זה היה עוד שבוע קלאסי בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. משחק סוער, שיפוט מעורר מחלוקת, תקריות גזעניות, ותשומת לב תקשורתית מכל הסיבות הלא נכונות. גם כשיש משחק כדורגל יפה, העניין סביבו הוא שלילי. גם כשבית"ר והפועל מספקות שעה וחצי של ספורט מהנה, הזיכרונות ממנו הם רעים. תוצר הלוואי של המשחק לא היה תנופה חיובית או אופטימיות, אלא התעסקות בבתי דין, מלחמות תקשורתיות, איומים והתנצחויות. כאילו הכדורגל שקוע כל כך עמוק בבוץ, עד שגם חוויה איכותית לא מצליחה לשמש כחבל הצלה.
לא במקרה הכדורגל הישראלי מכונה "ביצה". לא בגלל שהפירוש של המילה בערבית הוא "באסה", אלא מכיוון שזו בדיוק ההגדרה של התופעה: מים רדודים ועכורים, מים עומדים ללא תנועה, בוץ טובעני שכל אדם בעל דעה שפויה מתרחק ממנו. היחידים שמתעניינים בענף הם אלה שלכודים בביצה, ולא מצליחים להימלט החוצה. היחידים שפורחים בה הם המינים שכבר למדו לשרוד בתנאים הקשים, ולא מכירים אופציה אחרת.
וכשזה המצב, אל לנו להתפלא שהמועמד לרכוש את בית"ר ירושלים הוא אלי טביב. למעשה, לא רק שהוא המועמד הבכיר, הוא אפילו מתקבל על ידי האוהדים בשמחה, בחיבוק חם, הוא המושיע. באיזה עוד מקום בעולם אדם מפוקפק כמוהו יכול לצעוד בחיוך לקול תשואות הקהל ולנופף בידיו כמו אליל המונים, בזמן שעשרות מצלמות עוקבות אחריו ביראה והתרגשות?
הביצה שלנו, כך מתברר, היא בית הגידול הטבעי שלו. שם הוא כבר מכיר את הנפשות הפועלות, שם הוא מצליח לשחות במים העכורים בקלות ובטבעיות, רק בשלולית הקטנה הזו הוא נתפס כנרקיס.
----
מה שבעיקר מדכא באופטימיות הבית"רית סביב הגעתו של טביב, זה שקשה להאשים אותם. במצבם, אין להם ברירה אלא לתלות בו תקוות. זה לא שיש להם אופציה אחרת. זה לא שיש שורה ארוכה של גולדהארים שמשתוקקים להשקיע בה מיליונים. אחרי כל כך הרבה אכזבות, אחרי שנים של דשדוש כלכלי, טביב הוא בשורה. ולא סתם בשורה, אלא ה-בשורה. אם אף אחד אחר לא מוכן להיכנס לקלחת הזאת, לוקחים את מי שכבר כלוא בפנים.
וכשהמצב כל כך מייאש, הבעיות נשכחות. ברגעי מצוקה, אין מקום לבררנות. ואז שוכחים שבעבר הוא זייף דרכון, התחמק ממעצר, ושעומד נגדו כתב אישום של הכאת קטין והעלמת ראיות. שוכחים שהוא כבר עזב שתי קבוצות, והותיר אחריו טירוף מערכות. שוכחים שאת הפועל כפר סבא הוא פירק מנכסיה, ובהפועל תל אביב עורר בעיקר מהומות. שוכחים שהאוהדים של שתי הקבוצות האלה מלאי זעם עד היום, ולא יסלחו לו לעולם.
למרבה האירוניה, מבחינת אוהדי בית"ר, זוהי הנקודה החיובית העיקרית שעומדת לזכותו של טביב: המלחמה שלו באוהדי הפועל. הוא יקיר לבם, כי הוא הכעיס וקומם את האדומים. יש בזה מעט היגיון (הלא ידוע ש"האויב של האויב שלי הוא חבר שלי"), אבל זה היגיון מעוות: כמה דפוקה היא סיטואציה שבה הדבר הכי מרשים ברזומה של בעלים - זה הנזק שהוא עשה לקבוצה הקודמת שלו.
בדיוק נגד אנשים כאלה, שהסבו כל כך הרבה נזק, אמור לצאת חוק. כבר אז, עם המעבר להפועל של ידין, דה סילבה ויבואה, הוכח ששנת צינון זה לא פתרון מספק. זה המקרה הקלאסי שבו ההתאחדות הוגה את "חוק טביב", ומגנה על האוהדים שעליהם היא אחראית. אבל המצב כל כך מעוות, שכרגע לא רק שהוא שוקל לרכוש קבוצה שלישית והדבר מתקבל בטבעיות, אלא טביב אף מסתמן כמושיע.
ולמה אנחנו אומרים ביצה? כי אלו תמיד אותם אנשים. תמיד אותן דמויות. רוני מאנה, מאיר פניג'ל, אלי טביב. שמות שכבר אי אפשר לקרוא, בלי לקבל בחילה. טיפוסים מאוסים, שלא מוכנים לעזוב אותנו לנפשנו. בזמן שכל אנשי העסקים הנורמליים נשמרים מאיתנו ולא מתקרבים, החבורה ההיא לא מצליחה לצאת החוצה. כמו אסירים, שפוחדים מהעולם שבחוץ.
---
השבוע קרו מספר אירועים מדאיגים בכדורגל הישראלי. גזענות נגד תמוז, הרחקה מיותרת שלו על תגובה לגיטימית, גיבוי מיותר מאיגוד השופטים, ולבסוף החלטה תמוהה של בית הדין. בנוסף, בדיווח קטן ושולי, נמסר כי ג'קי מויאל, סוכן שחקנים, קיבל את זכויות הניהול בהפועל כפר סבא. קשה לחשוב על ניגוד אינטרסים כל כך מובהק, כמו סוכן שחקנים שקונה קבוצה. בעצם, זה לא מפליא. סוכן אחר הוא כבר פרשן, מאמן נבחרת הנוער הוא פרשן, כולם מעורבבים אחד בתוך השני, ולא מצליחים להשתחרר מהפלונטר. כלואים בבוץ טובעני, קשורים זה לזה, ולא מסוגלים לחמוק החוצה.