צפו בהצגה של לואיס סוארס נגד נוריץ' העונה
אחת מהנחות המוצא של המדור הזה היא שאנחנו בוראים את העולם הבינאישי שאנחנו חיים בו. כל אחד מאיתנו מביא מהבית דפוסי יחסים מסוימים ויודע לעצב את העולם שלו כך שיגיב אליהם, תוך כדי שהוא מגיב לדפוסים של האחרים. זה לא מצב רצוי בגרסא הקיצונית שלו, בה האדם מכריח את הסביבה להגיב באופן מסוים ונמנע ממצבים שלא מאפשרים זאת, אך זה גם לא מצב שניתן להתגבר עליו. אפשר להרחיב, לגוון ולהגמיש את המאפיינים הפסיכולוגיים, אי אפשר לחרוג מהם.
במובן מסוים, זוהי הגרסא הפסיכולוגית של סוגייה פילוסופית מוכרת יותר- האם האמת מתגלה או נוצרת. התפיסה ההפוכה - שהאמת נמצאת אי שם בחוץ, או אי שם בפנים כגרעין אנושיות שחורג ממאפיינים מקומיים, הובילה לשאיפה להתגבר על התכונות האישיות שלנו כדי להגיע לכללי. זו עדיין התפיסה הרווחת ברוב סוגי השיח, ולא רק במקומות החשודים הקבועים. בתחומים מסוימים באקדמיה, למשל, מלמדים אותנו שקיימת החלטה רציונלית- החלטה שכל אחד יקבל לאחר שנפשיט אותו ממאפייניו הפסיכולוגיים.
בהתאם לגישה הזאת, התפתחה התפיסה שאפיון פסיכולוגי הוא סוג של עלבון, הוכחה שאדם נוהג באופן שאינו רציונלי. מספיק לטעון שאדם פעל באופן מסוים או אמר משהו מסוים בגלל תכונה פסיכולוגית מסוימת (בשיח הטוקבקים, למשל, התכונה הנפוצה היא קנאה) כדי לפסול את הלגיטימיות של הפעולה או האמירה. אין צורך להתייחס לפעולה עצמה לאחר שהוכחנו שלפועל יש מניעים זרים, לא טהורים, לא רציונליים. האפיון הפסיכולוגי כאן הוא האח החורג והפחות מרשים של האינטרס.
לכן, אחת המטרות של המדור היא לאפשר סוג אחר של שיח בו לא צריך להיבהל כל כך, ובטח לא להיפגע, מהאפיונים הפסיכולוגיים, מאחר ואין לנו שום דבר שחורג מהם שניתן להיאחז בו. כל הדמויות שינותחו כאן הן של אנשים מצליחים מאוד, אך אין זה אומר שהם התגברו על הפסיכולוגיה שלהם. ניתן לזהות דפוסי אישיות מעניינים ולבחון גם כיצד הם מאפשרים את התפתחות הדמות וגם כיצד הם מגבילים אותה (תזכורת- אני מנתח את הדמות התקשורתית, לא את האדם שאיני מכיר).
הדמות שנבחרה הפעם היא כזו שקשה יהיה לטעון נגד הרצון לנתח ברמה הפסיכולוגית- לואיס סוארס. החלוץ האורוגוואי הפך בשנים האחרונות לאחת הדמויות המרתקות והשנויות ביותר במחלוקת בעולם הכדורגל, וניתן לבנות סיפור מורכב שמתבסס לחלוטין על האופן בו הוא מתפקד על המגרש. אני מאמין שאם נשאל חובבי כדורגל רבים מה המאפיין הבולט של סוארז, התשובות יתחלקו לשלושה סוגים עיקריים שכל אחד מהם דורש הרחבה:
1) סוארס הוא שחקן שמוכן לעשות הכל עבור הקבוצה שלו, גם על חשבון עקרונות מוסריים כלליים
קשה לראות משחק של סוארס ולא להרגיש שהוא רוצה לנצח יותר מכל אחד אחר. הוא כל הזמן מרוכז בנסיון למצוא פירצה ולחלץ טעות מההגנה, הוא מתנפל על כל שביב הזדמנות באופן שאמור לעורר את קנאת שאר השחקנים. אין לו בעיה להביא את הרצון העצום הזה לידי ביטוי גם באופנים פחות לגיטימיים - הוא נכנס לתאקלים קבועים עם שחקני ההגנה שמולו, הוא מתווכח באופן מוחצן על כל החלטת שיפוט, הוא לא בוחל גם בעבירות מסוכנות.
את שלוש הפרשיות המרכזיות שהוא היה מעורב בהן בשנים האחרונות ניתן להסביר במונחים האלה. הכי מובנת מאליה זו נגיעת היד המכוונת במשחק של אורוגוואי מול גאנה ברבע גמר המונדיאל (תזכורת- הוא הציל שער עם היד באופן מכוון בדקה ה-120 במצב של שוויון, גאנה החטיאה את הפנדל, אורוגוואי ניצחה בפנדלים ועלתה). הפעולה הזאת הציתה ויכוח מוסרי מעניין לגבי השאלה האם היא לגיטימית והוגנת. בפרשת הצלילה המגוחכת שלו מול סטוק סיטי, שהציפה את נטייתו לעשות הצגות והפכה אותו למייצג התופעה, כבר ממש לא היה דיון מוסרי אלא בעיקר תחושת מיאוס. גם את הפרשה בה הושעה לשמונה משחקים לאחר הערות בגיא פנינית מדוברת כלפיי פטריס אברה ניתן לראות, בדומה לסיפור המקומי, כניסיון להיכנס לראש של היריב (חשוב להזכיר שהעובדות היו פחות חד משמעיות במקרה ההוא). בשלושת המקרים מדובר במצבים בהם סוארז מוכן להתעלם או להגמיש כללי הוגנות בסיסיים כדי להשיג יתרון עבור הקבוצה שלו.
את הקישור המוכר ביותר בין מוסר לפסיכולוגיה ניתן למצוא בשלבי ההתפתחות המוסרית של קולברג, מהם נובע (בלי להיכנס לעומק המודל) שדאגה לאינטרס האישי שלי ושל האנשים הקרובים לי על חשבון כללי מוסר אוניברסאליים מעידה על רמה התפתחותית נמוכה יותר. אבל המודל הזה נחשב לבעייתי מסיבות רבות, כולל הבסיסיות ביותר- ההנחה שיש היררכיה חד משמעית של כללי מוסר והנחת הקשר בין היררכיה כזו לבין התפתחות פסיכולוגית. מעניין יותר לבחון את המניעים שמובילים אנשים שונים לקבל החלטות שונות שהם שלמים עימן, אך במקרה של סוארס זה עדיין לא הזמן, לפני כן הסיפור צריך להפוך למורכב יותר.
2) סוארס הוא פשוט פרובוקטור, אחד שזקוק לתשומת לב תמידית
הטענה שהוא מוכן לעשות הכל עבור הקבוצה לא מספיקה כדי להבין את הדמות הזאת. היא לא יכולה להסביר, למשל, מקרה בו סוארס נשך שחקן יריב בזמן שהיה באייאקס (ועוד פרשות שונות ומשונות מהעבר הרחוק יותר). גם לא את העובדה שמעט אחרי שהצלילה שלו מול סטוק הפכה לבדיחה הוא בחר לחגוג שער בעזרת תנועות מלגלגות של צלילה. אין ספק שסוארס מבין שתדמית הצוללן והפרובוקטור לא תורמת לו ולקבוצות שלו, ובכל זאת הוא טורח לטפח אותה בהזדמנויות רבות. אין ספק ששחקן שמורחק פעם-פעמיים כל עונה לא עוזר בכך לקבוצה, ובכל זאת זה ממשיך לקרות לו.
המסקנה ההגיונית ביותר מההתנהלות הזאת היא שסוארס אוהב את הרעש סביבו וזקוק לו. פעם בכמה זמן הוא דואג ליצור פרשה שתחזיר אותו לכותרות ולא ממש אכפת לו שהפרשות בעיקר שליליות ומגחיכות את דמותו. אפילו במהלך משחק נדמה פעמים רבות שהוא לא מסוגל להישאר יותר מדי זמן מחוץ לאור הזרקורים, חייב שישימו לב שהוא קיים, גם אם הדרך היא ביצוע פאול גס או נפנופי ידיים עצבניים כלפיי הקוון שתפס אותו בנבדל של חמישה מטר.
גישות פסיכולוגיות רבות מכירות בדפוס אישיות דומה שנובע מהפחד מהיעלמות - אנשים שאינם יכולים לסבול אדישות, שמעדיפים שישנאו אותם מאשר שישכחו לרגע מקיומם. אנשים כאלה מתקשים בדרך כלל לשמש כאובייקט עבור אחרים (תפקוד חשוב ביחסים בינאישיים) ולכן מתקשים לתפקד במערכת שלא בנויה סביבם. עושה רושם שלואיס סוארס הכדורגלן (שוב- לא האדם. במקרה שלו, מהמעט שידוע על חייו האישיים נראה שזה רחוק מלאפיין אותו) הוא דוגמא מייצגת של התופעה.
3) סוארס הוא כדורגלן ייחודי ויצירתי במיוחד
אי אפשר לנתח את דמותו של סוארז בלי להתייחס לסגנון המשחק שלו, כי אין אף אחד שדומה לו. הוא לא שחקן טכני במיוחד, בטח לא אתלט יוצא דופן ואפילו לא חלוץ שמנצל אחוז גבוה מאוד של המצבים שלו, הדרך הטובה ביותר לתאר את מה שהופך אותו לשחקן מיוחד היא להגיד שיש לו נקודת מבט ייחודית על העולם. הוא רואה דברים אחרת מכל השאר. פעם אחרי פעם הוא יוצא ממצבים שנראים בלתי אפשריים רק כי אף אחד חוץ ממנו לא חושב כמוהו על הדרכים לצאת מהם. אפילו באופן בו הוא מבצע לחץ או אורב לטעות של ההגנה יש משהו שונה שלפעמים מצליח לבלבל את שחקן ההגנה שמולו.
התוצאה היא שחקן שמסוגל לעשות דברים בלתי אפשריים, אך במקביל גם לפספס את הפעולות הפשוטות ביותר. פעמים רבות מהלכים שלו לא מצליחים כי אף אחד אחר בקבוצה לא הבין את כוונתו. התחושה שלי כשאני צופה בו היא שהוא פיתח נקודת מבט שמאפשרת לו להתגבר על הצורך להיות מובן על ידי סביבתו. במקום להתאים את עצמו לסביבה הוא רק מחדד את ההבדלים. כאשר הוא משחק כדורגל הוא מספיק מבריק ויצירתי כדי שחריגה כזאת תתאפשר, כדי שהיא תהיה יתרון הרבה יותר משמעותי מחסרון. זהו מאפיין פסיכולוגי מרכזי של גאונות בתחומים שונים, כאשר הבעיה במקרים רבים היא שבתחומי החיים האחרים זה לא עובד ואז נשארת רק תחושת חוסר המובנות, אך זה פחות רלוונטי לענייננו. במובן הזה, השחקן שאני מוצא דמיון רב במיוחד אליו הוא זלאטן.
המקום בו המצב הזה יכול להפוך לחסרון הוא כאשר הגאון הייחודי מגיע למערכת מצליחה שבנויה על שיתוף פעולה. בדרך כלל זו לא בעיה, כי רוב הקבוצות נבנות במטרה למקסם את היכולות של הגאון, מייצרות מערכת שעובדת עבור מי שמתמחה בחריגה מהמערכת. מעט מאוד קבוצות מסוגלות לבנות מערכת שעובדת גם ללא חריגה, לייצר מצבי הבקעה באופן קבוע מתוך המשחק השוטף. ברצלונה, כמובן, היא הדוגמא המובהקת למערכת כזאת, אולי זו הסיבה לכך שזלאטן לא הסתדר שם (יכול להיות שהדרך הטובה ביותר להסביר את גדולתו של מסי היא בכך שהוא מצליח להיות, בו זמנית, בורג חשוב במיוחד במערכת המצליחה בעולם והחריגה המוצלחת ביותר מהמערכת הזו, ויודע בכל רגע נתון איזה משני הכובעים לחבוש).
מבחינת סוארס, הבעיה היא שאלו בדיוק הקבוצות ששחקן ברמתו שואף להגיע אליהן. גם ברנדון רוג'רס, מאמנו בליברפול, הוא מאמן שיטתי מאוד שמאמין במשחק קבוצתי מסודר, אבל בינתיים ההתקפה של הקבוצה שלו מבוססת כמעט לחלוטין על הייחודיות של סוארס. השאלה שחשוב לשאול כאן היא האם זה קורה, בין היתר, כי זה מה שסוארס מאפשר, זה העולם שהוא בורא לעצמו, עולם בו המערכת לעולם לא תהיה מספיק טובה לכן הוא תמיד יהיה חייב לחרוג ממנה, להיות הגורם השונה בתוכה.
זה הזמן לבצע חיבור ראשוני בין שלוש הנקודות. התמונה המצטיירת היא של כדורגלן שמתאפיין במרד קבוע בכל סוג של מערכת, בכל קונבנציה, בכל נקודת מבט כללית, כדי להדגיש את הייחוד שלו מול המערכת. את הנאמנות שלו לקבוצה ומוכנותו להקריב את עצמו עבורה הוא הפך למרד במערכת ערכים גדולה יותר וייחד את עצמו גם בסיטואציה הזאת. ניתן גם לטעון שזו הסיבה שהוא טוב כל כך בערעור ההגנה היריבה - הוא פשוט מפרק עוד מערכת.
לכן יהיה מעניין מאוד לראות מה יקרה כאשר סוארס ישחק בקבוצה גדולה באמת, במערכת שלא תהיה מוכנה להשתנות עבורו. האם הוא יידע להגמיש את הדפוס המאפיין אותו כדי להפוך, בחלק מהזמן, לעוד בורג במערכת? האם הוא יצליח לברוא עולם נוסף שצריך למרוד בו? האם הצלחה קבועה תהפוך למערכת שצריך להרוס? מה שבטוח, משעמם לא יהיה בהמשך הקריירה המרתקת של לואיס סוארס.
* הכותב הוא בעל תואר שני בפסיכולוגיה קלינית
