כולם בלונדון מדברים על הפוטבול של יום ראשון הקרוב. בכל פאב יש שלטים המבשרים על הקרנת המשחק על גבי מסך גדול ולכל אחד יש דעה לגבי זהות המנצחת. פוטבול בלונדון שולט.
רק תוספת קטנה ונחוצה, כמובן: אף אחד מאותם שלטים או אנשים לא מוסיף את המילה "אמריקן" לפני הפוטבול. כאן עסוקים בקבוצה המקומית הבכירה כיום, אלופת אירופה צ'לסי, שתארח בעוד יומיים את מנצ'סטר יונייטד הגדולה למשחק העונה הראשון בפרמיירליג. NFL? דברו איתם כשבסטמפורד ברידג' יכבו את האורות.
זו השנה השישית בה רוג'ר גודל מביא שתיים מהקבוצות שלו למשחק ליגה סדירה בוומבלי, אבל בירת הממלכה לא ממש מצליחה להתמרק לכבוד האירוע. ה"מארחת" סנט לואיס, עורכת הופעת בכורה באנגליה, בעוד עבור ה"אורחת" ניו אינגלנד, מדובר בסיבוב שני, אחרי שהביסה את טמפה ביי ב-2009. הפטריוטס עומדים ליהנות מיתרון ברור ביציעים ולמעשה, מעוד סוג של משחק ביתי: "אני חושב שזה בהחלט טבעי שב'אולד אינגלנד' יעודדו את ניו אינגלנד", אומר וינס וילפורק בחצי חיוך במסיבת העיתונאים, שנערכת במלון מריוט היוקרתי ליד הייד פארק, בערך שעה אחרי שהחבורה של ביל בליצ'יק מגיעה לעיר.
המאמן פותח את האירוע. בזמן שהשחקנים עוד מתארגנים ברקע ומחפשים את המזוודות שלהם, בליצ'יק והקפוצ'ון כבר דרוכים. אצל המאמן המעוטר אין הפסקות והראש שלו תמיד במשחק, מה שממש לא נכון לגבי מסיבת העיתונאים הזו. כפי שכתב כאן אריאל גרייזס לפני שלושה שבועות בלבד, בליצ'יק שונא את האירועים האלה. הוא עונה ב'כן' ו'לא' לחצי מהשאלות ומצליח לשגע את העיתונאים. רבע השעה שלו על הפודיום מרגישה כמו נצח והתשובות הלקוניות מובילות לשאלות משעממות עוד יותר.
לעומתו, טום בריידי, שנכנס שני, חייכן ביותר. הקוורטרבק המזדקן של הפטריוטס חי את החיים הטובים, הנוצצים ונראה שהוא עדיין לא כל כך מבין איך הוא הגיע למעמד הזה: "אני לא אתלטי במיוחד, לא ספורטיבי במיוחד וחוץ מלזרוק פוטבול, לא עושה יותר מדי דברים כמו שצריך", מעיד על עצמו בריידי, לאחר שהוא נשאל על ידי כתב 'סקיי' האם צפה באולימפיאדה שנערכה בלונדון בקיץ והאם הוא חושב שיכול היה להשתלב באירוע.
המקומיים בעיקר מתעניינים בדעתם של האמריקאים לגבי הקמת קבוצה ביבשת הישנה, עם עדיפות ללונדון כמובן ואילו אנשי ניו אינגלנד, שמנסים בכל כוחם להוכיח שהטיול הזה לא גדול עליהם, עונים אחד אחרי השני: "זו לא החלטה שלנו, אבל נשמח אם זה יקרה". עד שזה יקרה, הם כבר יהיו עמוק בפרישה, אז מה אכפת להם. ובעוד המקומיים עסוקים בשאלות לוקאליות והעיתונאים שליוו את ניו אינגלנד מארצות הברית דואגים בעיקר להעביר את הדיווח היומי שלהם ושואלים על הפצועים, העייפות ואיך הייתה הטיסה (זולטן מסקו: "ישנתי כמו תינוק. התעוררתי רק כשנחתנו"), החבורה האירופאית המכובדת יחסית, שואלת את השאלות החשובות באמת.
הפניתי לבליצ'יק את השאלה "מה אפשר לעשות כדי לשנות את הנתון שמראה שהקבוצה הפסידה 34:6 את הרבע הרביעי בשלושת משחקיה האחרונים", והוא כמובן ענה: "צריך לשחק טוב יותר", אבל בריידי מסביר בתשובה לשאלה דומה קצת יותר: "אנחנו חייבים לשמור על ערנות ולהפסיק לחשוב שהמשחק בכיס שלנו. צריך לעבוד קשה יותר ולהוציא את הדברים לפועל גם ברבע האחרון. אני באמת לא מבין למה הפסדנו בכל כך הרבה משחקים צמודים העונה".
אם רבע השעה של בליצ'יק לא נגמרת, חצי השעה בנוכחות בריידי עפה במהירות ולאחר שהשניים מסיימים, נשלחים אל החדר וילפורק, מסקו וג'רוד מאיו. התקשורת עוטה על וילפורק החביב, שאין לו את השעמום של בליצ'יק או הזוהר של בריידי, אבל יש לו את התשובות: "ההגנה שלנו בהחלט השתפרה העונה, למרות כל הביקורות. אנחנו עוצרים את הריצה, משחקים קשוח ולצערי, היו כמה קוורטרבקים שנתנו משחקים מצוינים נגדנו לאחרונה, כולל מארק סאנצ'ז בשבוע שעבר".
גם מאיו בטוח: "זה לא שקרעו אותנו עד עכשיו. הפסדנו שלושה משחקים בארבע נקודות בסך הכל וזה חבל, אבל אני בטוח שעם האווירה האוהדת ננצח הפעם ואז יש לנו שבוע חופש ושני משחקי בית, אז אפשר לעלות על הגל". וילפורק רק מקווה "שהקהל לא יצעק גם כשהכדור אצלנו וגם כשהוא אצל הראמס. אלו אוהדי כדורגל והם רגילים להתרגש לכל אורך המשחק, אבל הפוטבול הוא שונה ומורכב מסיטואציות. זה היה די מוזר בפעם הקודמת, אבל נסתדר. העיקר שיהיו בעדנו".
ואם בכל זאת הגעתם ללונדון ובא לכם להיכנס לאווירה? שיטוט ארוך בעיר הביא אותי לבסוף לרחוב אוקספורד הגועש, שם שתי החנויות ה"אמריקאיות" נייק ו'פוט לוקר' מוכנות למשחק. בנייק הקדישו את כל הקומה הראשונה ל-NFL, עם המון חולצות של כל הקבוצות. אגב, הקבוצה היחידה שלא נמצאה על הקיר הארוך היא בולטימור, לא ברור למה, והשחקן שחולצתו מוצגת לראווה בכניסה הוא ג'סטין טאק, עוד יותר לא ברור למה. בנייק השקיעו והציבו 32 שחקני פלסטיק עם מיטב הביגוד, כולל חולצה של כל אחד מהקבוצות עליהם. הבובות אם תהיתם, שחורות כולן, כולל אלה של דרו בריס, ארון רוג'רס ו-ווס וולקר. סטיגמה? חוסר מודעות? תחליטו לבד.
ב'פוט לוקר' המנהל מבטיח: "תבוא בשבת, יהיה פה אייזיק ברוס, שיחתום על דברים ויהיו פה המעודדות של סנט לואיס", הוא מנסה לשכנע, "אנחנו מביאים מעודדות שוות". מלבד שתי החנויות האלה כאמור, בעיקר שממה (מלבד הבמה בכיכר טראפלגר, שאומנם מצוידת בשלט לקראת מסיבת האוהדים בשבת, אבל אף אחד לא הצליח להסביר מה בדיוק הולך להתרחש במקום). נאיו, שעובד בחנות נייק וניצב בכניסה עם חולצה של סטיבן ג'קסון, לא מודאג: "זה בכל העיתונים, אנשים יודעים שיש משחק. בשבת יש מסיבה ענקית בטראפלגר, יבואו איזה 50 אלף איש ואז הדברים יתחילו להתחמם".
גור סמואל, יהודי עם עברית רצוצה אבל מכובדת, שכבר ביקר בארץ הקודש בערך 40 פעם ואפילו גר חצי שנה בחיפה ובקיבוץ קטורה, מתפעל את אחד מאתרי הפוטבול הבודדים בממלכה. הוא שיחק פוטבול באוניברסיטה המקומית ("יש לנו כבר 150 קבוצות באנגליה", הוא מתגאה) וגם הוא לא ממש מבין: "חבל ששמו את המשחק באותה שעה כמו צ'לסי ויונייטד. אולי באמת עדיף היה לעשות את זה בשבוע בו שיחקו הנבחרות הלאומיות בכדורגל ולא היו משחקים ביום ראשון", הוא מסכים להצעה שהעליתי.
בסיום האירוע, מסקו החביב, שנראה כמו נער מקהלה לעומת חבריו העצומים, מגלה לנו שיש לו קרוב משפחה שמשחק פוטבול בירושלים ומבטיח לקפוץ לביקור בארץ הקודש. מסקו הרומני מתרגש לשחק באירופה והמשפחה תגיע לוומבלי בהרכב מלא. בדקה ה-90, רגע לפני שליחת הכתבה לארץ, נכנסתי לפאב ליד הביג בן וגיליתי מאורה אמריקאית, שכללה שלושה זוגות מבוגרים שעשו את הדרך מבוסטון (ונדהמו לגלות שבישראל משדרים 7-8 משחקי פוטבול בשבוע ושאנשים קמים באמצע הלילה לראות אותם) ושלושה אנשי צוות של הראמס, שאחראים על ההילוכים החוזרים של הקבוצה ("ניו אינגלנד הולכת לקרוע אותנו ביום ראשון", הם אומרים בפסימיות רצינית) ופתאום, אתה מבין למה גודל מתעקש, למה הליגה מתעקשת, למה כולם מוכנים לשלם הרבה כסף והרבה בריאות בשביל זה פוטבול יכול להגיע לכל מקום, רק צריך להביא אותו.
