בבוסטון יש אכבר חורף. ביום ראשון ירד גשם והבוקר הקור חדר לעצמות. אבל מהר מאוד אתה שוכח ממנו ברגע כשאתה מגיע לצ'ארלס. לא, לא הנסיך, נהר. קשה לחשוב על דברים יותר מהנים אם אתם אוהבים לרוץ, כמוני, מריצה לאורך הנהר הזה. עצים בשלכת של צהוב ואדום, ברווזים בנהר והרבה ירוק מסביב. קצת מסוכן, אבל. צריך להיזהר לא לדרוך על כל הסנאים שמתרוצצים לך בין הרגליים.
קצת פחות כיף בפנוויי פארק, לפחות השנה. בעיקרון, עכשיו זה הזמן שהאצטדיון היה אמור להיות צבוע כולו לקראת הופעה בפלייאוף, אבל הרד סוקס של 2012 הצליחו להיות הכי גרועים בתקופה של אלוהים יודע כמה זמן. טיפוסי לביקור הזה. במקום דיוויד אורטיז ודסטין פדרויה, במרכז המגרש יש מלא ילדים של מחזיקי כרטיס עונתי, שזוכים ליום בשנה שבו הם יכולים לחבוט באצטדיון האהוב עליהם. לא נעים להגיד, אבל כמה מהם היו עוזרים לרד סוקס.
האצטדיון עצמו, אפילו כשהוא ריק, מרגש למדי. לא בכל יום אתה נכנס למונומנט עם כל כך הרבה היסטוריה. כמובן, ההיסטוריה מכתיבה גם חוסר נוחות מסוים. האצטדיון יחסית קטן, חלק נכבד מהכיסאות עתיקים עם מעט מאוד מקום לרגליים אבל אף אחד לא מחליף אותם כי לא רוצים לאבד את ההכנסות מהכמות שתאבד. שזה בדיוק כמו איצטדיון רמת גן, בעצם. חוץ מההיסטוריה. והתרבות. והשירותים. מנה ראשונה נחמדה לפני העיקרית.
כלוב של זהב
החוויה של צפייה במשחק פוטבול מתא העיתונאים שונה בתכלית מצפייה ביציע. ליד השולחנות פזורים עשרות, אם לא מאות, עיתונאים, כולם בולסים מכל הבא ליד. בבופה מגישים סטייק ושעועית ירוקה. סטייק? סטייק? מה עם נקניקיות והמבורגר ונאצ'וס, אוכל אצטדיונים אמיתי? דפוקים האמריקאים האלו, אני אומר לכם.
הפרס בוקס הוא סוג של אקוואריום, בלי ממש קשר למה שקורה בחוץ. החלונות מעמעמים את הקולות, והשקט הספרייתי לא ממש נותן אווירה של פוטבול. בתא הבידוד הזה נמצא גם בחור קנדי-צרפתי. במחשב שלו הוא רושם סיכום על המשחק של הקולטס. או איך שהוא קוראים להם לה קולטס. מה אני אגיד לכם, יש שפות שפשוט לא נועדו לדבר בהם על פוטבול. אבל אולי שווה לאמץ את זה. הרי יש לנו את דה ברס ודה סיינטס, מהיום אמרו "לה קולטס".
יאללה, בעיטת פתיחה והמשחק מתחיל. לה קולטס בוחרים לתקוף ראשונים ובהתחלה מאנינג ממשיך עם מה שעבד לו טוב במשחק מסירות קצר. הבעיה היא שלתומאס, הרסיבר המצוין של אינדיאנפוליס, יש בעיה קלה של פאמביליטיס והקבוצה שלו מבזבזת הזדמנות. אה, רגע, אלה בכלל לא "לה קולטס", אלה הברונקוס. אז מה, בעצם, מאנינג עושה שם?
זה הזמן לספר כמה דברים שאולי לא ידעתם על תא העיתונות. זה שהוא מבודד מהמגרש כבר אמרתי. גם זה שהוא שקט נורא. הדבר היחיד שמפר את השקט הוא מין כרוז שאחרי כל מהלך מכריז מה קרה, לטובת אלו שעצלנים מכדי להסתכל במגרש או במוניטור מעל הראש שלהם. הא, כן, וכשדנבר נקלעת לדאון שלישי, צופר ערפל בעוצמה של כמה מאות דציבלים מעיר את כל העיתונאים ומודיע להם, כמו שאחד מהם מציין, שלברונקוס עוד שנייה יהיה דאון ראשון. חוץ מזה, מדי פעם הכרוז מודיע על שחקן זה או אחר שנפצע או שפתח בליינאפ. בשלב כלשהו הוא מודיע שמני רמירז פותח לברונקוס. משום מה, למרות שיש שם איזה 200 עיתונאים מבוסטון לפחות, אני היחיד שמגחך. במפתיע, או שלא, הנוכחות הנשית בחדר מצומצמת עד אפסית. נוכחות של עיתונאים שחורים לא קיימת בכלל. עיתונות בארה"ב, מסתבר, היא עדיין עניין לגברים לבנים מזדקנים. וקנדים-צרפתים, אלוהים ישמור.
זכרונות מ-2006
המחצית הראשונה מתנהלת בשליטה של הפטריוטס. הפאטס והברונקוס הן בין הקבוצות שמריצות הכי הרבה את הנו-האדל בליגה, אבל במשחק הזה נראה שניו אינגלנד העלתה את זה מדרגה. היא מוציאה מהלך אחרי מהלך במהירות, עד כדי כך שאם אתה מרים שניה את הראש לראות את המהלך הקודם במוניטור שמשדר בחמש שניות דיליי, אתה מפספס את המהלך הבא על המגרש. בכלל, נראה שהפאטס מנסים להחזיק בכדור כמה שיותר על מנת למנוע מפייטון לעלות למגרש. בריידי מסיים את החצי הראשון עם 17 מ-20 אבל ל-165 יארד בלבד. לשם השוואה, אלכס סמית במשחק המקביל השלים 12 מסירות ליותר מ-230 יארד. כן, שמעתם נכון: טום בריידי ואלכס סמית באותה נשימה.
החצי השני החל כמו שהסתיים הראשון. אחרי חילופי פוזשן, הפאטס עושים דרייב מושלם שלוקח 16 מהלכים, חלקם הגדול מהלכי ריצה ארוכים. נדמה שדנבר עשתה התאמות במחצית ויש יותר לחץ על בריידי, אבל אם רידלי יכול לרוץ חופשי, שום לחץ לא יעזור. ועכשיו הכרוז מספר לנו שזהו המשחק הרביעי של סטיבן רידלי עם 100 יארד. לפאטס יש רץ של מאה יארד למשחק? ההיית או חלמתי חלום?
הדרייב הבא של הקולטס לא אורך זמן רב. פייטון חוטף סאק אכזרי שגורם לו לאבד את הכדור. אני מתחיל לתהות אם לפאטס יש הגנה. זה כבר בכלל יהיה שוס רציני. קבוצה עם הגנה ועם משחק ריצה. דרייב קצר, ט"ד של רידלי והמשחק כבר נראה גמור. 7:31 לפטריוטס, אפשר להתחיל אבל כשזה קשור בדו קרב בין מאנינג לבריידי תמיד צריך לחכות לשנייה האחרונה. ולא שניו אינגלנד לא עזרה פה לניסיון הקאמבק, כן? הפטריוטס מתעקשים ללכת על דאון רביעי ב-40 של אינדי, אולי בשביל הזמנים הטובים ההם, ומצליחים לחטוף סאק שגורם לבריידי לאבד את הכדור ונותן אותו לדנבר בעמדה מצוינת. פייטון אומר תודה ומצמצם ל-10 בלבד.
אם אתה אוהד ניו אינגלנד, בראש שלך מתחילים לצוף זכרונות לא נעימים. המשחק ההוא ב-2006 מול הקולטס, שבו הפטריוטס הובילו 10:31 רק כדי להפסיד בדקת הסיום, למשל. רידלי, שהיה מעולה כל הערב, מפמבל את הכדור כדי להחזיר אותו לדנבר עם ארבע דקות על השעון. ואז בא ויליס מגאהי עם שגיאה פטאלית שנייה בתוך כמה דקות, וסוגר עניין.
אם מבט היה יכול להרוג
הראשון להכנס לחדר הראיונות בסיום המשחק הוא ביל בליצ'יק. אם ראיתם מסיבת עיתונאים אחת של בליצ'יק, ראיתם את כולן. כן, היה ניצחון טוב, נלחמנו עד הסוף, זאת קבוצה טובה, בלה בלה בלה. מאחורה עומד בחור שחור גדול בחליפה, שבמחשבה ראשונה נראה כמו איזה מאבטח. למעשה, התפקיד שלו זה להרים למרואיינים שאלות להנחתה. הוא שואל את בליצ'יק על דני וודהד (היה חשוב מאוד עבורנו, אלא מה) ואחר כך אחרים שואלים שאלות. עיתונאי אחד אומר לו שזה משחק שני של הפאטס שבו הם רצו ליותר מ-200 יארד, מה זה אומר? בליצ'יק עונה לו בלאקוניות אופיינית "אני לא יודע". קלאסי.
לקראת הסוף שאלתי גם אני: "זה נכון שיש לכם בעיה לסגור משחקים?"
אם מבטים היו יכולים להרוג, כנראה שחור גדול היה נקדח דרכי. אחרי שהוא לוקח שנייה הוא עונה: "טוב, אנחנו 2:3, לא?". מלחמת המבטים נמשכת ובסוף הוא מוסיף, כמה טיפוסי "אנחנו צריכים כמובן להשתפר, לעשות עבודה יותר טובה". תודה, באמת.
השאלה האחרונה שבליצ'יק מקבל היא האם הפאטס החזיקו הרבה בכדור כדי למנוע מפייטון לעלות למגרש. הוא שוב מסתכל בעיני עגל על העיתונאי ששואל ולא מבין אחרי כל פוזשן שלנו, מגיע גם פוזשן שלהם, הוא אומר. העיתונאי מתעקש אבל אם אתם מחזיקים בכדור, פייטון לא יכול להחזיק אותו, לא? המאמן עדיין מסרב לבלוע את הפיתיון אז מה, הוא עונה, עדיין צריך לעצור אותו כשהוא עולה למגרש, לא? מעניין איך זה מרגיש להיות נשוי לבליצ'יק, האיש אשכרה לא מוכן להפסיד, אפילו לא בחדר העיתונות.
הוא יוצא, נכנס וינק וילפורק. אלוהים, איזה בהמה. אבל האמת שמי שלא ראה את וינס וילפורק בחולצת צ'רלי בראון לא ראה מחזה מצחיק מימיו. מה שמדהים הוא שעברו אולי 10 דקות מאז שנגמר המשחק ועד שהוא מגיע לחדר. אין לי מושג איך הוא עושה את זה כל כך מהר זה הזמן שלאשתי לוקח רק להתכונן למקלחת. למעשה, אין לוילפורק יותר מדי דברים מענינים להוסיף הוא כמובן נותן קרדיט לחברים שלו לקבוצה, לא לוקח קרדיט על הפאמבל שהוא השתלט עליו (אני רק הרמתי אותו, זה החברים שגרמו לפאמבל) וגם נותן לפייטון את הקרדיט שמגיע לו. באופן כללי הוא נשמע בחור אינטליגנטי מאוד, בניגוד אולי למראה שלו, והתשובות שהוא נותן מנוסחות היטב. אחר כך באו גם בריידי ו-ווס וולקר. בריידי לא מפרט יותר מדי. כשהוא נשאל על הריצה הוא מסביר שהקבוצות מהצד השני מציבות מולו הרבה הגנות ניקל, של שחקנים קלים יותר, והפאטס פשוט מנצלים את זה. עכשיו שהוא אומר את זה, זה נשמע הגיוני להפליא. הוא לא חושב שהקבוצה שיחקה בקצב גבוה מהרגיל וכרגיל נותן קרדיט לחברים שלו לקבוצה. הבחור בחליפה מאחורה מתעקש לשאול אותו על וודהד. נראה לי יש לו משהו לבחור הקטן.
וולקר באמת סימפטי. האמת, אם היית רואה אותו ברחוב, בחיים לא היית חושב שהוא שחקן פוטבול. איש קטן למדי, ליד כל הענקים האלו, עם פרצוף רדנקי חביב. בניגוד לקודמיו, הוא גם מתבדח עם העיתונאים ומספר שהקבוצה התאמנה כל הפרי-סיזן על הקצב הגבוה, שבריידי טוב כי יש לו מוסר עבודה גבוה, ושהקבוצות ממול מתקשות לעצור אותם כי קשה לשמור על כל כך הרבה שחקנים טובים באחד על אחד.
ומה עם הברונקוס? חדר ההלבשה שלהם היה ריק בזמן שהגעתי אליו. חצי שעה בלבד לאחר סיום המשחק, וכבר אין שם אף אחד.
זהו, עכשיו אני ברכבת בדרך חזרה, אחרי שהצלחתי להינצל מנהג מונית לבנוני שסיפר לי, בתשובה לשאלה מאיפה אני, שכדאי לי להיזהר כי יש פה הרבה חיזבאללה. גם פה כנראה אי אפשר להימלט מהמצב.