בואי וניפול: סיפורה של האצנית האמריקאית סוזי פייבור המילטון

סוזי פייבור המילטון בוודאי מבלה את עונת החגים האמריקאית הזו עם משפחתה האוהבת בביתה שבמדיסון, וויסקונסין. אלא שהחל מהשבוע שעבר, שום דבר כבר לא נראה או מרגיש אותו הדבר. המבטים אחרים, השתיקות אחרות, המשפטים זהירים יותר. מארק המילטון, בעבר שחקן בייסבול ובהווה בעלה, הכיר את השלד העצום שמסתתר בארונה. הוא היה אחד היחידים. ספק רב אם משפחתה המורחבת, או אפילו ביתה היחידה בת השבע, ידעה שהאישה הבלונדינית, החייכנית והרגועה הזו, מוכרת את גופה בשביל כסף.

ארצות הברית רעשה וגעשה כאשר פייבור המילטון הודתה בשבוע שעבר כי עבדה כבר קרוב לשנה כנערת ליווי יוקרתית עבור סוכנות בלאס וגאס. בתקשורת התקשו להבין כיצד אחת הרצות למרחקים-בינוניים המפורסמות והמוצלחות ביותר שניתן היה למצוא בשנות התשעים הידרדרה כל כך נמוך. הרי יש לה כסף, קבעו; המילטון פייבור ובעלה גרים בבית גדול. היא מעבירה נאומי מוטיבציה פופולאריים מאוד ברחבי המדינה בנוסף לעבודתה כסוכנת נדל"ן איזורית. היא פרסמה בעבר את נייק ואדידס, הופיעה במגזיני הספורט הגדולים ביותר במדינה. אבל כל זה היה בעבר.

האמת הכואבת היא שהשנה האחרונה לא היתה הקשה בחייה של סוזי פייבור המילטון; היא בסך הכל היתה קצת שונה.

את הפרעת האכילה הראשונה שלה פיתחה פייבור המילטון סביב אותו מקום שהסתיר ואוורר את שאר ההפרעות בהן תיתקל ותטפח למשך מרבית חייה: מסלול הריצה. באחת התחרויות המקומיות בבית הספר היסודי סיימה במקום השני בלבד, אחרי ילדה אנורקסית, ובאותו רגע הבינה שככה היא צריכה להיראות. המאכלים הוחלפו בדחף בלתי נשלט, כמעט אובססיבי לרצות את כולם. “כל החיים שלך אומרים לך כמה אתה מצוין. אני הייתי צריכה להיות הילדה המושלמת, לפחות בראש שלי", אמרה בראיון לפני כמה שנים. “השדים שהיו לי במוח אמרו שאני לא טובה מספיק, לא מהירה מספיק. הלחץ לנצח היה ענק".

הלחץ המדובר יישאר עם פייבור המילטון למשך מרבית חייה הבוגרים. לאכול היא חזרה באופן קבוע רק אחרי האולטימטום שהציב לה הבחור שפגשה בקולג', איתו תתחתן מספר שנים מאוחר יותר. רק בדיעבד תדע לספר שהריצה היתה עבורה כמו סם. באותה תקופה – סוף שנות השמונים – לא היה לפייבור המילטון זמן לעסוק במחשבות אובססיביות עם כל השיאים ששברה בריצות למרחקים בינוניים. במהלך תקופתה במכללת וויסקונסין זכתה בתשעה תארים ארציים, ולאחר שקטפה שלוש פעמים את תואר אתלטית השנה של מחוז ה"ביג טן" (עם 23 אליפויות בסך הכל), הוחלט לקרוא על שמה את הפרס. על שלל השיאים ששברה בבית הספר, בחר בה מגזין Scholastic Sports לאחת ממאה הספורטאים הגדולים של המאה העשרים בתולדות התיכונים.

המעבר לליגה של הגדולים היה מוצלח גם כן, ובשלב מסוים בשנות התשעים החזיקה פייבר המילטון בחמש מתשע התוצאות הטובות אי פעם בארצות הברית לריצת 1,500 מטר. אלא שכאשר היא יצאה את גבולות המדינה, משהו לא הסתדר. פייבור המילטון חושבת שהכשלונות שלה באולימפיאדות נבעו מריבוי המירוצים – מוקדמות, חצי גמר, גמר – ופיזית, היא פשוט לא בנויה לכך. העובדות הן שבברצלונה 1992 היא הודחה כבר בשלב המוקדמות, ובאטלנטה 1996 סיימה את דרכה באותו שלב בדיוק, הפעם בריצה ל-800 מטר.

ואז הגיעה אולימפיאדת סידני 2000.

הפרפקציוניזם החולני וההתמכרות לריצה רק התגברו עם השנים. כל הפסד דרבן את פייבור המילטון לדחוף את עצמה חזק יותר, אל תוך כושר שיא. שלושה שבועות לפני טקס הפתיחה של סידני 2000, קבעה את תוצאת השנה בעולם ל-1,500 מטר (3:57.40 דקות). אלא שלציפיות הברורות מאליהן הצטרפה חתיכת מעמסה לכתפיים: אחיה, דן, התאבד שנה לפני כן, ופייבור המילטון החליטה שהיא הולכת לזכות בזהב לזכרו. לכל אורך הילדות שלה ראתה את אחיה האהוב נכנס ויוצא ממוסדות תמיכה נפשיים בשל המאניה-דיפרסיה ממנה סבל, אולם למרות הקשר הקרוב שהיה להם, על ההחלטה להפסיק על דעת עצמו את הטיפול התרופתי דן לא סיפר לאחותו. למעשה, הוא לא סיפר על כך לאף אחד.

לילה אחד בספטמבר 1999, שכנע דן פייבור המילטון שרת מקומי להיכנס לבניין משרדים בוויסקונסין כדי שיוכל לראות את הזריחה. הוא עלה לקומה התשיעית וקפץ. גופו התרסק על הקרקע עוד לפני עלות השמש. הוא היה בן 37 במותו.

את שלב המוקדמות סיימה פייבור המילטון עם הזמן הטוב ביותר (4:08.08 דקות) מתוך 43 הרצות הטובות בתבל. בחצי הגמר קבעה את התוצאה השניה בטיבה מתוך 24 רצות. בארצות הברית החלו לתהות שמא מי שהוגדרה לאורך השנים כלוזרית, כזו שנחנקת ברגעי האמת, אולי סוף סוף תעמוד בציפיות של כולם ותביא מדליה. אלא שביומיים שהיו בין חצי הגמר והגמר, האתלטית האמריקאית פשוט לא הצליחה להירגע. "שמתי על עצמי לחץ בלתי אפשרי לנצח כי חשבתי שזו הדרך היחידה להנציח את אחי. זה היה יותר מדי לחץ עבור בן אדם אחד", היא תגיד שלושה שבועות אחרי הטראומה הספורטיבית הגדולה בחייה, ותספר שבמהלך אותו מירוץ חשבה גם על חברתה הטובה ביותר, שחלתה בסרטן.

ההתחלה דווקא היתה מוצלחת, וכך גם ההמשך. אחרי 1,300 מטרים, סוזי פייבור המילטון הוליכה את הדבוקה. עוד מאתיים מטר, חשבה לעצמה. עוד מאתיים מטר, ותוכלי להירגע. עוד מאתיים מטר, והזהב שלך. תחזיקי מעמד, רק תחזיקי מעמד עוד שלושים שניות והכל יהיה בסדר. ואז קרה הדבר הבא:

בתקשורת העולמית דיברו על הטרגדיה הגדולה של האתלטית האמריקאית, והעלו השערות לנפילה הפתאומית של הפייבוריטית הברורה לזהב, מרחק נגיעה מקו הסיום. היא בוודאי התייבשה, קבעו חלק מהם. היא נפצעה, קבעו אחרים. רק כעבור שנים רבות של טיפול, פייבור המילטון היתה מוכנה לדבר בגלוי על הסוד הגדול שלה: היא מעדה בכוונה. כשראתה שלוש רצות אחרות עוקפות אותה, הרימה ידיים ונתנה להתקף החרדה שתקף אותה לתפוס פיקוד.

“בראש שלי, רק המקום הראשון יכול היה להיחשב כהצלחה", סיפרה לפני מספר חודשים. “כשראיתי שאני במקום הרביעי הרגשתי שאני רוצה להיעלם. אבל איך אפשר להיעלם כשכל העולם מסתכל? החרדה תפסה אותי כל כך חזק. היא אמרה למוח שלי – פשוט תיפלי. זה הפתרון הקל. פשוט תיפלי, וכל זה ייעלם. כולם יחשבו שאת פצועה ולא תצטרכי להסביר למה לא ניצחת. לא תהיי כישלון". מיליון מחשבות חלפו בראשה של פייבור המילטון באותם רגעים במקביל, ואחרי שהלחי שלה פגשה במסלול, הבינה שעשתה טעות גדולה. שאר הרצות עקפו אותה וחצו את קו הסיום בידיים מונפות מעלה. זהב, כסף, ארד, ולאחר מכן האחרות. פייבור המילטון קמה, רצה את עשרות המטרים הנותרים, עצמה עיניים והוסיפה נפילה נוספת אחרי קו הסיום.

הצוות הרפואי מיהר לבדוק אותה והיא דבקה בסיפור שלה. “לא התכוונתי לספר לאף אחד שנפלתי בכוונה". אמרה לא מזמן, “התקשורת המציאה את התירוצים עבורי, אני בסך הכל שיתפתי פעולה". כשנשאלה על הפרשה המדוברת בשנה שעברה, אמרה: “רציתי את הזהב כל כך. חשבתי שזו הדרך היחידה שאשיג אושר אמיתי בחיי. אני לא מבינה איך נתתי למוח שלי לאבד פרופורציות ברמות כאלה". ההסבר הפשוט לכך יהיה שרק מספר שנים לאחר סידני 2000 החלה האתלטית האהובה לקבל טיפול תרופתי על הדיכאון שאובחן אצלה, דיכאון, כך היא טוענת בדיעבד, ממנו סבלה עוד כילדה. קשה להעריך מה היה קורה אילו היתה מגיעה לאולימפיאדה ההיא אחרי שנים של טיפול תרופתי: האם בכל זאת היתה נופלת במכוון? האם היתה עולה על הפודיום? האם היתה מסיימת רביעית, חמישית, עשירית, ויודעת להתמודד? אין לדעת.

אחרי עוד כמה שנים סבירות בארצות הברית הפסיקה פייבור המילטון להתחרות, אף שמעולם לא הודיעה באופן רשמי על פרישה. “הסיבה העיקרית לכך היתה בגלל הולדת ביתי", סיפרה. “קיוויתי לעשות את המעבר לצעד הבא של חיי עם קצת פרטיות. לאורך הקריירה הקרבתי את חיי המשפחה שלי, וכעת לא רציתי ולא הייתי צריכה את כל תשומת הלב. רציתי להקדיש את כל כולי לקיילי”. ביתה היחידה הגיחה לאוויר העולם ב-2005, והביאה איתה אושר עילאי מחד, ודיכאון של אחרי לידה מאידך. “הלידה שלה היה הדבר הכי מדהים שעשיתי בחיי. הרגשתי כאילו זכיתי במדליית זהב, אבל מסיבה כלשהי, נהייתי יותר ויותר עצובה, יותר ויותר דכאונית, דווקא בתקופה בה הייתי צריכה להרגיש הכי מאושרת".

בדיעבד, קל למתוח קו בין הפיכתה של פייבור המילטון לאמא טריה במשרה מלאה והדיכאון המיידי שחוותה – ולפחות מבחינה גיאומטרית, הקו הזה מזכיר מאוד מסלול ריצה. כמעט בבת אחת, הרגל גופני ונפשי של שנים הופסק. “כשהפסקתי לרוץ הבנתי שזה באמת סם שתמיד היה שם, מאז הילדות. תמיד יכולתי לסמוך על הריצה שתשמח אותי", אמרה, אלא שהפעם פייבור המילטון אפילו לא היתה יכולה פשוט לזייף נפילה. אלה היו החיים האמיתיים. הפעם לא היה לה לאן לברוח, איפה להתחבא, איפה לאוורר את השדים שהקימו התנחלות בראשה. בימים ההם, כך סיפרה, חשבה מחשבות דומות: “אני אצא מזה. אם אנשים פשוט יעזבו אותי בשקט, אהיה בסדר. למה העולם לא יכול להניח לי? זה היה כמו חור שחור. לא אהבתי את עצמי, ולא ידעתי כיצד לצאת מזה".

רק כאשר חשבה להתאבד במכוניתה, הבינה פייבור המילטון כי היא זקוקה לסיוע נפשי.

ואכן, הטיפול התרופתי והפסיכולוגי הקבוע הציל את סוזי פייבור המילטון, הקנה לה חיים חדשים. בשנים האחרונות היא הפכה לנואמת מבוקשת, ודיברה בנאומי המוטיבציה על הקריירה שלה, הנפילה המפורסמת בסידני, אחיה, התמכרויות, דיכאון והדרך לצאת ממנו. “הרגשתי כאילו לראשונה בחיי, אני ממש משפיעה על אנשים. הפעם באמת הנצחתי את אח שלי, במקום להרגיש מובכת", היא אמרה לפני מספר חודשים, סיפרה כי המטרה העיקרית שלה היא להפריך את הסטיגמה סביב דיכאון והתאבדויות, והתגאתה: “אני מרגישה טוב מתמיד. החיים שלי פשוט משתפרים מרגע לרגע". בו בזמן, היא חזרה לרוץ: “אני כל כך הרבה יותר שמחה עם הריצה שלי. עכשיו אני רצה בשביל עצמי, לא בשביל האוניברסיטה, הספונסרים או המדינה".

אלא שמתחת לפני השטח, חיה פייבור המילטון חיים כפולים. בדצמבר 2011 החלה לעבוד כנערת ליווי עבור מכון בלאס וגאס, ובין היתר בילתה לילות אפלוליים למדי ביוסטון, שיקגו ולוס אנג'לס תחת השם הבדוי “קלי לונדי”. אתר The Smoking Gun האמריקאי, שחשף את סיפורה בשבוע שעבר, הציג את המחירון לפיו עבדה: 600 דולר לשעה, אלף דולר לשעתיים, 4,000 דולר ל-12 שעות ו-6,000 דולר ל-24 שעות. בפרופיל שלה הופיעו תמונות חושפניות למדי, בהן רק הפרצוף היה מטושטש. “החשאיות מאוד חשובה לי, אני מקווה שתבינו שזה הכרחי", כתבה במסתוריות, והוסיפה כי היא בי-סקסואלית, לכן גם זוגות זה בסדר גמור מבחינתה.

בחודש אוגוסט החולף, שבוע לפני יום הולדתה ה-44, נכתב כי הגברת לונדי תהיה במחוז אורנג' קאונטי שבקליפורניה. בחייה האמיתיים, יום או יומיים לאחר מכן, פייבור המילטון הוזמנה על ידי חברת דיסני כדי לדבר עם המשתתפים בריצת צדקה של חצי-מרתון בדיסנילנד. לאחרונה נכתב בפרופילה של קלי לונדי כי בין ה-29 בנובמבר וה-5 בדצמבר, תבלה את לילותיה בלאס וגאס. ב-2 בדצמבר, השתתפה בריצת צדקה נוספת לאורך הסטריפ עבור אחד הארגונים המקומיים. ככה התנהלו חייה בשנה החולפת: נאום מוטיבציה מול עשרות או מאות אנשים ערב אחד, לקוח דיסקרטי שמשלם במזומן ערב אחר.

"נמשכתי לתחום הזה משום שהוא סיפק לי מנגנוני התמודדות בתקופה מאוד קשה בנישואים שלי ובחיי", כתבה בשבוע שעבר בחשבון הטוויטר שלה, לאחר שכלי התקשורת הגדולים ביותר בארצות הברית עטו על סיפורה. "המצב הזה סיפק לי בריחה מהחיים. אני לא מצפה מאנשים להבין, אבל הסיבות שהביאו אותי לתחום היו מאוד הגיוניות עבורי בזמנו, והיו קשורות בצורה חזקה לדיכאון. אני מבינה שעשיתי בחירות רעות ואני לוקחת עליהן אחריות מלאה. אני לא קורבן ויודעת בדיוק מה עשיתי. זה מטורף, אבל מעולם לא חשבתי שאחשף. אני לא יכולה להדגיש כמה אני מצטערת עבור מי שנפגע מההתנהגות שלי, וכמה אני מלאת הערכה למשפחה שלי על התמיכה. אני מתכננת לכפר על מעשי ולחזור להיות אמא טובה, בת טובה, אישה טובה וחברה טובה".

בעלה של פייבור המילטון, ככל הנראה היחיד שידע על חייה הכפולים, נותר לעמוד לצידה, אך הוא פחות או יותר היחיד. מרבית הגופים איתם עבדה האצנית לשעבר לאורך השנים, מרבית המקומות שהעסיקו אותה כנואמת, הודו באופן פומבי כי לא יחפצו יותר בשירותיה. אחד מהם, בחור בשם פיטר הנקס, סיפר בעצב כי המציאות לא תאפשר לפייבור המילטון לשוב ולהתנדב באירועי הריצה לילדים שהיה מארגן. “אני לא חושב שיש אדם שתרם יותר לתחום הריצה למרחקים בינוניים ממנה", אמר הנקס, “וזה מה שעושה את זה כל כך טראגי. איבדנו את סוזי".

וסוזי עצמה, היא איבדה את הדבר האחד שגרם לה להרגיש טוב עם עצמה, שהשתיק לכמה רגעים את רגשות האשם ותחושת הערך העצמי הנמוכה. קשה לדמיין מצב בו תוזמן בקרוב לדבר עם אתלטים צעירים לפני ריצה חשובה, בו תנאם עבור אולם מלא ב-350 אנשים שמחפשים קצת מוטיבציה בחיים. היא לא תשמש יותר כאורחת כבוד באף חצי-מרתון.

"להיות שמח זו בחירה. אנחנו עצמנו הרבה פעמים הסיבה לסבל שלנו", אמרה בראיון לפני כשנתיים. “מה שמעניין הוא שכשאני שואלת אנשים מה התשוקה שלהם, לרובם אין תשובה. תסתכלו יותר עמוק אם אתם לא מצליחים למצוא את התשוקה שלכם. כדי לנסות ולהבין דיכאון, חוסר תקווה או עניינים אחרים, חייבים להתעמת עם האזורים הכואבים של החיים. צריך לדבר על זה, לשחרר את זה ולהיפטר מזה – לא להתעלם מזה".

לרוץ באופן מקצועני היא כבר לא יכולה. גם לא לדבר ולעזור לאנשים. לא כרגע. כעת, לא נותר אלא לקוות שסוזי פייבור המילטון תדע לקיים את התיאוריות עליהן דיברה לאורך השנים, ולמצוא את התשוקה האמיתית שלה. זו שנמצאת, כנראה, בתחום האפור שבין חייה הכפולים.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il