1. בשוך הקרבות נראה כי כל צד יצא מרוצה במידה מתוצאת הדרבי. מכבי תל אביב קיבלה את העשרים הפרש שהיא רצתה. הפועל תל אביב הצליחה לשמור על הסיסטם ועל כבודה. הרבה מלל נשפך בשבוע האחרון ברמת קידומו של המשחק. מעט מאוד מהמלל הזה היה קשור לכדורסל. ההבדלים המקצועיים, הכלכליים והניהוליים - כן הניהוליים בין שתי הקבוצות הללו הופכים לבדיחה עצובה כל נסיון להשוות את סגל השחקנים או לחשב את סיכויי ההצלחה של האורחים. לפרויקט האדום מגיעות כל המחמאות והתשבוחות שבעולם על כל מה שנעשה עד כה, וככל הנראה כל מה שיעשה בעתיד. אבל זה נושא לטורים אחרים וכתבות אחרות. אם מתייחסים אך ורק לאספקטים של כדורסל נטו, אז אפשר להשוות את הבדלי הרמות בהתייחס לכישרון והעומק להבדל במשחק גביע שבו מארחת קבוצה מליגה לאומית את זו מליגת העל. במקרה שלנו המצב הרבה יותר גרוע. הקבוצה העדיפה (בכל פרמטר) הייתה גם המארחת.
ואחרי כל זה וככל שנקפו הדקות, פתאום התגלגלה לראש התובנה הבלתי הגיונית, לפיה יש דמיון גדול בין שתי הצ'ילבות של תל אביב. עד כמה שקשה להאמין, נראה שיש מאפיינים מקבילים רבים במצב המקצועי של שתי הקבוצות, כל אחת ברמתה ובפרופורציה המתאימה לה. מדובר בשתי קבוצות מוגבלות. האחת מוגבלת ברמת היורוליג והשניה ברמה המקומית. היכולת של מכבי ושל הפועל לייצר נקודות בהתקפה מסודרת היא בינונית ומטה. שתי הקבוצות חייבות לייצר נקודות במשחק מעבר בכלל ומתוך הגנה אקטיבית ואגרסיבית בפרט על מנת להישאר בחיים. זאת, בהיעדר עוגנים התקפיים ברמה מתאימה. שוב, כל קבוצה לרמתה. כתבנו ביום שישי לאחר משחקה של מכבי תל אביב מול שאלון הצרפתית כי לצהובים יש אוסף מרשים של שחקנים משלימים, אשר זועקים לעזרתו של שחקן מוביל. הדברים האלה נכונים גם להפועל. לצידם של שחקנים משלימים יוצאים מן הכלל כמו דמונטס סטיט, קרטיס קלי, מתן נאור וכן הלאה יש מקום ודרישה לעוגן התקפי. בהיעדרו או עד שיגיע, תלויות שתי הקבוצות האלה לא מעט בחסדיהן של היריבות. היכולת של היריבות להתמודד מול ההגנות של התל אביביות מכתיבה במידה רבה את התוצאה הסופית במשחקיהן.
2. דיוויד בלאט הגיע למשחק עם תכנית המשחק הנכונה. כמו תמיד. מכבי הגיעה נחושה לייצר משחק עם מקסימום פוזשנים, מתוך מטרה להתיש את הסגל הדליל והרעוע של הפועל. עד כמה רעוע? נכון לסוף הרבע השלישי קלע הספסל האדום 2 נקודות. של שולדבראנד. מכבי רכבה על הגארדים של ארז אדלשטיין והפעילה לחץ כבד, עד השבירה. ברגע שהכריחו את שחקני הספסל של הפועל לשחק, כלומר את גל איתן ושולדבראנד (וזהו), זה היה תחילת הסוף. כך, הגיעה נקודת שבירה של הפועל תל אביב במקביל לעבירה השלישית של יותם שירן. מי היה מאמין. לאורך השנים ראינו המון משחקים כאלה, ובשלבים מסוימים נראה היה שאנחנו בדרך לשלושים הפרש צפונה המסורתי. רק שהיה חסר משהו קטן. יכולת. מכבי ההיסטורית שאנחנו מכירים הייתה מנחיתה נוקאאוט על היריבה העירונית עד במהלך המחצית הראשונה, עם 2-3 הפצצות של שלשות במשחק מעבר. לפעמים של דייויד בלו, לפעמים של דרק שארפ. אבל זו הייתה מכבי אחרת. טובה יותר ובהרבה.
בלאט הכריז בתחילת העונה, במילים כאלה או אחרות, שהוא מצפה מדווין סמית' ליטול את המושכות של הקבוצה. יכול להיות שמדובר בנבואה שמגשימה את עצמה, ולאו דווקא בכיוון אליו כיוון בלאט. זהו המשחק השני ברציפות, באותו השבוע, שבו כל רגע של הסמול פורוורד על הספסל הוא רגע שבו ההפרש של מכבי מדמם. דוגמא מצוינת קיבלנו כבר ברבע הראשון. מכבי סיימה את הרבה בפלוס 2. סמית', ששיחק 5 דקות ברבע הראשון, סיים עם מדד של פלוס 12. בעברית פשוטה, הפועל ניצחה את מכבי בעשר נקודות הפרש, וזאת בחמש דקות ברבע הראשון. המבחן החשוב ביותר של מאמן כדורסל, בסופו של יום, איננו רמת הביצוע בהתקפה או בהגנה. המבחן הוא ביכולת להביא את השחקנים להציג את יכולתם המקסימלית, בתוך הקבוצה. נכון להיום, אפשר להצביע במכבי על שלושה וחצי שחקנים שמוצאים עצמם בתוך הסיסטם של בלאט. טוב לא ייצא מזה. ומילה על המחליף של סמית', קפטן פניני. לא ראיתי את התאקל שלו בסוף המשחק עם אדלשטיין. העניין הזה לא מקובל וחייב להיפסק. מצד שני, ויש צד שני, הצקצוקים מסביב לגבי הטראש טוק מול שחקנים יריבים הוא בבחינת הצטדקות מיותרת. זה חלק לגיטימי מהמשחק ולשחקן כל כך מוגבל, שממצה אחוז עצום מהפוטנציאל שלו מותר גם לבלבל במוח. מול שחקנים יריבים.
3. הפועל תל אביב הגיעה למשחק הזה כמו שהיא מגיעה לכל משחק העונה בליגה. האדומים מנסים לעשות את מה שהם יודעים, התקפית והגנתית, עם התייחסות מינימלית לתכונות של היריבות. הקבוצה של אדלשטיין כפתה על מכבי, בשלבים רבים של המשחק, להישאר בכדורסל של 5 על 5 בהתקפה המסודרת. וזה כידוע המפתח לעקר את התקפת הצהובים. תחת הפתרון הנחות והמקובל בליגה, לאורך השנים, של חילופים אוטומטיים רכים אשר משאירים שחקן התקפה אחד מול שחקן הגנה אחד (ומשאירים מיסמאצ'ים במקומות שונים), הפועל מצליחה בחלק גדול מהזמן להגיע לאותו האפקט עם טיפולים פשוטים אך אגרסיביים ומדויקים בכל הקשור למשחק החסימות של היריבה. בהתקפה, הפועל נשארת עם הסט הבלתי קונבנציונאלי שלה, כלומר סט מכללות קלאסי של 2-3 גבוה, אשר מכריח תנועה בלתי פוסקת של שחקני ההתקפה.
הכל טוב ויפה, אבל בסופו של יום מישהו צריך להיכנס לערבוביה ברחבה ולהכניס איזה דרדלה לשער. ברמת הכישרון ההתקפי, הפועל תל אביב שייכת לחלק התחתון של הליגה וכדאי מאוד שהיא תכיר בכך. לא בטוח עד כמה מודעים האנשים לנתון הזה, אבל תקציב השחקנים של הפועל תל אביב הוא לבטח אחד משלושת הנמוכים בליגה. הפועל היא היחידה (אולי חוץ מאשקלון) שלא מחזיקה אף זר שמרוויח משכורת שנתית בשש ספרות (בדולרים, כן?) או משכורת חודשית בחמש ספרות. ואחרי שהדבר נאמר ונכתב, זה לא באמת צריך לעניין אף אחד. הפועל תל אביב צריכה למצוא את הדרכים להתחזק. תירוצים זה טוב לאסיפות עמותה פנימיות בהדר יוסף. אותנו מעניינות התוצאות.
