ארנסטו צ'ה גווארה עשה לא מעט צרות לאוסקר וושינגטון טבארס. מאמן נבחרת אורוגוואי מכונה "המאסטרו", או בעברית "המורה", שכן במהלך חייו הוא לימד בבתי ספר את רעיונותיו וכתביו של המהפכן הארגנטינאי המפורסם. כשטבארס אימן את מילאן ב-1996, סילביו ברלוסקוני, שכבר אז היה הבוס הכל יכול של הרוסונרי ולא נודע לאורך חייו כתומך נלהב במרקסיזם, דאג לזרוק אותו ממשרתו תוך 137 ימים בלבד, תוך שהוא יורה סדרת העלבות לכיוון האורוגוואי ומושא הערצתו הייחודי.
אבל טבארס דבק בגווארה ואת אחד מקירות ביתו של המאמן מעטר שלט עם משפט של המהפכן ובו כתוב: "אדם צריך להקשיח את עצמו, מבלי לאבד את הרוך שבו". המוטו הזה ליווה את טבארס ואת נבחרת הסלסטה, מהרגע בו חזר המאמן לקדנציה שנייה בתפקיד בשנת 2006 (הראשונה הייתה בין 1988 ל-1990). אבל נדמה שדווקא עכשיו, רגע לפני שאורוגוואי יכולה לזכות בתהילת עולם אמיתית ואולי להדהים את כולם ולהניף את גביע העולם שייערך קרוב לבית, המוטו הזה קצת הולך לאיבוד והמדינה הקטנה והמרגשת מדרום אמריקה, הנבחרת היחידה שלא פחדה בעשור האחרון להסתכל בלבן של העיניים לברזיל וארגנטינה, נשארת עם הרוך הרומנטי, אבל מאבדת לחלוטין את הקשיחות, שהובילה אותה לכל ההצלחות בתקופה האחרונה.
הכל יכול היה להראות אחרת מלכתחילה ואולי אם כך היו מתגלגלים הדברים, לא היו מאורוגוואי שום ציפיות עכשיו. אבל המציאות סידרה סיפור שונה. במחזור ה-17 והלפני אחרון של מוקדמות דרום אמריקה למונדיאל 2010, שיחקו הסלסטה באקוואדור. אנטוניו ולנסיה כבש למארחת, אבל לואיס סוארס השווה מיד. תיקו היה משאיר את אורוגוואי כמעט בוודאות מחוץ לטורניר הגמר בפעם השנייה ברציפות, אבל בדקה ה-93 דייגו פורלאן ניצח את המשחק מהנקודה הלבנה, השאיר את טבארס בתפקידו והשאר היסטוריה.
הנבחרת עברה בפלייאוף את קוסטה ריקה, פורלאן והג'בולאני התאהבו בדרום אפריקה והחבורה הלוחמת בתכלת הגיעה לראשונה מזה 40 שנים לחצי גמר המונדיאל, גבוה יותר מכל נציגות היבשת בטורניר. חלפה שנה והחגיגה נמשכה, כשאורוגוואי הדהימה את ארגנטינה בסנטה פה, ברבע גמר הקופה אמריקה והמשיכה כל הדרך אל הזכייה, שהציבה אותה לבד בראש טבלת הזוכות, עם 15, אחת יותר מארגנטינה.
אחרי צמד ההצלחות המסחררות, שבאו בזו אחר זו, באורוגוואי כבר החלו לחלום בגדול. הגדול הזה היה שיחזור הסנסציה המפורסמת ביותר בתולדות המונדיאלים, הזכייה האורוגוואית על אדמת ברזיל, מול המארחת, ב-1950. הטורניר הקרוב ייערך בעוד שנה וחצי בברזיל, אבל כדי שלאורוגוואי יהיה בכלל על מה לחלום, היא צריכה להתעורר ויפה שעה אחת קודם.
לצמד המשחקים הקרוב במוקדמות, בחוץ מול ארגנטינה ובחוץ מול בוליביה, הסלסטה מגיעים עם 12 נקודות בלבד משבעה משחקים ועם מבול של בעיות. שני הפסדים, ואולי לאלופת דרום אמריקה המכהנת בכלל לא תהיה תעסוקה בקיץ 2014. השאלה היא איך זה קרה ולמה העלייה ההדרגתית הזו, שהייתה אמורה להגיע לשיאה ברגע הנכון ואולי לספק אלופת עולם מפתיעה ביותר בברזיל, נתקעה ברגע הכי לא מתאים?
לפני שמחפשים את הצדדים השליליים, חשוב לזכור שנבחרת אורוגוואי היא סוג של נס רפואי. 3.3 מיליון תושבים בלבד מרכיבים את המדינה הקטנה הזו, "הפרובינציה ה-24 של ארגנטינה", כמו שאוהבים לקרוא לה לפעמים אצל השכנים. מדובר במדינה הקטנה ביותר כמובן שזכתה אי פעם במונדיאל ועצם העובדה שהיא בכלל מוזכרת כאלופת עולם אפשרית הינה מדהימה בפני עצמה. בנוסף, אין מדובר כאן בהתרסקות טוטאלית, אלא בתקלה בדרך. הבעיה היא שבפעם האחרונה שתקלה כזו אירעה, הנבחרת לא הגיעה לשום הישג משמעותי במשך 15 שנים (בין הזכייה בקופה של 1995 למקום הרביעי בדרום אפריקה) ובאורוגוואי ממש לא רוצים שזה יקרה שוב.
כאמור, טורניר המוקדמות לא האיר פנים עד כה. לצד מספר רגעים שמחים יותר, בעיקר הרביעייה של לואיס סוארס לרשת של צ'ילה, הסלסטה סבלו ממספר תוצאות מתסכלות ואף מביכות. הם חטפו בדקה ה-92 בפרגוואי ויצאו משם רק עם נקודה, איבדו ארבע נוספות עם תוצאות תיקו ביתיות מול ונצואלה ואקוואדור והשיא הגיע בדמות תבוסה 4:0 בקולומביה, לפני כחודש. מתוך תשעה משחקים שנותרו לה במוקדמות, אורוגוואי תשחק שש פעמים בחוץ ופעם נוספת מול ארגנטינה בבית, כך שסכנת ההדחה בהחלט ממשית.
לקראת המשחק מול האלביסלסטה, באורוגוואי מסתכלים בחשש ובאופטימיות על הסטטיסטיקה: מצד אחד, הם לא ניצחו בכל ארבעת המשחקים שקיימו בארגנטינה במסגרת מוקדמות המונדיאל בפורמט הנוכחי, מאז 1997. מצד שני, המשחק היחידי אותו לא הפסידו מבין הארבעה (0:0), היה ב-97', ב-12 לאוקטובר, בדיוק אותו תאריך כמו המשחק הקרוב.
הבעיה הראשונה שנראית לעין באורוגוואי היא עייפות החומר. שישה שחקנים: פרננדו מוסלרה, דייגו לוגאנו, דייגו פרס, פורלאן, קבאני ודייגו גודין, שיחקו כולם גם במשחק ההפסד על מדליית הארד במונדיאל 2010 מול גרמניה, גם בגמר הקופה כעבור שנה מול פרגוואי וגם בצמד המשחקים המאכזב לפני כחודש, עם הרביעייה בקולומביה והתיקו הביתי מול אקוואדור. סוארס ואלברו פריירה שיחקו בשלושה מבין אותם ארבעה משחקים. שמונה מבין ה-11 שיפתחו מול ארגנטינה היו גם בגמר הקופה על המגרש.
כאמור, מדובר במדינה קטנה, שזכתה לדור זהב אמיתי, עם שלישיית חוד מהטובות בעולם בדמות דייגו פורלאן, לואיס סוארס ואדינסון קבאני, אלא שהצעירים הרעננים לא ממש ממהרים להגיע ולסייע לחבורה הוותיקה. אין ספק שקשה להחליף דור שחקנים מוצלח כל כך, שהוביל את הנבחרת להישגים ענקיים בשנים האחרונות, אבל השינוי יצטרך לקרות בשלב כזה או אחר.
פרשן הכדורגל הדרום אמריקאי הבכיר יהודה ארם מנתח: "לאורוגוואי יש צעירים טובים מאוד, אבל מי יוותר על פורלאן, סוארס או קבאני, בכל כושר שבו הם נמצאים? יש פתגם שאומר 'צעירים מנצחים משחקים, מבוגרים מנצחים מלחמות' ועכשיו אורוגוואי במלחמה. אולי כשהם יבטיחו את העלייה יהיה אפשר לתת צ'אנס לצעירים". מצד שני, במקרה שאורוגוואי תפסיד את שני המשחקים הקרובים ותאבד סיכוי בהמשך הדרך, ההפיכה תוכל להגיע בנסיבות שונות לחלוטין.
צרה נוספת היא כמובן היריבות, שמעריכות את אורוגוואי בצורה שונה לחלוטין כיום. לאור היכולת הפושרת של ארגנטינה וברזיל בשנים האחרונות, אורוגוואי נחשבת בעיני יריבות רבות לנבחרת ה"חמה" ביותר ביבשת והדריכות במשחקים מולה בהתאם. בבעיות דומות נתקלו נבחרות נוספות ממדינות קטנות שזכו בתארים מפתיעים, כמו דנמרק ויוון, שלא העפילו למונדיאלים שהתקיימו לאחר הזכיות שלהן ביורו 1992 ו-2004 בהתאמה.
מעבר לשובע המסוים וההשלכות של אותן הצלחות, אורוגוואי סובלת גם מבעיה אובייקטיבית של כושר שחקניה הבכירים. תופעה שאולי תישמע לכם מוכרת. באורוגוואי לא מרוצים מכמות הדקות שמקבלים שחקני הנבחרת בקבוצותיהם, כאשר רק 13 מבין ה-25 שזומנו לצמד המשחקים, זכו ל-90 דקות בסוף השבוע החולף, בעוד שישה לא שיחקו כלל, מה ששוב מחזיר את הדיון לבעיית הסגל הקצר ודל האפשרויות. מוסלרה, שאמור היה לפרוח, מתבזבז בקבוצה בינונית כמו גלאטסראיי, הקפטן הוותיק לוגאנו לא רואה דשא בפריס סן ז'רמן, פורלאן נראה לאחרונה בליגה הברזילאית ועל הצרות של סוארס כבר לא צריך להרחיב.
בעיתון האורוגוואי "אובסיון" ניסו להסביר את הסיבה לכך שמרכז ההגנה היה מפורק לחלוטין בקולומביה. הטענה נגד טבארס היא ששינוי השיטה המאולץ לא הצליח כמתוכנן. הנבחרת התרגלה לשחק עם שני מספרי שש, קשרים אחוריים גרזנים, בדמות דייגו פרס מבולוניה, שתמיד מצטיין במדים הלאומיים ואף כבש ברבע גמר הקופה מול ארגנטינה ואחידיו ארבאלו ריוס. אלא שיכולת דלה של השניים וכעת גם פציעה של פרס, שכלל לא זומן הפעם, הובילה לשינוי במערך והנבחרת טרם התאימה את עצמה לכך. אם נגד קולומביה זה נראה רע, מפחיד לחשוב מה יקרה כשליאונל מסי וחבריו יעלו למגרש.
אז מה הלאה? ארם מסביר את מצב הרוח במדינה והנסיבות שהובילו את אורוגוואי לנקודה הנוכחית: "הם הגיעו למשחקים האולימפיים בלונדון בידיעה שהם פיבוריטיים ברורים ללכת עד לגמר. הם הוסיפו לנבחרת עד גיל 23 את סוארס, קבאני וארבאלו ריוס ועפו כבר בבית המוקדם, מה שפגע בהם חזק מאוד. לפי דירוג פיפ"א הם ממוקמים גבוה (מקום שביעי, ע.ו.), אבל אחרי 5-6 שנים של התקדמות מתמדת, בדרך כלל מגיע המשבר. לבוא למשחק בקולומביה, כשאתה נחשב לנבחרת הטובה ביבשת ולחטוף שם רביעייה ומיד אחר כך לבוא למשחק בית, במטרה להציל את הכבוד וכמעט להפסיד לאקוואדור, זה גורם לך לחשוש. מול ארגנטינה תהיה להם הזדמנות לחזור למה שהם היו, אבל זה לא יהיה קל. דבר אחד ברור, אם הם לא מוציאים לפחות שתי נקודות משני המשחקים האלה, הם בצרות, כי הם לא יהיו בין ארבע העולות הישירות למונדיאל".
למרות כל האווירה השלילית, שום דבר עוד לא אבוד מבחינת טבארס והנבחרת שלו. אורוגוואי כבר הוכיחה לא פעם בשנים האחרונות שהיא מביאה את כל מה שיש לה למשחקים הגדולים באמת. היא ניצחה בארגנטינה בקופה, בתום דו קרב פנדלים מותח והיא ממש לא מפחדת מהשכנה הגדולה ממערב. עם רוחו של צ'ה גווארה, שמרחפת כל הזמן סביב המאמן ומעל הנבחרת, המהפכה תמיד אפשרית.
