סוגרים את העיר ואת הליגה?

נשבע לך לא בוגד

כשסמל עוזב קבוצה הוא הופך לבוגד. וינסנט אניימה מעולם לא התיימר להיות סמל, לכן אי אפשר להחשיבו לבוגד. דוד רוזנטל מסביר לאוהדי הפועל תל אביב: לא כולם מונעים מאהבה למועדון

דוד רוזנטל

באמצע שנות התשעים עשה חריסטו סטויצ'קוב עוול גדול לרומנטיקנים של הכדורגל – הוא המציא, או לפחות שכלל, את נישוק הסמל על החולצה לאחר הבקעת שער. הימים ימיו הראשונים של חוק בוסמן, שפתח את שערי אירופה למעבר חופשי של שחקנים ביבשת. הפיחות בשחקני בית היה דרסטי ומיידי, משום שההזדמנויות ביבשת החלו לזרום לקבוצות ולשחקנים. סטויצ'קוב שיחק בברצלונה בשתי קדנציות ומזוהה עימה יותר מכל קבוצה אחרת שבה שיחק בקריירה. הוא היה חלוץ ענק שאחרי גולים מנשק את הסמל, אבל הוא לא היה סמל.

בשנים האחרונות התמסרו שחקנים רבים לריטואל וריטשו לחלוטין את המושג הכי מחייב בעולם הכדורגל. בארץ, עידן טל היה הבולט שבהם. לא הייתה לו שום הזדהות אמיתית, הוא תמיד הלך אחרי הכסף – אבל זה לא הפריע לו לשלוח שפתיים אל הלוגו הקטן שממוקם על החולצה. הטשטוש המוחלט במעמד, שבעבר היה שמור לכאלה שהטביעו חותם בדרכים פרועות ומקוריות על המגרש ומחוצה לו (כמו יוהאן קרויף, שמלבד היכולת הפנומנאלית בברצלונה קרא לבן שלו בשם הקטלאני האסור ג'ורדי כדי להרגיז את פרנקו), יצר סמלים מהירים. באותה מהירות הוא יצר גם בוגדים. וינסנט אניימה, למשל, נחשב בעיני חלק גדול מאוהדי הפועל תל אביב לכזה. השאלה היא מדוע.

מבצעים מיוחדים

נובמבר סייל: ההזדמנות שלכם לנצח את הכאב

לכתבה המלאה
כשהאבא קורא לבן שלו בכוונה בשם שירגיז את הדיקטטור של ספרד, אפשר בהחלט לראות בו סמל. יוהאן קרויף (צילום: GettyImages, Evening Standard)

לכאורה, "בוגד" בשפה העברית אינה היפוך של "סמל", אבל בספורט אכן מדובר בהפכים. כדי להבין מיהו בוגד צריך קודם כל לקבוע מיהו סמל, בעיני עצמו או בעיני אחרים. על מנת שספורטאי יהיה סמל צריכים להתקיים שני קריטריונים, אחד הכרחי והשני קצת פחות. ההכרחי הוא ותק במועדון - שחקן שנמצא שש, שבע, שמונה שנים במקום אחד הופך בעל כורחו לפנים של הקבוצה (תיירי הנרי, רובין ואן פרסי, ולא במקרה מוזכרים השניים – ארסנל היא מלכת הנבגדות של אירופה). האופציונאלי הוא הרצון של השחקן לראות את עצמו כסמל – יוסי אבוקסיס, למשל, הוא דוגמה מצוינת. ספק אם עדיין יש כאלה הרואים בו סמל, אך הוא ניסה בכל מקום שאליו הלך למתג את עצמו ככזה. מתי סמל הופך לבוגד? ברגע שהוא עוזב קבוצה ליריבה שנואה.

השאלה היא האם אניימה עומד בקריטריונים הללו. ראשית, צריך לזכור שהוא הגיע בכלל לבני יהודה, לטענתו בטעות. לכל אורך הקריירה בישראל הוא מעולם לא הסתיר את רצונו להתקדם לקבוצות הבכירות של אירופה. היו לו מספיק הזדמנויות לעשות את זה, דרך נבחרת ניגריה והפועל תל אביב. זה לא קרה, אבל אניימה המשיך להתעקש שמקומו לא פה. צריך לזכור – בכל ארבע שנותיו בהפועל תל אביב אניימה מעולם לא היה שבע רצון מהעובדה שהוא עדיין בישראל. הדאבל לא עניין אותו, את ההעפלה לליגת האלופות הוא ראה כהזדמנות עסקית, שבסופו של דבר הביאה דיבידנדים שנויים במחלוקת בדמות חוזה בליל. אניימה מעולם לא התבייש בכך שהוא לא אדום בדם. וזה משהו שלאוהדי הפועל תל אביב תמיד קשה לקבל, מבחינתם האהבה למועדון לעולם צריכה לנצח ומי שלא מכיר בכך הוא בוגד. המציאות של המאה ה-21 קצת מתנגשת עם התפישה הזו.

כן, חברים באדום, מותר לו להיות צהוב. אניימה (צילום: אדריאן הרבשטיין)

דווקא דרך אוהדי מכבי תל אביב, שקו החשיבה שלהם בעייתי לא אחת, ניתן לזהות את המקום האמיתי שבו צריך אניימה להיות. הם לא ממש יודעים איך לאכול אותו, הוא בוודאי לא הפך לאחד האהובים במועדון למרות הרזומה, היכולת הגבוהה והעובדה שבא לעקוץ את הפועל. הם מבינים שהוא אולי לא נופל ברמתו מאלכסנדר אובארוב, אבל הוא לעולם לא יהיה עבורם אובארוב. כי אובארוב הוא סמל, סמל אמיתי. דווקא דרך הראייה של אוהדי מכבי צריכים אוהדי הפועל תל אביב להשתחרר מהפריזמה הצרה ולהבין שלא כל מי שמגיע למועדון נשבה בקסמיו, שלא כל אחד הוא וואליד באדיר. אניימה, כמו ערן זהבי, שלא הסכים לוותר על שקל "בשביל המועדון", הוא שחקן שרוצה לשמר את הקריירה ולהתפרנס בכבוד. הצורך להיות סמל לא יושב בראש סדר העדיפויות שלו. ברגע שמבינים את זה, אפשר גם להבין מדוע הוא לא בוגד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully