1. סן מרינו, ליכטנשטיין, בוסניה, קפריסין, איי פארו, אנדורה, אסטוניה, רוסיה, מקדוניה, לוקסמבורג, מולדובה, מלטה, לטביה וגאורגיה. אלה הנבחרות אותן ניצחה ישראל במשחקים רשמיים בבית (מוקדמות היורו ומוקדמות המונדיאל בלבד) מאז ה-0:5 המפורסם על אוסטריה בשישי לשישי 1999. ניצחון אחד על יריבה חזקה בלמעלה מ-13 שנים. אחד. אז נכון, היו תוצאות תיקו מכובדות ומשחקים בלתי נשכחים שמילאו את איצטדיון רמת גן כמו מול אירלנד וצרפת במרץ 2005, אבל לא יותר מזה. אוהדי הכדורגל בישראל רוצים בהצלחת הנבחרת, אבל לא מאמינים בה. הם לא מאמינים בה כי היא לא נותנת להם סיבה לעשות את זה. לא מפתיעה, לא מרגשת, צפויה. כמו לצפות בשידור חוזר בפרק שראיתם 100 פעם בסדרת הטלוויזיה האהובה עליכם. נחמד, אבל לא יותר מזה, מעלה חיוך, אולי קצת נוסטלגיה, אבל בשורה התחתונה, אתם יודעים איך זה הולך להיגמר. אפשר לדבר על ציפיות מוגזמות ויחס מזלזל מהתקשורת, אבל הקהל מסתייג ומתייאש מהנבחרת כי היא שוב ושוב ושוב 13 שנה - לא מצליחה להפתיע אותו.
2. ב-20 שנותיה באירופה עברה נבחרת ישראל תהליך שיפור הדרגתי, מאותה נבחרת חסרת ניסיון שספגה תבוסות באוסטריה ושבדיה לנבחרת שהתבססה בדרג השלישי באירופה, התקרבה פה ושם לעלייה לטורניר גדול ולמדה לעמוד בצורה סבירה גם מול יריבות מהטופ האירופי. התהליך הזה לא רק שנעצר, אלא גם ספג מכה אנושה. ההופעה המבישה מול בלארוס היוותה המשך ישיר למשחק הפחדני באזרבייג'אן והתבוסה הביתית מול רוסיה. הנבחרת הולכת אחורה בכל אספקט. ביכולת ההרתעה, בעמידה הטקטית ובעיקר בתוצאות. ומעצבן במיוחד שזה קורה בלי סיבה. ליגה שמחזיקה נציגות כמעט קבועות בשלבי הבתים של המפעלים האירופיים ומייצאת 30-40 שחקנים לרחבי היבשת לא יכולה ולא צריכה להרשות לעצמה נבחרת שנמצאת על סף ירידה לדרג הרביעי ביבשת.
3. בדיוק כמו יוסי אבוקסיס בהפועל תל אביב, גם אלי גוטמן נאלץ להתפשר על שיטה שהוא לא אוהב מכורח הנסיבות. ההיעדרות של הקשרים ההתקפיים המובילים בסגל: מליקסון, ורמוט, רפאלוב ובניון הפצועים כפתה על המאמן לוותר על ה-4-3-1-2 שנראה סביר נגד לוקסמבורג ולעלות עם שלושה חלוצים. התוצאה הייתה משחק איטי עם בעיות בהנעת הכדור. ביברס נאתכו ניסה לקחת על עצמו את המשחק במרכז השדה, אבל לא היה מספיק דומיננטי. במחצית השנייה, גוטמן חזר לשיטה המקורית כשהכניס את חן עזרא על חשבון עומר דמארי. התקפית, זה נראה מעט טוב יותר והנבחרת יצרה יותר מצבים. הגנתית, זה נראה מחפיר כמו בכל משחקי הקמפיין עד כה. מרכז ההגנה כבד ואיטי, המגנים לא קיימים ושחקני הקישור האחורי, במצב של פיגור, לא גילו מספיק אחריות. גוטמן לא אשם. הוא עושה כל שביכולתו כדי לייצר יש מאין, לזרוק למים שחקני הגנה ולתת להם לצבור ניסיון, אבל גם הוא לא יכול להמציא פה בלם בעל שיעור קומה.
4. עמדת השוער היא בעיה שצריך להתחיל לתת עליה את הדעת. משהו לא טוב עובר על דודו אוואט השנה, דווקא אחרי שאשתקד רשם את אחת מעונותיו הטובות בספרד. במאיורקה הוא ספג 19 שערים ב-11 מחזורים (מקום 17 מ-20) וכבר לא נראה כמו אי של יציבות שעשה קריירה מפוארת של 10 שנים בלה ליגה. שני השערים מול בלארוס היו באשמתו הישירה - הראשון בגלל תגובה מאוחרת והשני בשל מיקום לקוי והזכירו כמה הופעות לא טובות ממשחקי פתיחת העונה. אחרי השער הראשון הוא הישיר מבט מאשים לעברו של איתן טיבי וגם בסיום טען ש"השער הגיע מהרחקה לא טובה", בדומה להתייחסות שלו לדרדל'ה שספג מליאונל מסי השבוע ("הכדור פגע בביגאס, לא היה לי זמן להגיב"). גוטמן שחט בקמפיין הזה את שני שגרירי העל של הכדורגל הישראלי, טל בן חיים ויוסי בניון, אולי הגיע הזמן לחשוב גם בכיוון של הרצת היורש לשוער בן ה-35.
5. המשימה העיקרית של גוטמן לקראת פורטוגל היא להעמיד הרכב שיכבד את המעמד. לפני שמדברים על ניצחון, על הסיכויים בקמפיין הנוכחי ועל שגרירים שמשחקים או לא משחקים בקבוצות שלהם, הציפייה היא לראות נבחרת ישראל לוחמת, יורקת דם, מתישה את היריבה ומשאירה את כל מה שיש לה על המגרש תהא התוצאה אשר תהא. מול בלארוס, הנבחרת ספגה שני שערים כשהשעון הראה בדיוק את אותה שנייה, חצי דקה לפני סיום תוספת הזמן של המחצית הראשונה וחצי דקה אחרי תוספת הזמן בשנייה. בראש ובראשונה, זה מלמד על חוסר ריכוז ומחויבות. שעתיים קודם לכן, על אותו מגרש, הציגה הנבחרת הצעירה כדורגל בינוני, אבל הראתה המון לב, חיבור ומחויבות. כך צריכה להיראות נבחרת.
6. שום דבר, גם המשחק הגרוע ביותר, לא מצדיק תצוגה כל כך מעליבה כמו שסיפק הקהל בטדי. שלל קלישאות נשפכו השבוע על חזרת הנבחרת לבירת ישראל ולאצטדיון הכי מטופח ואירופאי במחוזותינו, אבל הניסוי נכשל ובגדול. עצוב לראות חלק גדול מקהל מקומי מגיע למשחק נבחרת לבוש בצהוב-שחור ומתמקד בעידוד קבוצתו ללא קשר לשחקנים שעל הדשא, מביש לשמוע קללות לאבי לוזון ויוסי אבוקסיס והדעת לא סובלת את השלט הנתעב: "נבחרת ישראל שייכת לעם ישראל", שאולי נכנס בקושי להגדרה של חופש הביטוי, אבל בפועל מריח כולו מגזענות. אמנם החשש מקריאות או שריקות בוז נגד ערבים לאור טראומת קרואטיה ב-2005 לא התממש ובכל זאת, המשחק הוכיח שנבחרת ישראל פשוט לא צריכה לשחק בטדי. תגידו מה שאתם רוצים על הבועה התל אביבית, אבל כשישראל משחקת ברמת גן או בלומפילד, גם לעיני קהל מועט, אין אוהדי מכבי והפועל, כולם באים בכחול-לבן ומחזות כאלה לא חוזרים על עצמם. עד שהקהל הירושלמי לא יידע להפריד בין הנבחרת לבית"ר, ההתאחדות צריכה להשאיר את המשחקים ברמת גן.
7. לנבחרות גדולות כמו איטליה, ספרד, צרפת וגרמניה אין בית קבוע. הן נעות בין אצטדיון לאצטדיון ברחבי המדינה כדי להביא את חווית הכדורגל הבינלאומי לפריפריה. כשספרד מארחת באוביידו או חיחון, היא מתקבלת באהדה על ידי קהל מקומי שצמא לראות את אליליו ואין באפשרותו להרחיק עד מדריד. ישראל פשוט לא בנויה לזה. הכדורגל הישראלי מלא בתחלואות, מניהול רע, דרך מתקנים רעועים ועד חוסר מחשבה ובנייה לטווח ארוך. כולם משפיעים על התוצאות הרעות ברמת הנבחרת, אבל הבעיה האמיתית בסיסית הרבה יותר. היא נעוצה בחוסר התרבות לספורט וחוסר ההערכה כלפי המדים הלאומיים. במקום שהמשחק בטדי יהפוך לחגיגה שתעלה לסדר היום את סוגיית החלפת האצטדיון הלאומי, הוא רק המחיש את משבר האמון האדיר בין הנבחרת לקהל. משבר שאם לא ייפתר, הכדורגל הישראלי ימשיך לדשדש בשוליים. מדובר בפרדוקס. משל הביצה והתרנגולת. הנבחרת מאכזבת על המגרש, אז הקהל חש כלפיה חוסר כבוד. הנבחרת מגלה חוסר מחויבות והקהל מגיב כלפיה בציניות וזלזול. שחקנים משחקים במדים הלאומיים עם משקולות על הרגליים והקהל מצידו מצביע ברגליים. מה קדם למה? תשפטו בעצמכם.