להכניס את הלשון למקום הנכון

עשר שנים אחרי שבחר להפוך לשופט כדורגל, זכה מנפרד אמרל לכבוד האולטימטיבי, הצהרת הנאמנות הגדולה מכולן: ניהול גמר הגביע הגרמני. השנה היתה 1994, ומי שקודם לבונדסליגה בהצלחה רבה שבע שנים קודם לכן היה מוכן לג'וב הגדול האחרון של חייו. גמר הגביע עתיד היה להיות אחד המשחקים האחרונים בקריירה שלו, ובמובן הזה, אולי גם אמרל עצמו תהה שמא ההתאחדות הגרמנית בסך הכל מחלקת לו מגן הוקרה בדמות החלטורה היוקרתית. כך או כך, מנפרד אמרל אמר תודה ועלה לשפוט את ההתמודדות בין ורדר ברמן ורוט וייס אסן. הכל הלך כשורה עד שהשופט הקשוח פספס נגיעת יד ברורה באחת הרחבות, בטעות אותה עוד יכנה כגדולה ביותר בקריירה הקצרה שלו. אבל זה בסדר: איגוד השופטים מיהר לחבק את השופט האהוב, משפחתו וחבריו תמכו, ובסופו של דבר, הטעות נשכחה.

18 שנה חלפו, ומנפרד אמרל נשכח כמו הטעויות הספורות שביצע. אלא שהפעם, לא היתה שם המשפחה, לא היו שם החברים, לא היתה שם ההתאחדות הגרמנית או עמיתים למקצוע. ביום רביעי שעבר, נמצאה גופתו של אמרל בביתו שבמינכן. נסיבות המוות עדיין לא ידועות - בגרמניה מעריכים כי מדובר בהתקף לב, אך לא פוסלים התאבדות או הרעלה - ובכל מקרה, אין זה ממש משנה: מה שמשנה הוא שמנפרד אמרל היה מת שבוע שלם בדירתו עד שמישהו נזכר שפעם היה חי. אף אחד לא התגעגע אליו. אף אחד לא טרח לבדוק מה שלומו ביום המוות, או ביום שלמחרת, או בחמישה שלאחריו. בשלב הזה, גופתו היתה כבר רקובה לגמרי, בלתי ניתנת לזיהוי. רק צילומי השיניים הוכיחו כי מדובר במי שנחשב פעם לאחד השופטים המוערכים ביותר בגרמניה.

בגיל 23 החליט מנפרד אמרל להניח בצד את עסקי המלונאות ולנסות את מזלו בתחום האהוב עליו – זה עם הכדור והשערים והנעליים. די במהרה, הפך לסוג של ילד פלא ושימש כמנהל מקצועי בשלוש קבוצות שונות: מינכן 1860 (1970-1975), אוגסבורג (1975-1979) וקרלסרוהה (1979-1984). ואז, כשהוא בן 37, לקח אמרל צעד בלתי שגרתי בעליל והחליף את החליפה במשרוקית. איזה מניע יכול להיות למנהל מקצועי בעליה, שכל עתידו עוד לפניו, להפוך לשופט מן המניין, לזנק בקפיצת ראש אל תוך העבודה הכי כפוית טובה בענף? האם מדובר כאן בחוש צדק מולד שלפתע צץ במלוא כוחו? רצון בלתי נשלט לתקן?

פיירלואיג'י קולינה, אולי שופט הכדורגל המפורסם אי פעם, סיפר באחד הראיונות שהעניק אחרי פרישתו ששופט טוב צריך להחזיק בפילוסופיה מעט אוריינטלית: "אתה חייב להשלים עם זה ששום דבר הוא לא מושלם. טעויות הן חלק מהעבודה". אם כי לעתים, נדמה כאילו העיסוק בטעויות שופטים הוא העבודה כולה, העבודה של כולנו: את מי הם דופקים יותר, את הפועל או מכבי או בית"ר? את קבוצות הצמרת או התחתית? האם יש שחקנים ספציפיים שזוכים ליחס טוב יותר? יחס גרוע יותר? מדוע הטכנולוגיה שלנו לא מפסיקה להתפתח, ושלהם זוחלת? מתי בפעם האחרונה קראתם טור המשבח שופט כזה או אחר? יכול להיות שנוח לנו עם המצב הזה, בו לנצח יהיה לנו את מי להאשים?

לפני 13 חודשים בדיוק נמצא השופט הגרמני בבאק רפאטי בחדר המקלחת של המלון בו התאכסן. בשלוש מתוך ארבע השנים שעבד בליגה העליונה נבחר לשופט הגרוע בבונדסליגה, ואולי זו היתה הסיבה בגינה גופו היה מלא בדם, שעתיים לפני שאמור היה לנהל משחק בין מיינץ וקלן. צמד קווניו שאמורים היו לסייע לו באותו אחר הצהריים מיהרו להעלותו על אמבולנס, ובבית החולים הרופא הפסיכיאטרי שטיפל בו מיהר לשחרר הצהרה ובה אמר: "מר רפאטי חש לחץ גדול לפעול תחת עיני מהתקשורת. ביחד עם הפחד המתמיד לטעות, נוצר עול גדול שהקשה עליו לתפקד".

אמת, לא כל השופטים נתקפים התקפי חרדה ומנסים לחתוך את ורידיהם לפני משחקים, אולם בכל זאת צריך עור מסוים כדי להיכנס לתחום. למנפרד אמרל היה את העור הזה, ואחרי שנתיים מאוד מוצלחת בליגת המשנה הגרמנית, הוא קודם ב-1986 לליגה העליונה והפך לאחד השופטים הקשוחים והמוערכים ביותר במדינה. במהלך שבע השנים שלו בליגה העליונה זכה לכינוי “Aquarell” (צבעי מים) בשל ריבוי הכרטיסים הצהובים והאדומים שהיה נוהג לשלוף מכיסיו. אבל עבור אנשים רבים בגרמניה, מנפרד אמרל לא ייזכר בשל קריירת השיפוט הטובה שלו.

מנפרד אמרל ייזכר כעסקן ההוא, שהטריד מינית שופטים אחרים.

בהתאחדות הגרמנית לא מיהרו לוותר כל כך מהר על איש המקצוע המצוין שתלה את המשרוקית ב-1994, ואמרל הפך לדובר של איגוד השופטים בגרמניה – הפה של כ-80 אלף שופטים, קוונים ומשקיפים במדינה. הוא אהב את התפקיד החדש, ולאורך השנים התבטא לא פעם בנוגע לחוסר הכבוד המובנה שמקבלים האנשים עם המשרוקית במגרשים ובתקשורת. והוא אהב, קצת יותר מדי אהב, כך דווח בפרשה שהרעידה את הכדורגל הגרמני בפברואר 2010, חלק מהאנשים אותם ייצג.

על פי עדותו של השופט הצעיר מייקל קמפטר, אמרל הזמין אותו לחדרו במלון כבר ב-2001, כשהיה בסך הכל בן 18, בסמינר השיפוט הראשון בחייו, חיבק אותו, נישק אותו והניח יד על ירכו. קמפטר טוען שמ-2001 ועד 2008 הוא הוטרד מינית חמש פעמים נוספות, וכי הפחד הוא זה שמנע ממנו לחכות עד 2010 כדי לפתוח את פיו ולספר על כך. “פחדתי לקריירה שלי והתביישתי", אמר. “ניסיתי להחביא את זה, אבל כשהבנתי שאני לא היחיד, אזרתי כוח והחלטתי להגיד משהו". כן, בחקירה שניהלה ההתאחדות הגרמנית לפני למעלה משנתיים וחצי, נטען כי שלושה שופטים נוספים – כולם צעירים יותר מאמרל, אז בן 64 – טענו בעילום שם כי הוטרדו מינית על ידיו.

מרבית פרטי החקירה נותרו חשאיים, אולם מפעם לפעם קמפטר – אחד השופטים המבטיחים בגרמניה באותה תקופה - דיבר עם התקשורת וסיפר חלק מהצד שלו. נניח: “פעם הוא נישק אותי על הפה במעלית, דחף את הלשון הדוחה שלו לפה שלי. ניסיתי להסתובב ואמרתי לו שאני לא רוצה את זה. לפעמים הוא היה דופק לי על הדלת בחדר המלון מאוחר בלילה, וכשלא הייתי פותח לו, הוא היה מסתכל עלי בכעס בארוחת הבוקר. הוא הגיב רע מאוד לדחיה. אני רוצה להגן על חברי, השופטים הצעירים אחרים. פעם שמעתי אותו שואל שופט אחר אם יהיה מוכן לקרוא לו: “מתוק שלי". קיבלתי הרבה מידע משופטים אחרים שחוו דברים דומים. הוא ניצל את הכוח שלו ואיים עלי. לקחתי את ההחלטה הכי קשה בקריירת השיפוט שלי, ואני חושב שהגיע הזמן שאמרל יודה באמת".

בהתאחדות הגרמנית לא ידעו כיצד לאכול את ההאשמות הקשות. הכדורגל של לפני שנתיים וחצי, כמו הכדורגל של לפני חמישים שנה, כמו הכדורגל של היום, נגוע במידה לא מבוטלת של הומופוביה. ספק אם ניתן להרכיב קבוצה שלמה של שחקנים שיצאו מהארון במהלך קריירת המשחק שלהם, ומיותר לציין כי עבור שופטים, שגם ככה מהווים מושא ללעג ולקללות לאורך מרבית הקריירה המקצוענית שלהם, הסיטואציה מסובכת לא פחות. ובתוך המציאות הזו, בה אנשי תקשורת ובכירים בהתאחדות דיברו בסאב-טקסט, התגייסו כמעט כולם למלחמה נגד אמרל. יו"ר ההתאחדות דאז, תיאו זוואנזיגר, אמר כי המצב היחיד בו ניתן יהיה להתייחס לאמרל כקורבן, יהיה אם כל אחת ואחת מהעדויות של השופטים הצעירים שזומנו לדוכן, תתגלה כשקרית. במקרה כזה, הכריז, יתפטר מתפקידו. את אמרל הוא פיטר מ"סיבות רפואיות". במלחמה הזו, הוא העדיף את הצד של קמפטר – העילוי הגדול, זה שב-2003 הפך לשופט הצעיר אי פעם שמנהל משחקי מקצועני בגרמניה. הוא היה אז בן 23 בלבד. הרבה יותר נוח לעמוד מאחורי הדבר הבא מאשר הדבר שפעם היה.

אמרל לא הכחיש לרגע את יחסיו עם קמפטר, אך התעקש כי היו בהסכמה מלאה של שני הצדדים: “אני מאוכזב שהחיים הפרטיים שלי יצאו לעיני הציבור באופן מוטעה ומפלה. התחלנו כמכרים ולאחר מכן פיתחנו ידידות מאוד קרובה, אבל מעולם לא אילצתי אותו אל תוך הקשר שלנו. מעולם לא הטרדתי מינית אף שופט". כחודש לאחר פיצוץ הפרשה, בנסיון נואש נוסף לטהר את שמו, החליט אמרל לתבוע את קמפטר בבית המשפט העליון, על טענות שווא ופגיעה בשמו הטוב. במהלך המשפט, חשף מאות הודעות SMS וחילופי אימיילים שקיבל מהשופט הצעיר, שהוכיחו כי מערכת היחסים בהחלט היתה הדדית.

במאי 2010 החליטה התובעת המחוזית לסגור את התיק נגד אמרל, בטענה כי לא נמצאו מספיק ראיות בכדי להרשיע את שופט העבר בהטרדה מינית. בנובמבר 2011, הגיעו אמרל וקמפטר לעסקת טיעון במסגרתה ישלם השופט הצעיר לשופט העבר 150 אלף יורו של פיצויים. אבל כל זה כבר לא שינה. “איכות החיים שלי ירדה לאפס", אמר עם יציאתו מבית המשפט.

מאה חמישים אלף יורו לא מספיקים כדי לקנות בחזרה כבוד. את הכתמים שדבקו באמרל אי אפשר היה להסיר, ולאשתו, למשל, חותמת הצדק שקיבל מבית המשפט ממש לא עזרה: זמן לא רב אחרי התפוצצות הפרשה, הגישה בקשה לגט. שתי בנותיו התרחקו ממנו גם כן. ההתאחדות הגרמנית, כמובן, לא רצתה איתו אף קשר, ובכך איבד גם את מה שהיה מקור ההכנסה העיקרי שלו למשך מרבית חייו הבוגרים.

לפני כשמונה חודשים, אמרל ניסה להשיב מלחמה ותבע את ההתאחדות הגרמנית. הכיצד, תהה, ראשיה הם אותם ראשים בדיוק, על אף אותה פרשה שמשום מה לכלכה אך ורק אותו? זוואנזיגר אמנם התפטר – צירוף מקרים? לא צירוף מקרים? - אולם מה עם השאר? אמרל דרש התנצלות פומבית מההתאחדות, תבע אותה על הפרת זכויותיו הפרטיות וקרא להדחתו של קמפטר, שהיה נתון תחת השעיה באותו זמן, וכן של שאר השופטים האנונימיים שטענו שהטריד אותם מינית. "אני לא פסיכופת שמחפש נקמה, פשוט אין לי ברירה”, אמר במסיבת עיתונאים אמוציונלית במיוחד. “החיים שלי נהרסו בבת אחת, והדברים האלה לא חולפים. אלחם עד סוף חיי על האמת".

נסיונות הגישור בין אמרל וההתאחדות לא הצליחו. בקיץ האחרון שב מייקל קמפטר לכר הדשא לראשונה מזה שנתיים ושפט משחק בליגה החמישית. גם הקריירה שלו הוכתמה, אך לו היה את הגב ואת הפלטפורמה לטפס חזרה מעלה. למנפרד אמרל לא היו גב, לא היתה פלטפורמה, לא היתה משפחה, לא היו חברים, לא היה לו דבר.

ביום רביעי שעבר, שכניו של אמרל הודיעו למשטרה כי תיבת הדואר שלו עולה גדותיה – בוודאי מחשבונות ומדואר זבל – וכי כדאי לבדוק את הנושא. מספר דקות לאחר מכן הם יודו בפני השוטרים כי באמת לא ראו את שופט העבר בבניין כבר זמן רב. דלתות וחלונות הדירה היו נעולות, וכשפרצו אליה דרך יציאת החירום מצאו השוטרים את גופתו של אמרל ב"מצב מתקדם של ריקבון" בשל החימום שפעל במלוא כוחו. מכתב התאבדות לא נמצא, ובבדיקות ראשוניות שנערכו לגופה, הורדה כמעט לחלוטין האופציה הזו מהשולחן. בתקשורת הגרמנית היו שהעריכו כי מדובר בהרעלה מכוונת מצד אחד ממכריו של אמרל, אולם לעת עתה, עד שישובו בדיקות הנתיחה של הגופה, ההשערה הגורפת היא ששופט העבר סבל מהתקף לב, ולא היה לידו מי שיזעיק אמבולנס.

מייקל קמפטר עדיין לא הגיב למוות. יו"ר ההתאחדות לשעבר, תיאו זוואנזיגר, אמר: "כנראה שלקראת הסוף הוא היה איש בודד מאוד". האנס טיקובסקי, ששימש כמאמן מינכן 1860 בזמן שאמרל היה מנהלה המקצועי, הוסיף: “הרצון שלו לחיות נהרס. כבר לא הכרתי אותו". אולי קלר, כתב רשת סקיי, היה אחד האחרונים שדיברו עם אמרל לפני מותו, ובראיון לפני מספר ימים אמר: “המוניטין שלו נהרס לגמרי. הוא היה לוחם. התאבדות? זה יהיה אסון, אבל הרבה דברים שאמר בעבר הוכיחו כי הוא מעט מעורער נפשית. אני חושב שהוא היה אדם שבור".

שבור, אך בעיקר בודד. אחרי אותה עסקת טיעון בנובמבר 2011 שלכאורה סגרה את הפרשה המטלטלת והיתה אמורה לאפשר לכל המעורבים בה לצאת סוף סוף לדרך חדשה, אמר מנפרד אמרל: "מאז הראשון בפברואר, 2010, אני לא חי, אני בסך הכל קיים".

שנה חלפה, וגם המשפט הזה כבר לא נכון.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il