לא פעם, אחרי משחקים של מכבי ביום חמישי, החבר'ה נתקפו השראה. הביצועים על המסך היו כל כך מרוממי רוח, עד שהחבר'ה הנלהבים הרגישו שהם חייבים לשחק כדורסל. פשוט חייבים לשחק, כאן ועכשיו. רק תנו לנו להרגיש את הכדור, להקפיץ אותו, לכדרר אותו בין הרגליים. לחדור לסל, לשחק עם הגב לסל, לקלוע מחצי מרחק, לעשות הגנה. לתרגל את הצעד הראשון, להיווכח שוב באחוזים מהעונשין, לזרוק שלשות, להיאבק על הריבאונד. אחרי שעתיים של צפייה במשחק כדורסל מרגש, אחרי דיבורים תיאורטיים ופרשנויות, לפעמים אין ברירה, אלא לעשות את הדבר האמיתי.
אז עשינו את זה. פשוט ירדנו למטה, ושיחקנו כדורסל. ביום חמישי ב-23:00 בלילה, אחרי המשחק של מכבי, במגרש ציבורי חשוך, לבושים בג'ינס וסניקרס, מתמוגגים מהפעילות, צועקים וצוחקים. קצת התלוננו על הבלטות הבולטות שמפריעות לכדרר בחופשיות, התאכזבנו מהיעדר הרשתות ומהסלים הרעועים שרעדו מכל זריקה, בעיקר תסכלה העובדה שלא יכולנו להדליק את האורות, ובכל זאת, היינו אסירי תודה. תודה לאל שאפשר לשחק כדורסל. אומנם אלמנטרי, ובכל זאת, תענוגות החיים. כמה נדיר לראות אנשים מבוגרים משחקים.
בחודשיים האחרונים זה לא רלוונטי. עיריית תל אביב סגרה את רוב מגרשי הספורט. בספורטק אין סלים כבר חודשיים, ולא יודעים מתי הם יחזרו. כזכור, בחודש אוגוסט נהרג נער בן 15, כשעמוד כדורסל קרס עליו במהלך משחק במגרש בבית ספר. בעקבות זאת, העירייה הסירה את הסלים ברוב בתי הספר, וגם בפארקים הציבוריים. עד לקבלת תו התקן של מכון התקנים, המגרשים מושבתים. עם הזמן התברר שבכל הארץ יש מגרשים מסוכנים. בישראל, מזהיר מכון התקנים, כדורסל יכול להרוג אותך.
כמובן שהבטיחות קודמת לכל. כמובן שהכדורסל הוא משני. כולנו היינו מוכנים לוותר על הכל, רק כדי להציל את חייו של אותו נער בן 15. הדבר הכי חשוב זה שטרגדיות כאלה לא יחזרו, שמשפחות לא ייהרסו בגלל התקנה חאפרית, הפעם של סלים רעועים.
המקרה הזה מעלה שתי טענות, כשהמהותית ביניהן היא מי אחראי לשערורייה. למה מלכתחילה היו סלים לא תקניים? נשמח לשמוע שהפושעים משלמים את המחיר על הסקנדל הציבורי הזה, אבל לא יפליא אף אחד אם גם הפעם כולם יאשימו את כולם, ואף אחד לא ייקח אחריות. אחרי זה, מסתתרת שאלה קטנה וזניחה יותר, שגם היא מרגיזה: כמה זמן לוקח לעירייה למצוא פתרון לאלפי השחקנים החובבנים ולהתקין בחזרה את הסלים במגרשים? או בקיצור, למה חובב הספורט שוב מוזנח?
הידיעה מהשבוע שעבר שכותרתה "מכון התקנים: בישראל אלפי מגרשי כדורסל מסוכנים", הסתתרה אי שם בעמודי החדשות, אבל היא הייתה חייבת להופיע במדורי הספורט. בכותרות הראשיות. זה סיפור שמגלם בתוכו את הכל. אין ספק שהשערורייה המרכזית היא הבטיחות, ועדיין, עולה פה גם שאלה ספורטיבית. היא נושאת בתוכה את צמד המילים המרגיז, שאין מנוס אלא להשתמש בו שוב: תרבות ספורט.
מתקני ספורט ציבוריים זה הבסיס. במדינה נורמלית, אם לאדם מתחשק לשחק כדורסל, יש לו איפה. בישראל זה עובד אחרת. חובב הספורט מדוכא על ידי הרשויות. נסו להשיג מגרש טניס באחד מערבי הקיץ, אין סיכוי. נסו להשיג שולחן פינג פונג, מבלי לשלם 1,500 שקל בחודש לקאנטרי. חפשו מגרש כדורגל פנוי, שלא צריך להזמין שבועות מראש. על שבילי אופניים מסודרים לרכיבת כביש, בלי הפחד שנהג שיכור ייכנס בך, אין מה לדבר.
בכל הנוגע לכדורסל, המציאות פשוטה. בלי מגרשים, אי אפשר להצמיח כדורסלנים. ברור שחשוב יותר שיהיו אגודות מסודרות, ברור שחשוב שיהיו מאמנים מיומנים שילמדו את היסודות, אבל הבסיס הוא מגרשים לחובבנים. ככה משרישים אהבה לכדורסל. רק אדם שמשחק מפעם לפעם, יידע להעריך מה שהוא רואה בטלוויזיה. רק מי שמכיר את התחושה שהרגליים גמורות והידיים כואבות, יידע להעריך שחקן שמצליח להשחיל שלשה מול שמירה צמודה. רק מי שמכיר היטב את הפרופורציות של המגרש, יידע להעריך את עוצמת הניתור של שחקן בגובה מטר שמונים שמצליח להטביע. רק מי שזוכה להתאמן על זריקות עונשין, יכול לצעוק בלב שלם "יא אפס" על כדורסלן מקצועי שקולע בפחות מ-70 אחוז מהקו. החיבור לליגה, לנבחרת, לשחקנים, מתחיל מהמגרשים בשכונה. שם מפתחים לא רק את הכישרון, אלא בעיקר את האהבה למשחק.
חוץ מזה, אם האחראים על התקנת הסלים לא מסוגלים לוודא שהם לא יקרסו, מי יודע אם הסלים בגובה הנכון, אם הטבעות בקוטר התקני, אם הן ממוקמות בנקודה המדויקת בקרש, אם קו העונשין במרחק הנכון, אם שלשה באמת שווה שלוש נקודות. כיום כל מה שחובבי הכדורסל יודעים, זה כמה מדכדך לראות מגרש ריק. כמה עירום הוא נראה בלי הקרש הלבן והטבעת הכתומה בשני צדדיו. כמה הוא רוצה להחזיק בכדור, לכדרר אותו, לקלוע ג'אמפ שוט, עם הקרש, מחצי מרחק, לשמוע את הכדור צולל ברשת. כל כך אלמנטרי, ועם זאת בלתי אפשרי. אז לפני שוועדות החקירה ינסו לבדוק למה הענף קורס, כדאי שפשוט יירדו למטה, למגרש השכונתי, ויראו אותו ריק.
