בהחלטה לפטר את מייק בראון אחרי חמישה משחקים מנהלי הלייקרס העבירו מסר ברור - הם לא משחקים עם העונה הזאת, לא מהמרים עליה ולא מתפשרים על שום דבר, היא חשובה מדי ביותר מדי מובנים מכדי לקוות שמאמן בקליבר של בראון יצליח לסדר בזמן את הבלגן שהוא יצר. אז איך זה שאחרי יומיים אוהדי הלייקרס הלכו לישון בלילה עם 95 אחוז פיל ג'קסון והתעוררו בבוקר עם מייק ד'אנטוני?
לפי כל הסימנים, את התשובה לשאלה הזאת צריך להתחיל אצל הזן מאסטר. יש כל מיני גרסאות לסיבה לכך שהוא לא חזר לקדנציה שלישית, אך בסופו של דבר הכל מתנקז ליחסים בינו לבין משפחת באס, יחסים כל כך מסובכים ומסועפים שהם יכולים להחזיק עלילה של 22 עונות של אופרת סבון. בין אם הם נבהלו מהדומיננטיות והכוח שהוא ביקש לעצמו, או שהוא בעצמו ניסה לטרפד את המהלך כשדרש אחוזי בעלות, לאמן את הקבוצה דרך הטלפון ושהלייקרס ימציאו מכונה שמעבירה אותו לגוף של ראיין גוסלינג, האגו שיחק תפקיד ראשי ביומיים האלה.
אפשר לדבר עכשיו על החסרונות בהבאת הזן מאסטר במצבו, עם סימני השאלה לגבי רמת המוטיבציה ומידת התפקוד שלו בשלב הנוכחי של חייו. אבל בלייקרס לא יוכלו להתחמק מכך שקובי רצה את פיל והקהל רצה את פיל, ושהם נתנו לכולם להבין שזה מה שהולך לקרות. פיל ג'קסון לא יחזור לסטייפלס סנטר בסופו של דבר, אבל ההילה שלו כמאמן הטוב ביותר עבור סופרסטארים וזה שזכה ב-11 אליפויות תרחף באולם ובימים חלשים של הקבוצה תתפוס דמות של קוף שיתיישב על הגב של ד'אנטוני.
החלק השני של התשובה קשור למאמן האיטלקי-אמריקאי, אחת הדמויות השנויות במחלוקת ב-NBA. בגלל הסיטואציה שנוצרה, רוב ההתייחסות אל ד'אנטוני ביום שאחרי ההודעה על החתמתו עסקו בהשוואה בינו לבין פיל ג'קסון והתמקדו בצד המקצועי של ההשוואה - המשולש שמתאים יותר לקובי וגאסול מול הראן אנד גאן שמתאים יותר לנאש ודוויט. עוד אגיע לסוגיות המקצועיות, אך לפני כן יש שני עניינים דחופים יותר ומדוברים פחות:
1. עם כל הכבוד למשולש, אי אפשר להתחיל השוואה של מישהו לפיל ג'קסון בכל אלמנט פרט לפסיכולוגי. הזן מאסטר הוא קודם כל הפסיכולוג הטוב ביותר מבין מאמני הספורט - הוא זה שהביא שלושה מעשרת השחקנים הגדולים בהיסטוריה לשיא תפארתם כשקודמיו לא הצליחו לעשות זאת, הוא זה שגידל כמה מהווינרים הגדולים בתולדות הליגה, הוא זה שהפך את דניס רודמן, למאר אודום והאמן שנודע בעבר בשם רון ארטסט לשחקנים שיודעים לקחת אליפויות, הוא זה שהקבוצות שלו נוטות לקלוע סלים גדולים ברגעים הכי גדולים. ד'אנטוני עשה לעצמו שם של ההיפך המוחלט - מאמן שלא מסוגל להביא את הקבוצות והשחקנים שלו להתעלות ברגעי האמת, שלא יודע להתמודד עם כוכבים שלא קוראים להם סטיב נאש.
לא אמור להיות ספק את מי מהם היה עדיף לדוויט הווארד לפגוש בשלב הזה של הקריירה שלו. או למי יש סיכוי גבוה יותר להשפיע על פאו גאסול, שבשנתיים האחרונות עבר למצב שקט בפלייאוף. או מי יכול להעיר את אנטואן ג'יימיסון מהתרדמת שלו (ואל תאשימו את השיטה, הוא דווקא זה שהכיר את התקפת פרינסטון והצליח איתה בוושינגטון). או מי מסוגל להפוך את דריוס מוריס וג'ודי מיקס לשחקנים שלא מפחדים מרבע רביעי של משחק חשוב. בנקודה הזאת ההשוואה לזן מאסטר עוד עושה חסד עם ד'אנטוני, כי הוא כנראה נחות בתחום הזה גם ממאמנים פחות מיתולוגיים.
2. ומה עם עוד מועמדים? לכל אורך הדרך ד'אנטוני נחשב לאופציה היחידה פרט לג'קסון, למרות סימני השאלה הרבים סביבו. לא ג'רי סלואן, לא בראיין שואו, לא נייט מקמילן, לא אחד מהואן גנדים- נדמה שהלייקרס לא שקלו אף אחד אחר ברצינות, אפילו לא סלואן, שללא ספק הוא השם המרשים ביותר ברשימת המועמדים הפוטנציאליים אחרי ג'קסון. עושה רושם שבלייקרס מאמינים בהתאמה של ד'אנטוני ובעדיפות שלו על פני מועמדים אחרים בזכות ההצלחה שלו עם נאש וההערכה שהוא זוכה לה מקובי, שהעריץ אותו עוד מגיל צעיר. אך יש גורמים נוספים המעידים על התאמה שלא נלקחו בחשבון.
מעבר לפן הפסיכולוגי שכבר התייחסתי אליו, ההיסטוריה מראה שמאמנים שנוטים להצליח עם קבוצות כוכבים הם כאלה המסוגלים לגלות גמישות סגנונית. פט ריילי ידע לאמן גם את הסגנון המערבי ביותר שיש (השואו טיים של הלייקרס) וגם את המזרחי ביותר (איך שלא קוראים למה שהניקס ומיאמי שלו עשו בשנות ה-90), דוק ריברס בנה שיטה במיוחד עבור שחקני בוסטון, אריק ספולסטרה חיפש עד שמצא את הסגנון נטול העמדות של מיאמי. ד'אנטוני הוא בדיוק ההיפך - הוא וואן טריק פוני שיכול לעבוד רק בסיטואציות מאוד מסוימות. הניסיון להלביש את זה על הניקס עבד באופן חלקי רק עד שהגיע סופרסטאר שלא מתאים לסגנון. במובן המאוד משמעותי הזה ד'אנטוני הוא פשוט לא האיש הנכון למשימה.
אבל ד'אנטוני הוא האיש שיתמודד עם המשימה, לכן זה הזמן לנסות לבדוק מה הוא צפוי לעשות בפן המקצועי. קראתי הרבה טענות לגביו ולגבי הקבוצה ביממה האחרונה, רובן מוצדקות אך דורשות העמקה. הנה כמה מהבולטות:
הלייקרס זקנים מדי עבור הראן אנד גאן: או, במילים אחרות - שבע שניות או פחות עד שרוב השחקנים עוברים את החצי. זהו סימן השאלה החשוב ביותר, כי כאן נמצא הניגוד הגדול ביותר בין השיטה לחומר השחקנים. ללייקרס אסור לרוץ והם גם לא מסוגלים. בשתי עמדות הם מחזיקים באחד השחקנים הכבדים בליגה לעמדה, הגיל הממוצע של החמישייה הוא 47 ושתי היריבות הגדולות לאליפות הן צעירות ואתלטיות, שבכל מקרה ינסו לכפות סגנון מהיר מול הלייקרס וישמחו לקבל עזרה מד'אנטוני. הבעיה היא שיכול להיות שזה ייחשף רק כשיהיה מאוחר מדי, ברגעים בהם שחקני הלייקרס ייפלו מהרגליים בסדרה מול אחת הצעירות, בדומה לבוסטון מול מיאמי בשנתיים האחרונות.
ד'אנטוני הוא גאון התקפי שימצא איך לנצל את הכישרון בלייקרס: הטענה הזאת תעמוד למבחן מעניין. אני מאלה שחושבים שד'אנטוני הוא יותר מרק ריצה ופיק נ' רול, הוא מאמן התקפה חכם ומתוחכם, אבל עד עכשיו הוא תמיד היה זקוק לפוינט גארד דומיננטי וקלעי חוץ טובים כדי להצליח. ללייקרס יש בעיה בקליעה מבחוץ ויש לה צורך להכניס כדור פנימה בחלק גדול מההתקפות. פוינט גארד יש, אבל נאש בגילו לא אמור לשחק יותר מ-32 דקות וכדאי לקוות שבשאר הזמן הכדור לא יהיה בעיקר בידיים של סטיב בלייק. ד'אנטוני יצטרך לגוון, למשל עם פיק נ' רול גם עם קובי ושימוש בגאסול בהיי פוסט (כפי שאחיו עושה בהצלחה בממפיס, בעיקר במשחק בין גבוהים).
מה יהיה עם ההגנה: רוב הזמן ההתקפה אמורה להיות מספיק טובה כדי שהשאלה לא תהיה מספיק חשובה, ודוויט אמור להיות מספיק טוב כדי לספק חלק מהתשובה, אבל בלייקרס חושבים על אליפות אז צריך כבר עכשיו לתהות איך הם מתכוונים להתמודד עם החמישייה הכבדה שלהם מול הסגנונות ההתקפיים הייחודיים של OKC ומיאמי. התקווה שד'אנטוני יהיה זה שיבוא עם פתרון מבריק לתרגיל החסימה רחוק מהכדור לדוראנט נראית מופרכת בשלב הזה.
קובי לא יסכים שרוב ההתקפה תעבור דרך נאש: זה מה שקרה לד'אנטוני גם עם כרמלו בניקס, אז למה שזה לא יקרה שוב? בעיקר כי קובי מספיק דומיננטי כדי להיות זה שמנהל חלק גדול מההתקפות (אפשר גם לארגן את הדקות כך שהוא יהיה על הפרקט בדקות המנוחה של נאש ובעצם יתפקד כרכז המחליף), וגם בגלל שהוא יתמוך בכל מה שיעזור לו לקחת אליפות. הפיק נ' רול בין נאש לדוויט אמור להיות מהלך קטלני מספיק כדי לחסל כל התנגדות.
ד'אנטוני י?ש?חק את הכוכבים בעונה הרגילה ואז הם לא יתפקדו בפלייאוף: עוד טענה חשובה שצריכה להטריד מאוד את אוהדי הקבוצה. מייק בראון נפל בפח הזה בעונה שעברה, ד'אנטוני ידוע בכך לשמצה במיוחד.
לאזור ה-NBA בוואלה! ספורט