שיקום שכונות: האתגר של ורמוט ובנאדו

לא צריך לחגוג יותר מדי את שער הניצחון המרהיב של גילי ורמוט באשדוד, כמו שלא היה צריך להספיד אותו לפני כן: כל שגריר שחזר לארץ זקוק לזמן התאקלמות ארוך במיוחד, מסיבות פסיכולוגיות ופיזיות. לוורמוט יש לפחות את החום של קבוצה שרוצה שינהיג אותה ויוביל אותה וכל כך התגעגעה אליו כדי לקצר התהליך הזה, אבל עוד חזון למועד. כי כמה שוורמוט ירצה וכמה שהפועל תל אביב תלטף, המאסטרו האדום עדיין סובל מהבלגן והאקראיות במשחק של הקבוצה.

ורמוט, לא משנה באיזה כושר הוא נמצא, מתחלק לשני שחקנים: יש את ורמוט של עונת הדאבל, שנהנה ממכונה משומנת, שהיתה זקוקה לבורג המבריק. בקבוצה כזו הדברים הרבה יותר ברורים לוורמוט ושערי הניצחון שלו (או הבישולים) הם פחות מקריים. בקבוצה כזו ורמוט הרבה יותר יעיל, הרבה יותר מרוכז, פחות סובל מעליות וירידות במשחק, והגאונות שלו באה לידי ביטוי במבנה הקבוצתי ופחות ביכולת האישית.

מה שראינו באשדוד זה את גילי ורמוט השני. ורמוט שגורר אחריו קבוצה לא מספיק מסודרת. בקבוצה כזו הוא עושה יותר מדי פעולות אישיות, מנסה לכדרר שנייה אחת יותר מדי ולוקח על עצמו דברים שהוא פחות מכיר. לכן, יותר משהפועל תל אביב צריכה את ורמוט בכושר שיא, זה ורמוט שצריך את הפועל תל אביב בחיבור מושלם. ככל שהפועל תל אביב תשחק טוב יותר כקבוצה, ורמוט יחזור יותר מהר לכושר המשחק הנהדר שלו מעונת הדאבל. ככל שזה יתעכב, ורמוט יזכיר את היכולת הלא יציבה שלו בחלק מהעונה שאחרי הדאבל וישאיר את הפועל תל אביב להתפלל לשערי ניצחון כמו זה באשדוד.

פרדי דוד חשב שיש לו טיעון מנצח ביד כדי להסביר עוד כישלון בקריירה שלו, שפעם היתה אמורה להיות מבטיחה. איתי ארקין. כל מה שאני צריך להגיד, חשב בוודאי דוד לעצמו, זה איתי ארקין. או אז כולם יתייצבו לצידי ויוקיעו את הבעלים של הפועל רמת גן שכופה עליו שוער. או אז כולם יתקוממו על השחיקה במעמד המאמן. או אז כולם יתעסקו ברכילות הזולה מבלי לחפור ברכילות היותר עמוקה שמסבירה מה באמת קרה בין הבעלים למאמן ובין המאמן לשאר השחקנים. פרדי דוד חשב שהשם של איתי ארקין יספיק כדי להשכיח קריירת אימון שלא ממריאה לשום מקום וכמו תמיד מסתפקת במחמאות. היתה לו רק בעיה אחת: את הפועל רמת גן הספין הזה לא שכנע. שם בחרו לא להסתפק במחמאות שדוד הביא למועדון יותר מאשר נקודות.

וזו בדיוק הבשורה מחילופי המאמנים ברמת גן. לא בטוח שאלי כהן יצליח להשאיר את המועדון בליגה, אבל הבעלים בחר לשנות חשיבה: הפועל רמת לא מסתפקת במילים חמות על היכולת. היא בטוחה שמגיעות לה יותר נקודות. היא ראתה מה קרה להפועל עכו אחרי שעלתה ליגה, היא מבחינה מעליה בעירוני רמת השרון ומבינה שהתנהלות תרבותית לא תמיד מובילה למקום טוב. שאולי צריך לשנות מעט את התרבות בהפועל רמת גן. במקום תרבות של תמיכה יש להביא יותר תרבות של הצלחה. של ניצחונות. לפרדי דוד היתה הזדמנות לגדול באותה צורה יחד עם הפועל רצת גן, אבל הוא ניסה למכור לה את המחמאות. הבחירה של הפועל רמת בדרך האחרת אולי תוליד למועדון הזה עתיד קצת יותר ורוד מזה שיש לה כיום. למחזור אחד לפחות, במשחק מול עכו בשבת, זה הצליח.

1. ההחלטה של אוסקר גרסיה להעניש את גונסלו גרסיה דרך חילוף מוקדם מול בני סכנין היא לחלוטין לא שגרתית ומלמדת על אחד מעקרונות ההצלחה של המאמן במכבי תל אביב – יושר מקצועי נטול פניות. כמה פעמים ראינו מאמנים זרים מגיעים לארץ והולכים עם הרכש שקרוב לליבם באש או במים. הם סלחו מהר מדי על שטויות, לא ששו להחליף אחרי טעות במגרש והבטיחו בקלות מוגזמת מקום בהרכב.

אצל אוסקר גרסיה הדברים לא עובדים ככה, ולכן הוא מאמן זר שכן מצליח בישראל. גם אם הוא וגונסלו גרסיה חונכו באותה מדינה והשחקן הגיע ביבוא אישי של הג'נרל מנג'ר, הוא לא חסין מכלום. רוברטו קולואטי אולי מעצבן את הבוס עם המשכורת המקוממת שלו והחוזה שתכף נגמר ויהפוך אותו לשחקן חופשי, אבל אם ההיגיון המקצועי אומר שהוא צריך לשחק לפני רוברט ארנשו – אז זה מה שיהיה.

גרסיה ישר כמו פלס. לעתים יותר מדי ישר, אבל זה בעיקר הבסיס שאיתו הוא לוקח את ההחלטות הנכונות. גרסיה, למשל, יכול להיות הרבה יותר נחמד ולתת לברק לוי לשחק בזמן שוינסנט אניימה יהיה באליפות אפריקה, אבל גרסיה לא מנסה להיות נחמד. הוא כאן כדי לקחת אליפות. ואליפות לוקחים עם יושר מקצועי שלא מתכופף בפני כלום: לא בפני דעת הקהל, לא בפני חברות או מוצא, או שאיפות נסתרות של הבוס.

2. לאריק בנאדו יש המון משימות בתקופה הלא ברורה שבה הוא יהיה מאמן מכבי חיפה. לכל אחד משימה דחופה יותר בשבילו: להרים לאיל גולסה את הביטחון ולמצוא לו עמדה נכונה במגרש. לכוון לעידן ורד את הראש ולעשות אותו יותר וינר באופי. לגלות חלוץ. לזהות קשר אחורי. להחזיר את שמחת החיים לסגל. לטפל נכון במנהיגות הדו כיוונית של יניב קטן. לקדם שחקני בית. להתחבר לקהל. להתחבב על הבוס. ואולי בסוף גם לקבל חוזה לעוד עונה.

אלא שיכול מאוד להיות שבנאדו צריך להתחיל הכל במשימה הרבה יותר דחופה – לבנות למכבי חיפה מערך הגנתי חזק ומרתיע שעליו ניתן יהיה לבנות קבוצה בשקט. למכבי חיפה היה קשה לעכל את כל הכישרונות שהיא קלטה בשנים האחרונות גם בגלל שההגנה שלה הלכה ונחלשה. עם הגנה חלשה, לקבוצה יש הרבה פחות ביטחון וסבלנות ועל כל צעד קדימה אתה הולך שניים אחורה במקרה של פאשלה. בלמים באו והלכו, מגנים נפצעו וחזרו, ומהמאגר הזה, בעזרת שינוי כל החשיבה הקבוצתית, בנאדו חייב כעת לבסס במכבי חיפה משחק הגנה חסר פשרות. משני המשחקים הראשונים שלו, נראה שהוא בכיוון הנכון בקטע הזה לפחות.

מי כמוהו זוכר מה קרה בעונה בה הקבוצה איבדה את האליפות במחזור האחרון עם יצחק שום, וכיצד שיקום העורף על ידי רוני לוי נתן לקבוצה שקט מקצועי מנצח לשלוש השנים הבאות ואף יותר. זה בדיוק מה שהוא צריך לעשות כעת. זה הערך הכי חשוב שהוא צריך לתת למכבי חיפה לשנים הבאות. כשזה יקרה, אז לגולסה יהיה יותר קל, החלוץ יהיה פחות לחוץ וכמות המוטיביציה של יניב קטן תהיה פחות מכריעה.

3. יש מה להוסיף על האופי הבעייתי של מ.ס אשדוד שלא נאמר בשנים האחרונות?

לא משנה כמה קהל יגיע בסופו של דבר למשחק הצמרת של בית"ר ירושלים מול מכבי תל אביב, לפני 20 שנה זה היה מסתיים בקצת יותר. זה היה קצת יותר כי מכבי תל אביב סימלה עבור בית"ר ירושלים משהו אחר, בטח כאשר היא מגיעה למשחק כקבוצה הטובה בארץ שבמקום הראשון. מכבי תל אביב היתה האויב מספר 1 של בית"ר, האנטיתזה המושלמת, הקבוצה שבית"ר שנאה יותר מכל. מכבי תל אביב היתה העשירה, המנצחת, השחצנית, המפונקת, זו שאבא שלה הוריש לה את ההון שבזכותו היא עדין שולטת. רוב הדברים האלה תקפים למכבי תל אביב הזו.

אלא שבית"ר שכחה את השנאה למכבי תל אביב או ליתר דיוק השאירה אותה מתחת לשנאה להפועל תל אביב. אין דבר יותר מייצג למהפך שעבר על בית"ר מאשר השינוי הזה. משנאה מעמדית בית"ר עברה לשנאה אידיאולוגית. מיריבות חברתית בית"ר התמקדה ביריבות פוליטית. זו בית"ר של שנות ה-2000. קודם כל קבוצה פוליטית, אחר כך הקבוצה של העם, של האיש הפשוט.

השנאה למכבי תל אביב, עם כל הקושי שבמילה הזו, היתה חשובה לבית"ר: היא הגדירה אותה כקבוצה של ישראל השנייה. היא נתנה לה טיעון יותר מוצדק מכל ויכוח שהיה לה מול הפועל תל אביב. מהמשחקים מול מכבי תל אביב, בית"ר עשתה את הפריצה הגדולה שלה – גמר הגביע ב-1976, הגמר של 1979 ומאבק האליפות שקדם לו, האליפות של 1993 כעולה חדשה וחסרת סיכוי מול המיליונרים האלופים של גרנט. מכל אלה, במקרה הטוב, נותר בעיקר כיום קרב צמרת מרתק.

ברור שגם מכבי תל אביב העלובה של השנים האחרונות אחראית לכך. ברור שגם למפלגת הליכוד, כדמות המייצגת של בית"ר, שעברה מגוף חברתי לגוף פוליטי, יש קשר לזה. ועוד. אבל לבית"ר אסור לשכוח שלפני שהיא שנאה את הפועל, היא בזה למכבי. כיום, כאשר מכבי חזרה להיות הקבוצה החזקה במדינה, עם בעלים מקנדה שמזרים לה כספים בשפע וצוות אימון שמשיגים רק בחנויות של קניון רמת אביב, חשוב שהאנשים שמנהלים וינהלו את בית"ר ייפתחו מחדש את הדמות הנגדית הנכונה מתל אביב. שיקומה של בית"ר כולל דברים הרבה יותר חשובים ודחופים, אבל גם זה צריך להיות אחד מהם.

כל הגולים, ההחמצות, האירועים: תקצירי ליגת העל

הפועל תל אביב קיבלה תיאבון אחרי הניצחון המרשים באשדוד