זו חוכמת בדיעבד. ואולי, בעצם, לא כל כך. בייסבול, כמו כל משחק כדור קבוצתי, מונע משינויי מומנטום, מאיבוד כדור, משגיאה של שחקן. מהשפיץ של הנעל, של הקסדה, של המחבט. ובכל זאת, כבר בזמן אמת אי אפשר היה להימנע מהתחושה שדטרויט הפסידה לסן פרנסיסקו את הוורלד סירייס כבר במשחק הראשון.
האנלוגיה מעוותת מעט, זה נכון, ובכל זאת קשה להימנע ממנה - ג'סטין ורלאנדר היה קו מאז'ינו של הטייגרס. בדטרויט עשו את החישוב לפיו יצטרכו ניצחון אחד, מקסימום שניים, בסדרה. את השניים, אולי שלושת האחרים, יספק מחזיק הסיי יאנג. הוא נחשב לבלתי נגיע, ללא נגיש, לבאנקר. כל היגיון בעולם אמר שבמקרה הגרוע ביותר המשחק הזה יגיע לקרב בין הבולפנים, שם יש, אמנם, לג'איינטס יתרון, אבל הרי גם מול היאנקיז דטרויט פישלה באינינג התשיעי ובכל זאת ניצחה. במלחמת מחליפים הכל יכול לקרות, אצל פותחים העסק קצת יותר ברור.
כל זה, כמובן, עד שהגיע פבלו סנדובאל, שחרר שלושה טילים והמית את התיאוריות של דטרויט. כשוורלאנדר יצא מוקדם, הרבה יותר מוקדם משתכננו בדטרויט, המחבטים של הטייגרס נדמו. גם הסיכויים שלהם.
סנדובל לא ניצח את ורלאנדר, סן פרנסיסקו הביסה את דטרויט. איך אמר ג'ים לילנד לאחר סיום הסדרה? "לא היה ספק, לא היה שום טוויסט. הם פשוט עשו עלינו סוויפ". לילנד יודע על מה הוא מדבר ולמי הוא מכוון את האמירה הזו. בספורט האמריקאי אין משרה שזוכה לכל כך מעט קרדיט כמו מאמן בייסבול. אחרי הכל, חושבים רבים, מה כבר צריך לעשות? הרי שחקן שעומד על הצלחת צריך רק לסובב את המחבט, שום הוראה של מאמן לא תגיד לו להעיף רחוק או קרוב. יש באנטים, יש טקטיקות שנועדו ליצור מהלכי דאבל פליי, אבל באמת, איך אפשר להשוות את זה למאמן פוטבול או כדורסל? המשחק כל כך סטטי שהשפעת המאמן כמעט לא מורגשת, לכאורה. צריך לזכור שעל כל פיגורה מוערכת כמו ג'ו טורה או טוני לה רוסה זכו בוורלד סירייס דמויות כמו ג'רי מנואל, אוזי גיין ובוב ברינלי, שחטפו לא אחת ביקורות ובאופן כללי לא ממש הצליחו לפני ואחרי שהניפו את הצלחת.
ברוס בוצ'י הוא דוגמה למאמן שהאליפות רשומה על שמו. הוא היה האיש שבנה את סן דייגו והפך אותה לקבוצה שמסוגלת להתמודד על התואר. כשעלה על כביש מספר 1 צפונה למפרץ, משהו עמד להשתנות בשני הקצוות של קליפורניה. הפאדרס הפכו לקבוצה חסרת משמעות, הג'איינטס עלו על המפה וכבשו לא רק את המדינה המערבית, אלא את כל היבשת. כצעד ראשון, בוצ'י סגר ב-2007 את הדלת בפני בארי בונדס, שלמרות גילו המבוגר ושערוריית עדות השקר פרישתו לא הייתה מובנת מאליה. זה כשלעצמו ניקה את הרוחות הרעות שנשבו בסן פרנסיסקו, שהשם "באלקו" עלה בהקשר שלה הרבה יותר מהמונח "הומראן". אחר כך הוא התפנה לטפל ברוטציה מפוארת של מגישים, שזרעיה נבטו לשתי אליפויות.
את הדוגמה הטובה ביותר ליכולת של בוצ'י למקסם את הסיכויים של הקבוצה שלו ניתן לקחת ממקרה טים לינסקאם. האס של 2010 הפך, לאחר עונה מזוויעה, לעוד זרוע מהבולפן. רוב המאמנים לא היו מעדיפים את ריאן ווגלסונג ובוודאי שלא את בארי זיטו על פני לינסקאם בעל ההילה. הוא דווקא השתפר בספטמבר אבל קינח את העונה הרגילה בשני משחקים חלשים ובוצ'י הלך עם השכל הישר. לינסקאם עלה מהבולפן בסדרה מול סינסינטי והיה עצום, בוצ'י שוב הלך עם השכל הישר ונתן לו צ'אנס לפתוח נגד סנט לואיס. לאחר שלינסקאם שוב לא תפקד, היה ברור שהפעם הבאה שיעלה למגרש לא תהיה באינינג הראשון. נגד דטרויט הוא היה גדול. איך זה עבד, אתם כבר יודעים.
וזה עוד לפני שהזכרנו את הטיפול של בוצ'י בבארי זיטו.
באופן כללי, בארי זיטו הוא טעות של ה-GM בריאן סביאן. ההחתמה שלו ב-2006 מיצבה מחדש את הגדרת ה"באסט". מהרגע שבו הושלמה טיוטת החוזה, למטאפורה להחתמה כושלת נולד תג מחיר חדש - 126 מיליון דולר לשבע שנים. 2006 כבר רחוקה שנות אור במונחי כלכלת בייסבול, ואחרי זיטו הצטרפו למעגל החתמות דומות (ג'ייסון וורת') או יקרות יותר (קרל קרופורד, אדריאן גונזאלס), אבל התווית נשארה ולא הוסרה גם לאחר הזכייה באליפות של 2010. אולי משום שבפלייאוף 2010 זיטו נשאר מחוץ לרוטציה, כאילו בפעולת דווקא שנועדה להעצים את הדיסוננס.
הפעם, בוצ'י השתמש במגיש השמאלי. זיטו נכנס לאוקטובר עם רצף של חמש הכרעות עם ניצחון ו-11 משחקים בסך הכל ללא הפסד (מתוכם בסך הכל שמונה ניצחונות). למרות החשש הטבעי שיתפרק, אפשר להגיד שלבוצ'י כמעט לא הייתה ברירה. כשראה שהלפטי נאנק מול סינסינטי, לא היסס להוציאו אחרי פחות משלושה אינינגים, אבל האשראי נשמר והרווח היה גדול. זיטו הימם את סנט לואיס עם שבעה אינינגים ושני שליש במשחק 5, שממנו לא הייתה לג'איינטס דרך חזרה, והשתיק את מחבטי דטרויט במשחק הראשון, כשהוא נותן הרבה שקט נפשי לחובטים שלו לנסות לפצח את ורלאנדר. כמו שאתם יודעים, זה עזר.
כאן עולה השאלה האם סביאן הוא GM גרוע. בספר "מאניבול" הוא היה אחת הדמויות שבילי בין הריץ בדיחה על חשבונן, הוא גם עשה כמה פעולות שנויות במחלוקת מלבד זיטו, כמו הטרייד ב-2004 ששלח את בוף בונסר, ג'ו ניית'ן ופרנסיסקו ליריאנו למינסוטה תמורת התופס איי ג'יי פיירזינסקי. לסביאן תמיד היה תקציב גבוה, הטענה הייתה שהוא לא עושה אתו יותר מדי דברים טובים.
אלא שטעויות כל אחד עושה ובשורה התחתונה הג'איינטס הגיעו בקדנציה שלו, שהחלה ב-1997, שלוש פעמים לוורלד סירייס, בשתיים מהן זכו. וכן, גם הבאסט שלו, ההוא של ה-126 מיליון דולר לשבע שנים, היה שותף חלקי לזכייה הראשונה וחבר בכיר בשנייה. כמה מנהלים בליגה יכולים להתגאות בהישג כזה?
