76 שחקנים, מתוכם 31 זרים. זה מספר שחקני החיזוק הבכירים שצירפה הפועל באר שבע בחמש שנות הבעלות של אלונה ברקת. על פי הערכות, הבעלים השקיעה במועדון למעלה מ-50 מיליון שקל מאז השלימה את רכישתו מאלי זינו בחודש יולי 2007. שחקני הרכש מהווים כמובן חלק קטן מהסכום, אבל דרך הסיפורים שלהם אפשר ללמוד ולהבין מדוע המועדון הדרומי לא הצליח בשלב זה להתרומם לגבהים שתואמים את הרצונות והציפיות של ברקת. ליקטנו את הסיפורים של 10 שחקני החיזוק הפחות מוצלחים שהגיעו בחמש השנים האחרונות לבירת הנגב. בתום העונה תוכלו לשפוט האם שחקנים כמו: פטריק אוסיאקו, וויליאם נג'ובו ואבירם ברוכיאן יכולים לאיים על העשירייה הפותחת.
10. איבן יובאנוביץ'
ההגעה של ברקת ובמיוחד השחרור מעולו של זינו עוררו מחדש את האוהדים בבירת הנגב. הציפיות בעונת 2007/8 היו ברורות - לשוב לליגת העל לאחר שנתיים מתסכלות בלאומית. מרקו בלבול היה המאמן הראשון שעבד תחת שרביטה של ברקת והוא בנה גלאקטיקוס בתקציב גדול עם רכש נוצץ בדמות: אופיר חיים, אסי משיח, אילן בכר, אנדרה קלדיירה ואחרים. בלבול התלבט מאוד בכל הקשור לזרים ובסמוך לפתיחת העונה צירף את הקשר ההתקפי הסרבי, שהגיע עם רזומה מרשים של הבקעות בליגה הבכירה בארצו ועבר בליגה בסין ובלוקרן הבלגית.
יובאנוביץ' הראה ניצוצות של כדורגל טוב, אבל התקשה להתאקלם וסיים את תפקידו במועדון כבר לאחר חודשיים. הוא הספיק לרשום ארבע הופעות בליגה וארבע בגביע הטוטו לפני ששוחרר בשל חוסר שביעות רצון מיכולתו. במובן מסוים, יובאנוביץ' היה הראשון מבין שורה של זרים שסבלה מחוסר הסבלנות בנגב. שחקנים שהגיעו ועזבו תוך זמן קצר בלי שקיבלו הזדמנות הוגנת להסתגל למועדון המיוחד והמנטאליות של המקום והכדורגל הישראלי בכלל. יובאנוביץ', 33, המשיך למקדוניה, קפריסין וכיום הוא בבוראץ הסרבית.
9. פטה בנגורה
בקיץ 2009, מיד לאחר חזרת הקבוצה לליגת העל, מונה גיא עזורי לתפקיד המאמן ויצא למסע קניות. על הנייר, באר שבע סומנה כמי שהולכת להיות אחת מהפתעות העונה בשל פעילותה בשוק ההעברות. לעמדת החלוץ, הנחית עזורי ללא מבחנים את הגינאי ששיחק בעברו בסנט אטיין. אלא שכאשר החלו החריקות ביכולת כבר במחנה האימונים, נכנס לפעולה המוטיב החוזר בבאר שבע - הלחץ. סביב עתידו של החלוץ החלו לחשושים וזה לא נשאר אדיש.
"רוצים לכבד אותי? בבקשה, תנו לי שניים-שלושה משחקים. לא טוב לכם? תשלחו אותי הביתה", תקף השחקן בראיון לוואלה! ספורט. "אנשים פה משגעים אותי, פעם אני פה ופעם לא. אין לי מוטיבציה, אם רוצים אותי שיתנו לי הזדמנות אמיתית. אם לא, עדיף שאלך".
עזורי קרא ולא עבר לסדר היום. השחקן נקרא לשיחת הבהרה, נזרק מהסגל למשחק פתיחת העונה ושוחרר עם רקורד של שלוש הופעות בגביע הטוטו. כל המאמצים לגלות מה עלה בגורלו של בנגורה לאחר מכן העלו חרס.
8. ליאור ז'אן
מס באר שבע הוא מונח שהודבק לתוספת השכר שמבקשים שחקנים ישראלים מהמרכז על מנת "להשתכנע" לעבור לקבוצה הדרומית. למרות שלבאר שבע אף פעם לא היה קל למשוך אליה ישראלים מהדרג הראשון, בשנים האחרונות הנדיבות (ויש שיאמרו גם התמימות) של ברקת הובילה שחקנים בכירים לבירת הנגב בחוזים גבוהים. ההצלחה איתם הייתה מעורבת ולצד שחקנים שהתאקלמו היטב, היו גם לא מעט נפילות. ז'אן הוא אחד הבולטים ביניהם.
קיץ 2010 לא היה פשוט עבור ז'אן. הוא ניהל מגעים ממושכים להארכת חוזהו במכבי תל אביב, כמעט וחתם בבאקו ובסופו של דבר העדיף את ההצעה של ניר קלינגר ובאר שבע על אלו של בית"ר ירושלים ומכבי נתניה (מס באר שבע כבר אמרנו?). ז'אן אמנם כבש בבכורה נגד מכבי חיפה, אבל המשיך לעונה מאכזבת ומלאת פציעות במהלכה איבד את מקומו בהרכב והסתפק ב-19 הופעות ליגה בלבד. בקרב האוהדים הוא זכור כאחד משחקני הרכש הכושלים בעידן ברקת. למעשה, המעבר גם מסמך את תחילת ההידרדרות בקריירה של ז'אן, 26, שלא שיחק מאז דצמבר אשתקד.
7. דנילו מוריירה
אחת הבעיות הגדולות של באר שבע בשנים האחרונות היא שהקבוצה לא מצליחה לבסס לעצמה שלד של שחקנים ולפיכך זקוקה לבנות את הסגל כל קיץ מחדש. אחת הסיבות לכך נובעת מהחתמות פזיזות של ישראלים ובעיקר זרים ללא מחשבה לטווח ארוך או סקאוטינג נכון. הסיפור של מוריירה, שהגיע לישראל בקיץ 2009 לאחר שבאר שבע לא הצליחה להנחית במועדון את שמעון גרשון, ממחיש את הסוגייה.
הברזילאי הגיע בגיל 29 בחוזה לעונה והיה אחת ההחתמות הראשונות בעידן עזורי. למרות ניסיון עשיר בברזיל ופורטוגל, מוריירה היה מעבר לשיא. בניגוד לאחרים, הוא שרד עונה שלמה, אבל לא הצליח להנהיג את ההגנה החדירה שספגה 55 שערי ליגה ב-33 מחזורים ובסיום העונה שוחרר מהקבוצה כמו מרבית שחקני הרכש והמשיך לקבוצות קטנות בברזיל.
מוריירה לא היה בלם שיכול לסחוב על הגב קבוצה למספר עונות או אפילו לספק תרומה יפה לעונה בודדת. לזכותה של ברקת ייאמר שמהמקרה הזה דווקא למדו במועדון. וויליאם סוארס, שהגיע במהלך אותה עונה, ועודד גביש שנרכש קיץ לאחר מכן, דווקא כן הגיעו במחשבה ארוכת טווח. כך מנסה אלישע לוי לעשות גם עם הבלם הבוסני בויאן מרקוביץ' שהוחתם לשלוש שנים.
6. לואיס טורס
בחמש השנים האחרונות עברו בבאר שבע שלל שחקני רכש בעמדת המגן הימני, וזאת למרות הימצאותו בסגל של שחקן הבית והקפטן לשעבר, אביתר אילוז. שיחקו שם בין היתר: בכר, משיח, מרכוס גלארסה (שתפקידו המקורי הוא בכלל מגן שמאלי), דרשקו בוז'וביץ' (שעלה ליציע אחרי מחצית חלשה בבכורה מול מכבי נתניה) וקלמי סבן. אלא שהסיפור המוזר מכולם הוא של לואיס טורס, הפורטוגלי בן ה-31 שהגיע בקיץ שעבר מהליגה בקפריסין.
המצב הביטחוני הלא פשוט בדרום השפיע על לא מעט זרים שהגיעו לבאר שבע ועל טורס במיוחד. המגן היה בלחץ מתמיד, גידל זקן והגיע מדוכא לאימונים. אחרי שלושה משחקי ליגה ובלחץ משפחתו, ביקש לעזוב. "עברתי מגן עדן לגיהנום בשלושה חודשים", סיפר בראיון בפורטוגל. "קיבלתי חוזה מצוין וגם אשתי לקחה חופש מהעבודה ובאה איתי לטפל בילדה. טיל אחד נפל 150-200 מטר ליד ביתי. כששומעים את האעזקה, יש לך דקה לרוץ לחדר המוגן. ישראלים מגיבים בטבעיות. הם נולדים, חיים ומתים לתוך הסיטואציה, אבל זו לא המלחמה שלי. ביקשתי להשתחרר ורק רציתי שיממנו לי כרטיס טיסה ולא יותר. הגעתי למצב שביתי הקיאה כל פעם ששמעה אזעקה".
על מנת לתמוך כלכלית במשפחתו, טורס נאלץ לקחת עבודה כמאבטח בחברה פרטית. על פי הידוע, השחקן לא שב מאז באר שבע לשחק כדורגל מקצועני.
5. איברהים עבדול ראזאק
במקביל לכישלונות עם זרים שהובאו מחוץ לישראל, ניסתה באר שבע להנחית גם זרים מוכרים שהגיעו מליגת העל, אך נתקלה באותן בעיות. באר שבע עם הלחץ, הציפיות, חוסר הסבלנות וחוסר היציבות זה פשוט לא מקום אידיאלי שיכול להוות חממה לפריצה של שחקן. סעיד מקאסי, אנדרה קלדיירה, איברהים בסיט ואפילו לאריה קינגסטון ואיבן גארידו לא הצליחו בבירת הנגב ועבדול ראזאק הוא דוגמא מייצגת.
מבחינת כישרון נטו, הקשר הגנאי הוא אחד הזרים הטובים שהגיעו לישראל. היו לו שנתיים נפלאות בנתניה של ראובן עטר בהן העלה את הקבוצה לליגת העל, אחר כך עבר פציעה קשה, שב לגאנה, המשיך למצרים ובינואר 2010 שב להפועל עכו ושוב גילה את אותה יכולת מרשימה לצד בעיות משמעת חוזרות ונשנות. שנה לאחר מכן לאלי כהן נמאס והוא הסכים לשחרר את השחקן שנחטף על ידי ניר קלינגר. המאמן ראה בו ובערן לוי כמחליפים למאור מליקסון שנמכר לפולין. בפועל, הקבוצה הידרדרה בחלק השני של העונה וסיימה בפלייאוף האמצעי. חוזהו של עבדול ראזאק, שבמהלך חצי העונה בבאר שבע השיג עם הקבוצה שני ניצחונות ליגה בלבד, לא הוארך והוא עזב לטובת הליגה בוייטנאם.
4. מרצ'ין צבאי
מאז פרש אסי רחמים ממשחק פעיל לפני שלוש שנים, מנסה באר שבע למצוא את האיש שיחזיר את היציבות אל בין הקורות. קאלה דרשלר (שדווקא פורח בהפועל חיפה) היה כישלון, אוהד כהן לא התרומם ובעונה שעברה החליטו ללכת בקבוצה על האופציה הזרה. צבאי הפולני הגיע בתום עונת 2010/11 למבחנים, הרשים את קלינגר ורחמים וקיבל חוזה מפוצץ לשלוש שנים כאשר בבאר שבע האמינו שהנה נמצא הפתרון לעמדה בעייתית והרגישה.
צבאי היה נפילה גדולה מקצועית וכלכלית. הוא רשם רק שש הופעות ליגה בהן ספג 16 שערים ובהמשך נשלח ליציע כאשר במקומו הונחת אוהד לויטה. צבאי התגלה כשוער עם לא מעט בעיות, במיוחד בכל הקשור לכדורי גובה, והקהל המקומי איבד כלפיו את הסבלנות במהרה. רק בחודש ינואר, לאחר משא ומתן עיקש בו לא זז השוער מדרישותיו הכספיות, הותר חוזהו והוא שב לליגה השנייה בפולין.
בסך הכל, בשנים בהם כמעט ולא פרח שום דבר במועדון בכל הקשור לשחקני רכש, גם שוערים טובים לא הצליחו למצוא את מקומם ולהביא את מלוא יכולתם. זו אולי הסיבה שאלישע לוי החליט השנה ללכת על בטוח כמה שאפשר וצירף את אג'ידה בחוזה ארוך טווח.
3. ברק בדש
מכל השחקנים ברשימה, ברק בדש הוא דווקא אחד שרשם הצלחה מקצועית בבאר שבע, אבל הסיפור שלו מלמד על התנהלות לקויה משהו של המועדון בכל הקשור לשחקני חיזוק. בדש נרכש על ידי אשדוד בקיץ 2009 אחרי עונת פריצה במדי הכח, אבל לא הצליח להשתלב ובינואר הושאל לבאר שבע. בחצי השני של העונה, שהיה ברובו גארבג' טיים של מרכז טבלה, בדש כבש שבעה שערי ליגה שהיו היחידים שלו באותה עונה.
למעשה, מדובר באחד מחלוצי הרכש המוצלחים שהגיעו לווסרמיל, אבל בתום העונה, השחקן חזר אוטומטית לאשדוד ובהמשך נמכר לקרית שמונה שם המשיך את הפריצה שהגיעה לשיאה עם זכייה באליפות ומעבר לבלגיה. באר שבע מצידה פספסה שחקן שהצליח אצלה מעל המצופה. מאז עברו אצלה חלוצים ישראלים טובים וכמה זרים פחות מוצלחים, אבל סקורר ברמה של בדש קשה למצוא.
במובן מסוים, הסיפור של בדש ממחיש תופעה עמוקה יותר. באר שבע כעיר פריפריאלית עם מאפיינים ואוהדים מיוחדים, וכזו שמרוחקת מהמיינסטרים, לא מהווה באופן טבעי מקום שכל שחקן יכול להצליח בו או להתחבר אליו. לפיכך, שחקני רכש ישראלים לא תמיד ששו להגיע לדרום או הצליחו לשרוד שם לאורך זמן. בניגוד לבאר שבע, פריפריה מרוחקת יותר בדמות קרית שמונה דווקא כן ביססה את עצמה כמועדון שמחבק ועוזר לקדם שחקני רכש והדוגמאות לכך רבות. בדש הצליח בבאר שבע, אבל הוא הצליח יותר בקרית שמונה. עם הצעות כספיות זהות ותנאים דומים, סביר שמרבית השחקנים היו מעדיפים ללכת צפונה ולא דרומה.
2. ריקרדו פרננדש
ריקרדו פרננדש הוא ללא ספק השם הכי גדול שהגיע לבאר שבע בעידן ברקת. בצעירותו, היה שותף לזכייה של פורטו וז'וזה מוריניו בליגת האלופות ואף נטל חלק כמחליף בשני המשחקים מול מנצ'סטר יונייטד בשמינית הגמר. הוא היה סופרסטאר ענק בקפריסין וכשקלינגר שב לישראל לאחר ארבע שנים באי השכן, הוא לחץ להחתים את הקשר שקיבל חוזה עתק עם שכר של קרוב ל-200 אלף יורו לעונה.
לפרננדש היו את כל הכלים להפוך לאחד הזרים המשמעותיים בליגת העל וייתכן וזה היה קורה אם היה משחק בקבוצה אחרת. אלא שהניגון חזר. שוב קשיי התאקלמות לסביבה הקשה ושוב הריחוק המשפחתי. בבאר שבע מסבירים שחלק מהזרים בעלי המשפחות מעדיפים לא להביא את איתם את המשפחות בגלל העלות הגבוהה של בתי הספר הדיפלומטיים המלמדים באנגלית שגם נמצאים במרכז. פרננדש היה אחד מהם והגעגועים פשוט שברו אותו. השחקן, כיום בן 34, עבר מאז במטאלורג דונייצק, פאנטוליקוס היוונית וקבוצתו הנוכחית היא דוקסה הקפריסאית.
המציאות היא שבאר שבע לא הצליחה למצוא מנגנון קליטה שיקל על שהות הזרים. היו למועדון בהיסטוריה זרים גדולים, אבל לא כאלה שנשארו לאורך זמן. גם סוארס התחבט בקיץ האם לחזור בשל לחצים מהמשפחה וכך היה גם עם זרים אחרים שהבעיות המנטאליות מנעו מהם להראות את יכולתם. כדי להפוך למועדון גדול, בבאר שבע יצטרכו בעתיד לתת את הדעת לסוגייה הזו.
1. דוד רביבו
באוגוסט 2009 השלימה באר שבע את עסקת הענק שלה בעידן ברקת. דוד רביבו, שבאותו קיץ חוזר על ידי בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב, נרכש מאשדוד במהלך בזק תמורת 250 אלף דולר. זו הייתה הצהרת כוונת ברורה וכפולה: העולה החדשה דאז מכוונת הכי גבוה שאפשר ואילו ברקת עצמה הראתה כי הוא לא חוששת להכניס את היד לכיס ולחטוף שחקנים לגדולות. מבחינתה, זה היה מהלך שהיה אמור לשים אותה בליגה של הגדולים. אלא שהמהלך הזה קרס מקצועית.
באר שבע הייתה הקבוצה של מליקסון וכדי למצוא מקום לכוכב החדש, רביבו הוסט ימינה, מה שפגע מיידית באפקטיביות שלו. מערכת היחסים עם עזורי הייתה עכורה וגם תחת קלינגר לא נראה שינוי מקצועי משמעותי. כשמליקסון עזב לפולין, הציפייה הייתה שרביבו ייקח את הקבוצה עליו. זה לא קרה והקשר רק דעך. בבאר שבע דווקא רצו להשאירו בסכומים שפויים, אבל רביבו העדיף לחזור הביתה לאשדוד והשאר היסטוריה.
רביבו בשיאו ועם קבוצה כישרונית מסביבו לא הצליח להרים את באר שבע מהבינוניות ולעשות דברים שבאים לו כל כך בטבעיות באשדוד וזה לא רק בגלל החיבור למקום. רביבו מהווה מבחינת ברקת את השורה התחתונה הכואבת. הניהול שלה מצוין ומסודר, התנאים שהיא מעניקה טובים, אבל שחקני רכש לא מצליחים לאורך זמן להרים את עצמם ואת באר שבע לגבהים. למרות שנים של דיבורים על הצערה ושחקני בית, אלישע לוי וברקת צירפו בקיץ 10 שחקני חיזוק. האם זה לא הזמן לשינוי מגמה אמיתי?