי עונותיו הראשונות במיאמי קיבל עם קבוצתו שריקות בוז כמעט לכל אולם אליו הגיע - ובשלב מסוים זה פשוט לא הפריע לו. והוא וחבריו דווקא שמחו לאמץ את תדמית הבד-בויז, העולם-כולו-נגדנו. כבר לא היה אכפת ללברון מדבר זולת הטבעת. הוא לא צעד בדרך הקלה, ממש לא. בעונת 2011/12 המושלמת שלו הכדורסלן הטוב בתבל זרק 149 פעמים בלבד מחוץ לקשת. מדוע המספר הזה כל כך מדהים? כי בשמונה עונותיו הראשונות בליגה (בהן, יש לציין, שוחקו 82 משחקים, ולא 66) הוא שחרר בממוצע 327 זריקות לשלוש. מדובר בקיצוץ כמעט בלתי נתפס, ועזבו את האחוזים (36% - הטובים בקריירה): מדובר בשינוי תפיסה. בהבנה שאתה השחקן הטוב בליגה, אחד האתלטים הגדולים אי פעם בכל תחומי הספורט, והגיע הזמן להפסיק להתפשר על זריקות מבחוץ ולהיכנס פנימה. אחת הטענות הגדולות ביותר שהופנו כנגד לברון לאורך השנים היה שבניגוד לקובי, בניגוד למייקל, בניגוד לכל אותם גדולים אחרים שהוסיפו למשחק שלהם אלמנטים נוספים מדי עונה, הוא נותר לשכב בהנאה על סט הכישורים העילאי שלו.
ובכן, לא עוד.
בעונה החולפת, באולימפיאדה המושלמת וגם בפתיחת העונה הנוכחית, הקוף כבר ירד מהגב של לברון. הוא משחק כמו שהוא רוצה לא כמו שאנחנו רוצים וזה נראה דומיננטי, נוצץ ומדהים מאי פעם. האם יזכה בשש אליפויות נוספות? האם ימשיך בקצב הסטטיסטי ההיסטורי שלו, שמבטיח ניפוץ של כמה וכמה שיאים אלמותיים? האם ייזכר בעוד עשור ככדורסלן הטוב ביותר אי פעם? כאחד מחמשת הטובים אי פעם? עוד מוקדם לדעת. דבר אחד ממש לא מוקדם לדעת: קינג ג'יימס אחראי על קפיצת המדרגה הקשה ביותר בעולם הספורט, וכעת, כנראה לראשונה בחייו, לראשונה בחיינו, הוא עומד כמעט כשווה בשווה אל מול אותה תמונת מראה שפתחה את הכתבה הזו. כעת כבר אי אפשר לדבר על פוטנציאל לא ממומש, כי אם רק להודות: מדובר בתופעת טבע במלוא הודה. הרבה יותר הוגן יהיה להתפעל מכל הדברים שיש בה, מאשר מהדברים המועטים שבעינינו, רק בעינינו, משום מה עדיין חסרים.
