הוכחה נוספת, הגדול בכל הזמנים

אם בשנת 2011 ניתן היה לקבוע בקלות את זהות הווינר הגדול של העונה - נובאק דג'וקוביץ' כמובן – הרי שבעונה החולפת, בה ארבעת הגדולים חלקו ביניהם את ארבעת תארי הגרנד סלאם, הבחירה הייתה הרבה יותר מורכבת: האם זהו פדרר, שזכה בתואר הגרנד סלאם ה-17 בקריירה; או אולי דג'וקוביץ', שהניף את הגביע באוסטרליה, זכה בטורניר סיום העונה וסיים שוב במקום הראשון בדירוג; או שמא בכלל אנדי מארי, שסוף סוף שבר את תקרת הזכוכית הפרטית שלו והשיג תואר גרנד סלאם ראשון בקריירה בארה"ב, אליו הצטרף גם זהב האולימפי?

אמנם קשה להכריע, אבל נדמה שבכל זאת הכף נוטה לכיוונו של פדרר, במיוחד אם מסתכלים על עונת 2012 בראייה היסטורית. למי שכבר הספיק לשכוח, נזכיר שבסיום העונה שעברה, כשהשוויצרי ירד למקום השלישי בדירוג העולמי, רבים החלו לדבר על כך שזוהי תחילת הסוף של מוטציית הטניס מבאזל.

היכולת שלו לחזור העונה בצורה כל כך מרשימה, להניף גביע נוסף בדשא הלונדוני, לשוב בגיל 31 למקום הראשון בעולם ולשבור בכך את שיא מספר השבועות בפסגת הדירוג (302) - כל זאת כשהוא מתחרה נגד שלושה טניסאים שלקחו את הענף לרמות חדשות של פיזיות ואתלטיות – היכולת הזאת היא כמעט שערורייתית.

בהרבה מובנים, הייתה זו אולי העונה המרשימה ביותר בקריירה שלו. כזו שהמחישה עד כמה הכישרון שלו הוא חד פעמי. בהתחשב בגילו המתקדם במונחי טניס (לשם השוואה, סמפראס פרש בגיל הזה ממש), אוהדיו קיוו במקרה הטוב לראות אותו מגרד עוד תואר גרנד סלאם או שניים בשנותיו האחרונות, אבל לחזור שוב לפסגה? זה ממש לא היה בתסריט. מצד שני, השוויצרי כבר מזמן לא פועל לפי אף תסריט, ואם מישהו היה צריך הוכחה נוספת להיותו הגדול בכל הזמנים, עונת 2012 סיפקה את ההוכחה הניצחת.

משחק המילים הזה עובד טוב מדי כדי שלא לבחור בטומי האס כאס של עונת 2012. אבל גם אם זה לא היה כל כך מתבקש, הוא ללא ספק היה ראוי. הטניסאי הגרמני המוכשר כשד בן ה-34 (אם פדרר נחשב זקן בסבב, אז למה זה הופך אותו?), שבשיאו בשנת 2002 דורג במקום ה-2 בעולם, הושבת החל מפברואר 2010 ל-14 חודשים אחרי שעבר ניתוח מסובך בירך, ונדמה היה שהקריירה שלו נגמרה.

אבל האס לא הרים ידיים. הוא חזר לסבב בסוף עונת 2012 בגיל 33 כשהוא מגרד את המקום ה-900 בעולם, ולאט לאט ואחרי לא מעט הפסדים בסיבובים ראשונים הצליח למצוא שוב את הטניס שובה העין שלו, עם חבטת הבקהנד-יד-אחת הנהדרת, הטאץ' הנדיר וחוכמת המשחק. השיא נרשם כאשר לקראת ווימבלדון הוא זכה על הדשא הביתי שלו בטורניר ההכנה היוקרתי בהאלה, גרמניה, כשהוא מנפנף בגמר בשתי מערכות את לא אחר מאשר מלך הדשא, רוג'ר פדרר. רק כדי להמחיש את גודל ההישג – האס הוזמן לאותו טורניר הזה כווילד קארד, מחווה שכמעט אף פעם לא מניבה זוכה.

בהמשך העונה האס גם הצליח להשיג את הניצחון ה-500 בקריירה שלו (מקום 38 במספר הניצחונות בהיסטוריה של הענף), ולקראת סיומה אף הוכתר כמלך הקאמבק של השנה (כן יש תואר רשמי כזה שמעניק ה-ATP). "לפעמים אני בקושי יכול להאמין שהשגתי את כל הדברים האלה בעונה הזאת", אמר במעמד הזכייה, והבהיר שהוא לא הולך לשום מקום בציינו¬ כי הפרס מהווה "מוטיבציה נהדרת להתכונן לעונה הקרובה".

יחד עם זאת, הקאמבק הענק של האס והיכולת הנפלאה שהציג לפרקים הדגישו כי הגרמני הוא בהחלט מועמד ראוי גם לתואר נוסף, כזה שאולי היה מוותר עליו – הטניסאי הטוב ביותר שלעולם לא זכה בתואר גרנד סלאם (אנדי מארי כבר הוריד את הקוף הזה מהגב). מרסלו ריוס, טוד מרטין ומירוסלב מצ'יר (בסדר, גם אתה טים הנמן) - מאחוריכם!

הקריירה של רפאל נדאל נמצאה בקו פרשת מים דומה בעונת 2009. גם אז, לאחר ההפסד לסודרלינג בשמינית גמר הרולאן גארוס (ההפסד הראשון והאחרון שלו על החימר בפריז), הוא החליט לקחת הפסקה מהמשחק כדי לטפל בברכיו הדואבות. ההפוגה בת החודשיים וחצי נשאה פרי - העונה העוקבת הייתה הגדולה בקריירה של הספרדי, שצבר ב-2010 שלושה תארי גרנד סלאם והשלים זכייה בכל אחד מארבעת הגביעים היוקרתיים של הענף.

גם ההפסקה שהחליט נדאל ליטול העונה נלקחה לאחר הפסד מפתיע (מפתיע זה אנדרסטייטמנט, הייתה זו אחת ההפתעות הגדולות בהיסטוריה של הטניס) בסיבוב השני של ווימבלדון מול הצ'כי האלמוני כמעט לוקאס רוסול שדורג 100 בעולם (!). אולם ההבדל העיקרי בין הפרישה הקודמת לזו הנוכחית הוא שהפעם הטיפול בברכיו נמשך הרבה יותר זמן – יותר מארבעה חודשים בינתיים - ולמרות האופטימיות של הדוד טוני ושל נדאל עצמו לאורך כל התהליך, השניים הודו לאחרונה שההחלמה לוקחת זמן רב מכפי שציפו.

יעד החזרה של נדאל לסבב נדחה שוב ושוב בחודשיים האחרונים, וכעת הצפי הוא שיחזור רק בתחילת העונה הבאה. השאלה הגדולה היא האם הוא יצליח לשוב כשחקן משופר כפי שעשה ב-2009, או שהפציעות בברכיו והכאבים שמלווים אותן יעיבו מעתה והלאה על המשך הקריירה שלו. שאלה נוספת היא האם נדאל יידרש לשנות את מספר הטורנירים בהם הוא נוטל חלק - בפרט על מגרשים קשים הפוגעים בברכיים הכי הרבה - ולהקריב בכך את דירוגו הגבוה?

לפי דברים שאמר לאחרונה ("אחרי שדורגתי כל כך הרבה שנים ראשון או שני, אני חושב שלהיות מדורג שני, רביעי או שישי בעולם, לא באמת משנה כלום"), נראה כי מאוד יכול להיות שאכן יצמצם הלו"ז - במיוחד במגרשים הקשים – גם במחיר נסיגה בדירוג. עונת 2013 תתן לנו לבטח את כל התשובות לשאלות המשמעותיות שמרחפות כעת בלי מענה מעל הקריירה של הספרדי – עבורו זו תהיה כנראה עונה של להיות או לחדול.

יש כמה וכמה שחקנים שמדברים עליהם בשנתיים-שלוש האחרונות כדבר הבא: ראוניץ', טומיץ', נישיקורי (שעשה השנה קפיצת מדרגה אדירה) ודימיטרוב הם רק כמה מהדוגמאות. אולם טורניר המאסטרס האחרון בפריז הראה שיש שחקן צעיר אחד שבולט מעל כל השמות הללו – זהו יז'י ינוביץ' הפולני. ומדוע הוא ולא השאר? כי נדמה שבניגוד לאחרים, לינוביץ' יש משהו במשחק שאין אפילו לארבעת המוסקטרים ששולטים כיום בטניס העולמי (מארי בתפקיד דרטניאן).

בעוד שאר הכישרונות הצעירים לא מצליחים להביא בשורה חדשה למשחק, הטניס של ינוביץ' נראה כמו הטניס של המחר. בתקופה בה נדמה כי רוג'ר, נובאק, אנדי ורפא לקחו את הטניס לקצה גבול היכולת, רבים תוהים היא איך יראה השלב הבא של המשחק אם בכלל יהיה כזה? ובכן, כשצופים בינוביץ' ישנה תחושה שהתשובה אולי גלומה בו.

מדובר בשחקן אדיר מימדים (2.03 מ') עם סרבים אדירים, שבאופן נדיר, ובניגוד גמור לאחרים בגובהו, גם יודע לזוז טוב. הוא חובט פלאט פורהנד בעוצמות שלא נופלות מאף אחד אחר בסבב, מכה בקהנד חזק ושטוח גם כן, מסוגל לייצר ווינר בכל פעם שהוא מקבל כדור בלתי מאיים, בעל טאץ' עדין ומשחק רשת יציב.

הוא עלה מהמוקדמות למאסטרס בברסי ורשם שם את אחת ההופעות המרשימות ביותר של שחקן צעיר בשנים האחרונות. הפולני הדיח את סוללה של קליברים שכללה את מארי, צ'יליץ', קולשרייבר, טיפסרביץ' וז'יל סימון המקומי, וטיפס אחרי הטורניר למקום ה-26 בעולם. בגמר הוא לא הצליח לשחזר את היכולת מהסיבובים הקודמים והפסיד לדויד פרר בשתי מערכות (טוב, גם לו מגיע סוף סוף תואר מאסטרס).

אם יצליח להיות סבלני יותר בבניית הנקודות, לרסן את המזג הסוער שלו ולהשתפר ברמה הטקטית ובהבנת המשחק – וזהו "אם" עצום – אל תתפלאו אם ינוביץ' יעשה את מה שעמיתתו אגניישקה רדוואנסקה לא הצליחה בינתיים לעשות – להביא לפולנים תואר גרנד סלאם ראשון בהיסטוריה. בינתיים הם ישבו לבד בחושך ויחכו.

לאחר הזכיות בזהב האולימפי ובאליפות ארה"ב, חשבנו שאנדי מארי נפטר סוף סוף מחרדת הביצוע שנהגה לתקוף אותו בכל פעם שעמד לחצות את קו הסיום. אחרי שלושה גמרי גרנד סלאם בהם הפסיד מבלי לזכות ולו במערכה בודדה, מארי, מחוזק במאמנו החדש והקשוח, איוון לנדל, החל להיראות בטוח ונינוח יותר ברגעי הלחץ.

אלא שאז הגיע חודש אוקטובר השחור של הבריטי: הוא הודח משלושת הטורנירים בהם השתתף, כאשר בכל אחד מההפסדים שלו – מול ראוניץ' בטוקיו, מול דג'וקוביץ' במאסטרס של שנגחאי ונגד ינוביץ' במאסטרס של פריז – הייתה לו לפחות נקודת משחק אחת (מול הסרבי היו לו חמש כאלה).

באותם משחקים, מארי שוב נראה נרפה ברגעי האמת, כמעט משותק כשהוא נדרש לגמור את הסיפור. המבט הקפוא של לנדל ביציע אמנם לא הסגיר את המחשבות שעברו במוחו, אבל הוא לבטח החל שוב לדאוג מהאופן שבו חניכו שמט את אותם משחקים. בעיית האופי של הבריטי, שנדמה היה שכבר נפתרה, חזרה לרדוף אותו.

אף אחד לא חשב שחודשיים אחרי שהשתיק את כל המבקרים כשהניף את תואר הגרנד סלאם הראשון שלו בתצוגה נהדרת בארה"ב, הוא יאלץ לשאול שוב: "אני לוזר?". כשפרס שאל את אותה שאלה רטורית מונומנטלית, טומי לפיד המנוח אמר: "אם זה נראה כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז והולך כמו ברווז, אז זה כנראה ברווז". ואם זה גם מחמיץ נקודות משחק בסיטונאות, אז על אחת כמה וכמה.

הקריירה של אנדי רודיק היא אולי נייר הלקמוס הטוב ביותר להבנת השינוי האדיר שעבר טניס הגברים בעשור האחרון. כשהסתער על עולם הטניס בשנת 2003, עם זכייה בתואר הגרנד סלאם הראשון והאחרון שלו בקריירה בארה"ב וטיפוס למקום הראשון בעולם, נדמה היה שהטניס האמריקאי מצא את ממשיך דרכם של ענקי הדור הקודם ששלטו בטניס העולמי, סמפראס ואגאסי.

לרודיק היו שתי תכונות עיקריות: סרב אדיר, המהיר ביותר בעולם, ופורהנד פנומנלי לזמנו. גובהו הממוצע איפשר לו גם לנוע מצוין, בשונה ממגישי ענק אחרים. המשחק של האמריקאי התבסס על חבטות ההגשה שלו, ועל בריחה מתמדת לפורהנד במהלך הנקודות. הבקהנד הטנטטיבי שלו היווה את נקודת החלושה הברורה, אבל זה לא עצר אותו.

בטניס של עד לפני חמש, עשר שנים נקודת תורפה הייתה ליגיטמית, כל עוד פיצית במקומות אחרים. היום, המשחק השתנה. הרביעייה הראשונה הכתיבה את הטון עבור שאר הסבב, ויצרה מצב בו אי-אפשר להגיע לצמרת הגבוהה שכאתה סוחב על גבך עז שכזו. זה פשוט בלתי אפשרי יותר.

נקודה מרתקת נוספת היא האופן שבו הפורהנד של רודיק, בעבר אימת הסבב, הפך לעוד פורהנד מהשורה, שלא נאמר בינוני, במשחק שהפך עוצמתי הרבה יותר. חבטות שהיו לפני עשור ווינרים נקיים, חוזרות היום למגרש, ועוד איך חוזרות. הגשות שמולן יריבים היו נותרים נטועים במקומם ומביטים הצידה בחוסר אונים, מוחזרות היום למגרש על-ידי דג'וקוביץ', מארי ואחרים, ולפעמים אף מוחזרות עמוק.

אפשר לומר שהפרישה של האמריקאי הגדול האחרון מסמנת את תום עידן החולשות. קץ התקופה בה שחקנים כמו סמפראס, יואיט, קוורטן ואחרים יכלו לשלוט במשחק למרות מגרעות ברורות. היום הטובים ביותר עושים הכל טוב מאוד, והמנצח הוא מי שעושה חלק מהדברים עוד יותר טוב.

כל מילה מיותרת.

נובאק דג'וקוביץ' זכה בטורניר גמר הסבב

דג'וקוביץ' אלוף המאסטרס: "משחק את הטניס הטוב בחיי"

טניס בוואלה! ספורט