ועדת ביקורת
גישות וחניות: אחרי טדי, פתאום ההגעה לקרית אליעזר נראית כמו הדבר הכי חלק בעולם. עומס קטן נרשם בכניסה הדרומית לחיפה, עומס כבד יותר צוין על ידי המגיעים מהקריות, אבל בסך הכל סביר. חניות? בכל הגעה מגלים עוד רחוב צדדי, עוד סמטה. לא אידיאלי, אבל גם לא נתניה.
קופות: ילד/חייל/נוער 40, מבוגר 85.
כמה המשחק שווה באמת: קבוצה כה אומללה כמו זו של יואב כץ צריכה לשווק כרטיסי סבל ב-20 שקל לראש. החיוכים הירוקים ביציע ועל הדשא עוד העלו את המוראל. 45 שקל.
קהל הפועל חיפה: דו פרצופי. מחצית ראשונה טובה, מחצית שנייה נוראית. עד ה-2:0, תמיכה ושירה. אחריו נטישה. אפילו ה"מחאה" כלפי הבעלים התאפיינה במחנאות. כמו הקבוצה שלהם, גם אוהדי הפועל חיפה לא באמת מצאו את עצמם. ציון: 6
קהל מכבי חיפה: שלט מושקע עם העלייה למגרש, אבוקות שהזכירו נשכחות וטירוף לאורך הדקות הראשונות. בדיוק כשירדו האוקטבות, אייל גולסה דאג להחזיר את הקצב לרמה הראויה. ומאז זה היה קונצרט. ציון: 8
הרגע של המשחק: חן עזרא רץ באמוק לכיוון יציע ג', עושה תנועות "משוגע" עם הידיים. אחרי כמה שניות של הווי ובידור ליד היציע הכי רועש בקרית אליעזר, החברים הצטרפו לעוד ערימת ילדים ירוקה. הכדור היה מזמן ברשת, 0:3 ברור וצועק: מכבי חיפה חזרה.
המספר הנוסף: 7. שבע נקודות לקח אריק בנאדו בשלושה משחקים בתפקיד. תוך שלושה משחקים, כשבראשון אפילו לא מונה רשמית, השיג המאמן חסר הניסיון את אותו מספר נקודות שהשיג ראובן עטר בתשעה משחקים. מאזן השערים של חיפה של ראובן: 12:7. של אריק: 1:5.
מעשה שהיה, כך היה
"הפועל, תתחילו לזוז", גער אוהד מתוסכל בדקה ה-25. כשהכרוז האדום צווח חגיגית כדי לדווח על הצהוב של אביחי ידין בדקה ה-36, אפשר היה להבין כמה החבר'ה שם לא רגילים לראות גולים. רק במשחק אחד מתוך שבעת המשחקים האחרונים שלהם, האדומים כבשו - מאזן גוסס של חמישה שערי זכות ב-12 משחקי ליגה. הפועל חיפה נראתה חסרת השראה, חסרת בסיס, חסרת תקווה.
היא נראתה כמו ניר קלינגר.
הידיים היו עמוק בכיסים, האישונים התחבאו בתוך העיניים, בזמן שהמאמן הזמני של הפועל חיפה יצא אל המיקרופונים. אפשר להבין אותו על הדברים שאמר, קשה להאשים אותו, אבל כל משפט היה מגוחך ועצוב מקודמו. "בשנייה של חוסר עירנות ספגנו... המשחק היה שקול... החבר'ה נתנו מחויבות... הגול השני בא משום מקום... מי שראה את המשחק לא יכול היה להגיד שהתוצאה משקפת... חייב להצדיע לשחקנים על הלחימה ועל הרצון... יש לי חיבור מצוין עם השחקנים...".
בולשיט.
קלינגר לא שיקר לנו, חס וחלילה, אבל הוא משקר לעצמו. הוא דיבר מיקרו ולא מאקרו. על סימפטומים ספציפיים ולא על המחלה הכללית. לא היה דבר ברור יותר מזה שהפועל חיפה תפסיד אתמול. בדיוק כמו שהיה ידועה שהפועל חיפה תספוג, כך היה ידוע שהיא לא תכבוש. אם זה לא היה גולסה זה היה אזולאי, ואם זה לא היה מטעות של קאלה (יום רע) זה היה מעצמי של עזאם (יום נורא). זה היה דרבי הרבה יותר צפוי מזה של הכדורסל, וזה אומר הכל על המצב של הקבוצה הכי גרועה בארץ.
בכדורגל של אוטוטו 2013, כשהאלופים הם יורגן קלופ, פרנק דה בור, רן בן שמעון, אנטוניו קונטה וברוס ארנה, סעיפים כמו מוטיבציה ופסיכולוגיה חשובים הרבה יותר מטקטיקה. בהפועל חיפה של אוטוטו 2013 אין כלום. לא פסיכולוגיה ולא טקטיקה, לא מוטיבציה ולא הקרבה. לצערו של קלינגר, המשפט הנכון היחיד שהוא אמר אתמול הוא שאין קסמים בעסק הזה. וכשאין קסמים, המציאות שולטת.
והמציאות אומרת שמאז האליפות עם מכבי תל אביב, קלינגר במדרון שסופו לא נראה באופק. מאז 2006 היו לו רק שתי עונות מלאות באותו מקום עבודה. הוא פוטר שלוש פעמים (מכבי תל אביב, א.א.ק לרנקה וא.א.ל לימסול) והתפטר שלוש פעמים (פראלימני, פראלימני, הפועל באר שבע) באמצע העונה. בשתי העונות האחרונות שלו בישראל, הוא סוחב מאזן עלוב של שני ניצחונות ב-19 משחקים, עם הפרש שערים נוראי של 36-12.
קלינגר אומר שהוא מאמין, שאפשר לצאת מזה. החדשות הרעות עבורו: כנראה שיואב כץ לא ייתן לו. החדשות הרעות עבור יואב כץ: לא בטוח שזה יציל את הקבוצה שלו.
מכבי חיפה, מקצועית, עדיין לא פה. ההתקפות לא ממש זורמות, יניב קטן לא ממש רץ וההתקפה ממש לא קיימת. אבל כמו שהבנתם מהסעיף הקודם, דברים אחרים מנצחים משחקים תשאלו את בית"ר ירושלים. ואתמול לירוקים פשוט היה את זה. גם ב-0:0 היו חיוכים, וכיפים, ו"יהיה בסדר"ים. ואז אייל גולסה כובש שער ליגה ראשון מאז מרץ. וויאם עמאשה מרשית לראשונה מאז מאי. וחן עזרא נראה בדיוק כמו טאז וחורך את הדשא. ושמואל שיימן מתנהג כמו סינטרקלאס (סנטה קלאוס של ההולנדים) ומחלק הגבהות במתנה. והירוקים כובשים שלישייה ראשונה מאז אפריל. מכבי חיפה נראתה אצילה, גבוהה, מחייכת.
היא נראתה כמו אריק בנאדו.
נעלי מעצבים, חולצת שיק, בלורית מפה ועד הפלייאוף העליון, הילך בנאדו מחדר ההלבשה ליציע ג'. "אריק, בוא לוסילי", התחנן ג'ורג', ואריק בא. ואז הוא הגיע לעמדת הראיונות, צרוד מאי פעם. "זה רק השחקנים... זה לא אני... אנחנו בונים את עצמנו לאט לאט... הדרך עוד ארוכה...".
בולשיט.
בנאדו ניסה להיות צנוע, שקט, אנדרדוג. יותר משזו לא מכבי חיפה, זה לא הוא. הוא מדבר, הוורידים בולטים במצח, הלסת עומדת להישבר מרוב עוצמה, וכל מילה חזקה יותר מקודמתה. הברה אחת של בנאדו מחזירה כוח הרתעה של קבוצה שלמה. אתה יודע שאין פה בנייה, אתה יודע שאין לאט לאט ואתה יודע שהדרך ממש לא ארוכה. הוא אומר שיש לו "חבורה של גברים" ואתה רוצה להצטרף אליו, לעזור לו, לבקש לעלות קיצוני שמאלי נגד נתניה. תן לי הזדמנות, אריק, אני לא אאכזב אותך.
בשיחת הפרידה ממחלקת הנוער, הוא הרשה לעצמו לבכות. "נכנסתם לי ללב", הוא אמר לחבר'ה ששיחקו תחתיו לזמן קצר. "אני מודה לכם, אני מאמין בכם ואני גאה בכם". ואז הוא עלה לבוגרים, ובזמן קצר הכניס גם אותם לאותה מידת התרגשות, לאותה הקרבה. "הוא כמו חבר", הם אומרים, "אבל מצד שני זוכה להכי הרבה כבוד". "אריק זה מלך", מגדירים שם. נכון לעכשיו, המלך של מכבי חיפה עדיין לא נתן סיבה אחת להתווכח עם הקביעה הזו.
חצי שעה לאחר המשחק, הנשיא הירוק יעקב שחר חצה את הדשא של קרית אליעזר, מהצד הדרומי לצפוני, בזמן שהשפתיים דבוקות לנייד. "לנו יש 14 נקודות", אמר לבחור בצד השני של האפרכסת, "13 פחות ממה שיש להם".
עוד שבועיים הם כאן, בקרית אליעזר, ותהיו בטוחים שלא רק יענקל'ה מחשב את הנקודות.