1. הפועל אילת העמידה בפני מכבי תל אביב את אחד המבחנים הקשים בהם תצטרך לעמוד במהלך העונה הסדירה. ומכבי עמדה במבחן הזה לא רע בכלל. דיוויד בלאט חיפש וחיפש, ולבסוף מצא חמישיה שהתאימה לרוח המשחק: מלקולם תומאס, ליאור אליהו, דווין סמית', ריקי היקמן ומורן רוט. הבוקס סקור של המשחק משקף עובדה זו באופן ברור, כשרק חמישה שחקנים אלה מחזיקים מדד פלוס מינוס חיובי ודו ספרתי. תומאס, היקמן ורוט הצליחו לעמוד ברף האנרגיות שהעמידה ממול הקבוצה של קטש, בעוד שסמית' וליאור אליהו סיפקו את השקט והדיוק ההתקפי שמנעו ממכבי מתח מיותר לפני הטיסה לסיינה.
ניתחנו במשחקים קודמים את היעדר השקט של בלאט בניהול המשחק, כפי שבא לידי ביטוי בניהול החילופים שלו במשחקים מסוימים. חוסר השקט הזה קיים גם ברמה הטקטית, נוכח המספר העצום של תרגילי ההתקפה הצהובים, בטח נכון לשלב מוקדם יחסית של העונה. במשחקים האחרונים הציגה מכבי לראווה עוד מספר סטים ואלמנטים התקפיים חדשים. למתבונן מהצד מזכיר ריבוי הסטים ההתקפיים פליי-בוק של קבוצת NFL. ולא שזה בהכרח דבר רע.
הקבוצות של בלאט הן קבוצות שעובדות ולומדות קשה, ובדרך כלל בעלות יכולת אינטליגנציה גבוהה מספיק כדי להכיל את האינפורמציה הבלתי נגמרת שמגיעה מכיוון הספסל. נשאלת השאלה, נוכח המגבלות ההתקפיות הברורות אשר הסגל הזה מציג, אם הפתרון הוא התמקדות במספר יתרונות אשר ישתקפו בתרגילי התקפה מסוימים או דווקא פיזור החומר הלימודי לאלמנטים רבים ומגוונים, שיכולים לתת מענה נקודתי לכל אפשרות קיימת. בלאט, אחד המאמנים הטובים באירופה ולבטח אחד המאמנים-מורים הטובים שיש, בחר באופציה השנייה. ימים יגידו אם בחר נכון. נכון לרגע זה, לא נמצא קשר ישיר בין מספר התרגילים החדשים לבין היכולת ההתקפית הקבוצתית. יכול להיות שהפתרונות צריכים להגיע ממקומות אחרים.
2. הפועל אילת הייתה שותפה אתמול לאחד המשחקים המרשימים שראינו השנה. החמאנו כאן לחבורה של עודד קטש בשבוע שעבר, וההופעה אמש בהחלט מצדיקה את המחמאות. עודד קטש הציג מול מכבי את המשך המהפך הקונספטואלי שעבר עליו השנה בכל הקשור למשחק ההגנה הקבוצתי. בהתאם לרוח החיובית אשר נושבת השנה בליגה, בדומה לקבוצות כמו הפועל תל אביב ומכבי ראשון לציון, הציגה אילת משחק הגנה נקי ופשוט, עם מינימום שטיקים וטריקים. החילופים האוטומטיים הרכים והפסיביים אותם התרגלנו לקבל מהקבוצות הקודמות של קטש הוחלפו באלמנטים הגנתיים בסיסיים. באמפים, הדג'ים וטופ סייד (בסייד פיק אנד רול) הם לא אלמנטים שבצידם גאונות טקטית שתזעזע את עולם הכדורסל. וטוב שכך. החבורה של קטש היא חבורה קפיצית ואתלטית שמתאימה לבצע את המטלות ההגנתיות הבסיסיות הללו והם תפורים עליה. וכשיש לך חבורה של פנתרים מחויבים, לא קורה שום אסון גם אם רמת הירידה לפרטים או רמת הביצוע לוקים בחסר. אם מפספסים בטיפול כנגד חסימה גבית של מכבי תל אביב, מגיע סקוטי הופסון ממצב העזרה ומזנק על הכדור. אם נכשלים בפתרון ההגנתי מול פיק אנד רול של היריבה, מזנקים הטילמנים וההולמנים לצבע ולכדור בשביל לעצור את הגבוה שחותך כדי לקבל מסירה פנימה.
מי היה מאמין, אבל הבעיה של הפועל אילת כרגע היא במשחק ההתקפה. כן כן, הקושי בקבוצה של קטש הוא דווקא בצד שבו מחזיקים בכדור. הכישרון העצום של הופסון והאנרגיות של טילמן והולמן יכולים להביא את אילת עד נקודה מסוימת, אבל מי שיכול לקחת אותה גבוה עוד יותר הם אפיק נסים ואוסטין פרימן. סביר להניח לגבי הראשון שהוא עדיין בשלבי הסרת חלודה, ולגבי השני ככל הנראה חבלי קליטה לסיסטם ההתקפי של אילת. ועוד דבר אחד קטן. אילת היא הקבוצה הגרועה בליגה באחוזים לשלוש. הבעיה היא רוחבית, ואילת לא מצליחה לקבל אחוזים של קלעים מהקו האחורי והקו הקדמי האמיתי של הקבוצה (ולא האלתור עם טוני יאנגר) אחראי עד כה ל-0 שלשות. לפחות ברמת הקו האחורי, הנתון הזה חייב להשתנות באופן דרסטי ומהר.
3. להבדיל מהמשחק האינטנסיבי והמהנה שראינו באילת, המשחק באולם הפחים סיפק לא מעט רגעים של דכדוך. הכדורסל השמח והאינטנסיבי ששוחק במשחק המוקדם של יום ראשון התחלף בכדורסל איטי ומגומגם במשחק שנעל את הערב. הפועל ירושלים עשתה את שלה בעצם הניצחון, תוך שהיא מציגה שיפור לא מבוטל ביכולתה לשלב את הביג מן קרייג סמית' כחלק אינטגרלי ממשחק ההתקפה. נראה שסמית' מקבל בהבנה את ההגיון שבהעלאתו מהספסל. את הדיוק ההגנתי שהביא לאחרונה אורי קוקיה כשחקן חמישיה, החליפו האנרגיות, התזזיתיות והיכולת ההתקפית של אלישי כדיר.
ועדיין וחרף העצירה של הפועל חולון על 68 נקודות במשחקה הביתי, מעורר משחק ההגנה של הפועל ירושלים סימני שאלה רבים. מצד אחד יש לשרון דרוקר את הלוקסוס לצוות אתלט כמו קורטני פלס על הכוכב של הקבוצה היריבה, הפעם ג'רום דייסון. מצד שני, לא ברור מי הסטופרים האחרים בקבוצה. כשהקו האחורי מתקשה להזיז את הרגליים מחד והקו הקדמי לא מספק חיפוי מספיק טוב מאידך, מתחילים האלתורים. מול חולון זה עבד. מול נימברוק של ננו גינזבורג, לדוגמא, זה ממש לא. אם נעשה שימוש במינוח האקטואלי ביותר, הפועל ירושלים חסרה וצריכה להשיב לעצמה את יכולת ההרתעה. ההגנתית.
אצל בעלת הבית באולם הפחים קשה לאתר בעיית מוטיבציה ומחויבות, וגם הפן הקבוצתי-טקטי נראה מסודר יותר. השאלה היא מה עושים עם רמת הכישרון. ג'רום דייסון נראה לבינתיים כאחד הזרים הטוב בליגה. פרנק האסל נותן לדן שמיר את אחד ה-5 האיכותיים שיש כאן (במאמר מוסגר ולאחר צפייה בהרבה מאוד משחקים של האסל, גם מאולד דומיניון וגם מהפועל חולון הבנתי את מי הוא מזכיר בתנועות הגוף בכלל ובריצה שלו בפרט. את יריב רוקני האגדי). בחזרה לעניינינו - שון דניאל ושלומי הרוש יכולים להמשיך לספק לחולון את האלמנטים המרשימים שהראו בעונה שעברה. השאלה היא מה יש לרוסטר הסגול להציע מעבר לכך. זאק רוזן הפגין שיפור מסוים במשחקים האחרונים. יכול להיות ששווה לחולון לשקול אם אפשר לבצע שינוי באחת העמדות האחרות. כנראה שהשאלה הזו תאורטית לגמרי, נוכח מצבה הכלכלי של הקבוצה.
