התולעת נכנסה לספרים

ראדק סטפאנק, התולעת, נחשב לאחד השחקנים הכי מלוכלכים בטניס. הכי לא גיבור שיש. אלא שאז הגיע גמר גביע דייויס והסיפור קיבל תפנית היסטורית

  • ראדק סטפאנק
ארנון בן דרור

יממה לאחר הניצחון במשחק המכריע של גמר גביע הדייויס מול ספרד, הצ'כי ראדק סטפאנק מתחיל להתרגל למעמדו חדש – גיבור לאומי, טריטוריה לא מוכרת בשביל טניסאי שמסתובב כבר שנים עם הכינוי הבלתי מחמיא "התולעת", שהודבק לו בזכות (או בגנות) אותו ריקוד מוזר שהוא נוהג לקיים לאחר ניצחונות גדולים.

עוד בוואלה! NEWS

הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

בשיתוף בית בלב
לכתבה המלאה

ריקוד התולעת של ראדק סטפאנק

הניצחון של סטפאנק בן ה-34 (31 בעולם) על ניקולאס אלמגרו (11 בעולם) הביא לצ'כיה גביע דייויס שני בהיסטוריה. בעצם, ראשון אם לוקחים בחשבון שבשנת 80' הייתה זו צ'כוסלובקיה שהניפה את הגביע. עם הזכייה הפכה צ'כיה לאומה הראשונה מאז ארה"ב ב-90' שזוכה בגביע הפדרציה ובגביע דייויס באותה שנה. לא פלא שהקהל באולם בפראג ביום ראשון יצא מגדרו. הצ'כים הבינו שלתפוס את הספרדים בלי נדאל במגרש ביתי מהיר זו הזדמנות שלא חוזרת פעמיים. גם סטפאנק עצמו הבין את גודל המאורע ועזר להטריף את הקהל, שהטריף אותו בחזרה.

יום קודם לכן סטפאנק היה המצטיין על המגרש במשחק הזוגות, והוביל את שותפו הבכיר ממנו תומאס ברדיך לניצחון ויתרון 1:2. המשחק המכריע היה השלישי שנגרר לחמש מערכות בסדרה, לא קל עבור כל טניסאי, קל וחומר בגילו. אך לעיתים, כידוע, הרוח וכוח הרצון מנצחים את הגוף הרצוץ. סטפאנק הבין שלא רק לצ'כיה יש הזדמנות גדולה לרשום היסטוריה, אלא גם לו – היה זה הצ'אנס הגדול האחרון שלו להטביע חותם אמיתי על הקריירה. חותם שיזכרו לו גם הרבה אחרי שיפרוש.

בגיל 34 הוא הטביע, סופסוף, חותם משמעותי בקריירה. סטפאנק חוגג (צילום: רויטרס)

ואכן, מאז אותו משחק הרואי (4:6, 6:7, 6:3, 3:6) אומה שלמה מחבקת אותו. סיטואציה מוזרה בשביל שחקן שרגיל בקריירה ארוכת השנים שלו בעיקר לגידופים דווקא. בין חבריו לסבב נחשב סטפאנק לאחת מהדמויות הכי פחות אהודות: המחוות האגרסיביות, הצעקות הדווקאיות בסיום נקודות וכמובן אותו ריקוד מפורסם הרגיזו במהלך השנים רבים מהם.

אפילו השנה סטפאנק היה מעורב בשערורייה. ינקו טיפסרביץ' הסרבי טען שהצ'כי שלף לו את האצבע המשולשת, קרא לו "מסריח" וכינה אותו בשמות נוספים בסיום משחק צמוד בין השניים בגביע דייויס. "אני רק רוצה שכולכם תדעו איזה מין אדם הוא סטפאנק", אמר טיפסרביץ' בתום המשחק לכתבים. "למרות ששחקנים אמרו לי תמיד שהוא יכול להיות לא נחמד על המגרש, אף פעם לא האמנתי בזה. אבל לעשות דבר כזה? מעולם לא חשבתי שאני אחווה את זה. יש לזה רק מילה אחת: 'פאתטי'".

סטפנאק הכחיש את המיוחס לו ומצלמות הטלוויזיה לא הצליחו לתפוס במדויק את רגע לחיצת הידיים ברשת, ולכן לא הצליחו להכריע בסוגיה. מאוחר יותר באותו יום פרסם טיפסרביץ' בחשבון הטוויטר שלו תקריב של לחיצת הידיים וצייץ: "באמת חבל שאומה כל כך גדולה כמו צ'כיה מיוצגת על-ידי מישהו כמוהו". חברו לנבחרת, שחקן הזוגות ננאד זימוניץ', הוסיף ואמר שספטאנק הוא "כנראה השחקן הכי פחות אהוב בסבב, במיוחד כשהוא על המגרש". טיפסרביץ' וזימוניץ' הם לא היחידים. טים הנמן ואנדי מארי הם רק שתי דוגמאות נוספות לטניסאים אחרים שציינו בהזדמנויות שונות את חוסר שביעות רצונם מהתנהגותו של סטפאנק על המגרש. שני הבריטים האלה ביקרו, כל אחד בתורו, את חוסר הספורטיביות שלו במהלך המשחק.

אבל יכול להיות שדווקא ההיבט הזה של אישיותו הוא זה שגורם לרבים מאוהדי הענף להתחבר לצ'כי התמהוני. הוא מביא למגרש משהו אחר – הן מבחינת סגנון המשחק והן מבחינת סגנון האישיות. עד היום היה מוכר בעיקר בשל אותו טמפרמנט בעייתי, ריקודיו המוזרים, סגנון המשחק הארכאי משהו של הגש ורוץ לרשת, וגם העובדה שהיה מאורס למרטינה הינגיס הגדולה ושכיום הוא בן זוגה של הטניסאית הצ'כית ניקול ואידיסובה הצעירה ממנו ב-11 שנים – הספק לא רע עבור תולעת.

נגעל מההתנהגות של יריבו, והוא לא היחיד. טיפסרביץ' (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

למעשה, עד אמצע הקריירה של סטפאנק לא היו הרבה סיבות נוספות להכיר אותו. הוא התחיל לשחק באמצע שנות ה-90 ובמשך לא מעט שנים התמחה בעיקר טניס זוגות ודידה אי שם בין המקום ה-200 ל-500 בעולם, מבלי שהצליח להעפיל אפילו לטורניר גראנד סלאם אחד ביחידים. כל זה היה נכון עד שבן ארצו פטר קורדה, אלוף אוסטרליה ב-98', הסכים לקחת אותו תחת חסותו בשנת 2002.

סטפאנק התקשר לקורדה לאחר שזה כבר חילק לו בעבר עצות הנוגעות למשחק הזוגות שלו, וביקש ממנו להשתלב באופן מרכזי יותר בצוות האימון שלו. קורדה היסס. גם הוא לא סמפט במיוחד את בן ארצו האקסטרווגנטי. אחרי הכל, הוא עדיין זכר לו שבאחד מהמשחקים הרשמיים בין השניים סטפאנק מחא כפיים אחרי שגיאה כפולה של קורדה. "לא כל כך אהבתי אותו", הודה המאמן כעבור כמה שנים.לבסוף הוא התרצה והקיף את סטפאנק בכמה אנשי מקצוע שחלקם מלווים אותו עד היום. הוא הבטיח לחניכו החדש שאם ימלא אחר הוראותיו הוא יפרוץ את תקרת הזכוכית של המאייה הראשונה ויעפיל לטורניר גראנד סלאם ראשון בקריירה. "חשבתי: או שהוא טועה או שהוא משוגע", סיפר סטפנק כמה שנים לאחר מכן, באופן שמעיד עד כמה מועטה הייתה האמונה עצמית שלו בשלב הזה.

כבר בקיץ של אותה שנת 2002 הנבואה התגשמה. סטפאנק העפיל לווימבלדון ואף הצליח לטפס עד לסיבוב השלישי. הדירוג שלו החל להשתפר בעקביות עם כל עונה חולפת, עד שביולי 2006 השיג את דירוג השיא שלו – 8 בעולם – לאחר שהעפיל לרבע הגמר בווימבלדון (הוא היה רחוק נקודה אחת מלהעפיל לחצי, אך יונאס ביורקמן הציל את נקודת המשחק ההיא) וזכה בתואר הראשון בקריירה שלו ברוטרדם. כל זאת כשהוא ממשיך ליישם באדיקות סגנון משחק שפס מעולם הטניס, שכביכול כבר אבד עליו הכלח – סרב-אנד-וולי. נקודה אחר נקודה, גם על סרב שני לפעמים. העליות הבלתי פוסקות ומשחק הרשת המצוין, יחד עם חבטות הפלאט שלו משני הצדדים, גורמים לך לחוש כאילו נכנסת למכונת זמן ויצאת 20 שנה קודם.

מעצבן או משעשע? תחליטו בעצמכם

אותו ניצחון ברוטרדם – סטפאנק מחץ שם בגמר את כריסטוף רוחוס 0:6 3:6 תוך 46 דקות – גם הביא לראשונה לידיעת הציבור את ריקוד הברייק-דאנס הגמלוני שהניב לו את הכינוי הלא סימפטי. הוא סיפר איך לראשונה המציא את הריקוד אחרי חצי שעה של שתיית שנאפס רצופה ארבע שנים מוקדם יותר באלפים האוסטרים. אחרי הניצחון ברוטרדם, אמר, זה פשוט פרץ ממנו בטבעיות.

רצה הגורל ובדיוק בשעה היפה ביותר של הקריירה שלו תקפו את סטפאנק פציעות קשות בצוואר ובגב והוא נעדר למשך כחצי שנה. כשהתאושש הוא המשיך בדיוק מאיפה שהפסיק, ועד היום הוסיף לרזומה שלו ארבעה תארים נוספים. כמו-כן, כבר כמה שנים טובות שהוא מהווה, גם בגילו המתקדם מאוד במונחי טניס, חבר קבוע במועדון 50 הראשונים בדירוג ה-ATP. אבל אפילו כל ההישגים האלה לא ריצו לגמרי את הפטרון המקצועי שלו. השניים מאוד קרובים, אבל בראיון בשנת 2008 אמר עליו קורדה ש"הוא יותר מדי רגשי על המגרש. אני עדיין לא מסכים עם הרבה מהדברים שהוא עושה. הוא צריך להיות מדורג הרבה יותר גבוה ממה שהוא, והוא צריך להצליח עוד יותר בטורנירים. זה יהיה הקרב של חיי", ניבא אז והוסיף: "אשתי ואני אומרים שהוא הבן הרביעי שלנו".

קורדה טען שסטפאנק לוקה במוטיבציה ובתחרותיות ולכן הוא לא מצליח לעשות את הצעד הנוסף לעבר תואר גדול באמת. כל זה היה נכון עד השנה. 2012 החלה עם זכייה ראשונה עבורו בתואר גראנד סלאם באליפות אוסטרליה לזוגות, עם שותפו ההודי ליאנדר פאאס, המשיכה עם זכיות ראשונות בתארי מאסטרס לזוגות במיאמי ובשנחאי, גם הן עם פאאס ונחתמה בהישג הגדול בקריירה שלו, כמובן – הזכייה בגביע הדייויס עם נבחרת צ'כיה. עונה בה השיג כמעט הכל.

"חלמתי על זה כל החיים שלי, זה מדהים, לא ייאמן", סיפר סטפאנק הנרגש מיד אחרי המשחק ביום ראשון, לא לפני שריקד אל מול הקהל המשולהב, קרע את חולצתו מצווארונה וחפן ונענע בידיו את ראשו של שותפו לניצחון הענק, תומאס ברדיך. "אני לא יכול לתאר אפילו מה שאני מרגיש עכשיו, כתבנו כאן היסטוריה היום".

כתבו את ההיסטוריה. סטפאנק עם ברדיך (צילום: AP)

באותו ראיון שקיים קורדה בשנת 2008 –אחרי שסטפאנק הפסיד לנובאק דג'וקוביץ' במשחק צמוד מאוד במערכה חמישית באליפות ארה"ב הפתוחה – אמר על שחקנו כי "הוא לא יכול להפסיד משחק צמוד כזה, שהיה לו בידיים, ולהיות מרוצה. לצערי, הוא חייב שתהיה בו יותר אש, ואז הוא יוכל להביא תוצאות טובות יותר".

ובכן, נדמה שלקראת סיום הקריירה שלו האש הזאת סוף סוף בוערת בו. אותה אש של תחרותיות דלקה בפך השמן העתיק הזה יותר מ-10 שעות במצטבר במשך שלושה ימים רצופים של טניס קשוח באולם בפראג, ושלחה את צ'כיה לחגוג. כמו שאמר סטפאנק אחרי הזכייה בתואר היחידים האחרון שלו בוושינגטון אשתקד: "אנחנו כמו יין, ככל שאנחנו מזדקנים כך אנחנו משתבחים". אחר כך סיים בהבטחה: "אני אנסה להישאר תחרותי ברמות הגבוהות עד שהגוף שלי יתפרק". מר קורדה חייב להיות מרוצה.

נדאל חזר להתאמן אחרי שלושה חודשים

צ'כיה ניצחה את ספרד וזכתה בגביע דיוויס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully