התחלה חדשה: האוהדים שהחליפו קבוצות

אריק גוטלר נולד בשכונת קטמון, וכבר בבית ספר לוריא אהדו כולם את הפועל ירושלים. אלא שאצלו הזהות הייתה דווקא בית"רית. "דוד שלי לקח אותי למשחקים של בית"ר ירושלים, וכך התחלתי לאהוד את הקבוצה. הייתי האוהד היחיד של בית"ר בלוריא, והייתי מקבל מכות אחרי דרבים, אבל זאת הייתה גאווה גדולה בשבילי. גדלתי על היציעים בימק"א ורוב ילדותי עברה שם".

אלא שהתחושה של גוטלר לא ממש הייתה נוחה במשך שנים רבות. "היו לי הרבה ייסורי מצפון. עבדתי ב'כל העיר' והתעסקתי עם נושאים של גזענות, ומי שקצת שוהה ביציע של בית"ר רואה משהו לא בריא בקהילה הזו. יש משהו עוין, ובאיזשהו שלב התחלתי להתבייש, במיוחד כשהגזענות הרקיעה שחקים. נולד לי ילד ואמרתי שאני לא יכול לקחת אותו לכדורגל, זו לא אווירה לילד. בשלב הזה קטמון קמה, והרגשתי שזו ההזדמנות לעשות תיקון, אם לא אצלי אז לפחות בדור הבא".

גוטלר לא מתגורר כיום כבר בירושלים, אבל למרות ש-15 שנים הוא כבר מחוץ לבירה, הוא מגיע ללא מעט משחקים של קטמון. "אנחנו מגיעים למשחקים באופן די סדיר", הוא מספר. "הראשון שזיהה אותי בקהל של קטמון כאוהד בית"ר ירושלים היה אורי שרצקי, שעבד איתי ב'כל העיר', ואמר לי שאין לו בעיה שאני אצטרף, אבל שאני אזכור שמדובר בהפועל בשורה התחתונה. בוא נגיד שאם הפועל ירושלים וקטמון יתאחדו, תהיה לי בעיה, אבל עם הזמן זה נראה יותר רגיל או פחות יוצא דופן. מה שבטוח זה שהילד שלי אדום לגמרי מבחינת צעיפים וכובעים. אנחנו גרים בקיבוץ כברי בצפון, וכולם מכירים כבר את הפועל קטמון בבית ספר".

הסיפור של רונן עזרא מכיל בתוכו גם את הזווית הרומנטית, שבצורה כזו או אחרת הביאה לשינוי הקבוצה האהודה עליו. עזרא אהד את מכבי חיפה עד לפני שנתיים, אבל אז הוא הכיר בחורה מקרית שמונה, איתה הוא התחתן לפני חודש, ומאז שהוא עבר להתגורר איתה בקרית שמונה, הוא זנח את הירוקים לטובת הבחורים של איזי שירצקי.

"זה קרה פתאום. התחלנו ללכת למשחקים של קרית שמונה, והתלהבנו מאוד מהקבוצה", הוא מסביר. "האישה בכלל אוהדת את בית"ר ירושלים, והיא לא ויתרה על בית"ר, אבל אני החלטתי לעשות את השינוי. בשנים האחרונות מכבי חיפה ירדה, וקרית שמונה הצליחה להיכנס לי לב. זו קבוצה שהתחילה מכלום, ופתאום החלה אווירה נעימה במועדון, יש תחושת משפחתיות, ורואים את הכיף על האוהדים שנהנים. אין לי ספק שהאוהדים בקרית שמונה זו ליגה אחרת לעומת מכבי חיפה".

עזרא היה צריך לטמון את כל החפצים הירוקים שהיו לו, וזה מה שהוא עשה: "כל אביזרי העידוד שלי של מכבי חיפה נמצאים כיום בארונות ובמגרות, ואילו הצעיפים של קרית שמונה תלויים. חשוב לי להדגיש שהמעבר שלי לאהוד את קרית שמונה היה עוד לפני האליפות. בכל מקרה, מכבי חיפה היא עדיין הקבוצה השנייה שלי, אבל קשה לה להתחרות בהתלהבות ובריגוש שמספקת לי הקריה. אנשים אמנם עד היום מסתלבטים עליי, ותוהים איך עברתי קבוצה. מה אני אעשה? קרית שמונה נכנסה לי יותר ללב".

דורון ברגר זוכר את רגע המעבר שלו ממכבי להפועל כאילו זה קרה אתמול, גם אם עברו מאז בערך 25 שנים. "כבר בילדות כולם אהדו את מכבי תל אביב, אבל כששאלתי את אבא שלי את מי אנחנו אוהדים, הוא אמר שאת הפועל תל אביב", הוא מספר. "למרות זאת, אני נמשכתי למכבי, והלכתי לראות משחקי כדורסל שלהם, וגם בעיתוני הספורט מגיל תשע או עשר קראתי כל מילה שנכתבה על הקבוצה. שנה אחרי האליפות בשנת 1985, הכל קרס. היה לי מנוי של מכבי תל אביב למשחקי הבית, ובחצי גמר הפלייאוף הייתה סדרה בין מכבי להפועל. הפועל העבירה אז את ארל וויליאמס וג'ק צימרמן, שהיו כוכבים במכבי. הגעתי להיכל הספורט ומכבי ניצחה ב-44 נקודות. אחרי יומיים או שלושה נערך הגומלין, אבל לא היה לי כסף לקנות כרטיס, וגם המשחק לא שודר.

"אני זוכר שישבתי בבית ולא ידעתי מה קורה בהיכל", ממשיך ברגר. "אני כן זוכר שהחזקתי את העיתון של אותו יום, וקראתי משפט שארל וויליאמס אמר, משפט שטומן בחובו את כל הווינריות האמיתית. הכתב שאל את וויליאמס אם הם יכולים לנצח במשחק אחרי שהם כבר הפסידו ב-44 הפרש, וארל הגדול ענה: 'במקרה הכי גרוע, נספוג סל בכל התקפה, אבל בכדורסל מיד כשאתה סופג, הכדור אצלך, ולכן תהיה לך הזדמנות להשוות'. אני נזכר במשפט הזה בגיל 41 ומתרגש. קראתי את המשפט הזה שוב ושוב, ואמרתי לעצמי איזו מן קבוצה אני אוהד? קבוצה קפיטליסטית שדורסת את כל מה שעומד מולה, בלי רחמים ובלי שום ספורטיביות? אני רוצה להיות אוהד של אחד כמו ארל וויליאמס, אני רוצה להיות אוהד של הפועל תל אביב. אחרי שעה אחי נכנס הביתה וצעק לי שהפסדנו, ואז כבר סיפרתי לו שהערב החלפתי קבוצה".

במשחק השלישי באותה סדרה, הפועל תל אביב כבר הפסידה, אבל ברגר התמיד והלך אחריה: "בעונה לאחר מכן קניתי מנוי, ועד הצבא לא הפסדתי שום משחק ביתי של הפועל תל אביב, כשגם הלכתי למרבית משחקי החוץ. קשה לי להבין איך בכלל קרה שהחלפתי קבוצה, אבל אפילו בשנים האחרונות קשה לי להיות אוהד של מה שקרוי הפועל אוסישקין כי אני אוהד את המקור של פרוויס שורט, רדנקו דובראש, אמיר גרובייס, יוני בנטל ועופר פליישר. החל מקיץ 1986 ועד היום כמו אדום אמיתי אני רק רוצה שמכבי תל אביב תפסיד בכל משחק ובכל הזדמנות".

מיקי חדד אמנם יליד הפועל עכו, וגדל במחלקות הנוער של המועדון, אבל הלב שלו היה ירוק במשך רוב שנותיו. יותר מכך, חדד היה מהאוהדים השרופים ביותר של מכבי חיפה. "כל השנים מכבי חיפה הייתה קבוצה מצליחה מאוד, ועד 2004/5 הייתי יושב ביציע ג', נוסע למשחקי חוץ והייתי מאלה שנוסעים על השוליים כדי לעבור את הפקקים עם הצעיפים של מכבי חיפה יחד עם החצוצרות וכל הבלגן".

אלא שמשהו קרה אצל חדד בעונת 2005/6. "זו הייתה שנת העלייה לליגת העל, והתחלתי להגיע למשחקים עם חברים. ישבנו יחד בטריבונה, והרעל נכנס בי שוב", הוא מסביר. "פתאום התחלתי להתחבר אליהם יותר, וכך גם אל השחקנים. שחקנים כמו אלון זיו וגבע ברקאי הם שחקנים ששיחקו איתי והיה לי קל יותר להתחבר לקבוצה. במקביל הפכתי להיות פעיל בקרב האוהדים והובלתי מהלכים מסוימים עד שהקבוצה הגיעה לליגת העל. לשמחתי הרבה, התרומה שלי לא נסתרה מעיני ראשי הקבוצה, ובעונה השנייה שלנו בליגת העל הצעתי לשמש כדובר הקבוצה. התקבלתי בברכה וציון וייצמן נתן לי את המושכות".

למרות הכל, חדד ממשיך לאהוד מרחוק את מכבי חיפה. "זו הקבוצה השנייה בארץ שאני אוהב, אבל אם יש משחק בין מכבי חיפה להפועל עכו, אני אוהד עכו כמובן. זה היה מוזר בהתחלה לסביבה שלי שאני מחליף פתאום קבוצה ומוציא את כל האביזרים הירוקים, הצעיפים והתמונות ומאפסן בבוידעם, אבל הבינו אותי. נולדתי בהפועל עכו, והיה לי ברור שביום מן הימים אני אחזור לאהוד את הקבוצה, הרי שיחקתי בה. הרגע הכי מרגש שלי כאוהד היה במשחק האחרון נגד הפועל חיפה בעונת ההישארות שלנו בליגת העל, כשג'וני טננבאום הבקיע בדקה ה-92 והשאיר אותנו בליגה. סמי אוזן, אחד האוהדים הבולטים שלנו, התעלף לנו בידיים, ולא ידענו איך לעצור את השמחה".

ולמרות שוויתר על הצלחות ותארים, חדד לא מצטער. "כשאתה מתחתן, מגיע הזמן שאתה נזכר באהבה הראשונה שלך מהילדות. יש לך אישה וילדים, אבל כשהאהבה הראשונה שלך עוברת ברחוב, זה עושה לך צביטה בלב. תמיד הסתכלתי על עכו מהצד, אבל כשהגיעה הפריצה לליגת העל, הבנתי שהלב שלי שייך לעכו. אני לא מצטער, אני עדיין משוכנע שאנחנו נזכה יום אחד בגביע המדינה, ואולי נגיע לאירופה. אני לא מרגיש שהלכתי אחורה, אלא הגעתי למקום שיש בו לא מעט שאיפות".

אייל מרטון יליד העיר אשדוד וכילד הוא אהד את הפועל אשדוד, למרות שהיא הייתה הקבוצה הפחות בכירה בעיר. "היה לה את הקהל הכי גדול, ואבי הוא הפועליסט בכל ליבו. הלכתי איתו למשחקים, ובשלב מסוים הפכתי לאוהד די שרוף של הפועל אשדוד. כל זה קרה עד האיחוד המפורסם עם עירוני אשדוד".

האיחוד כאמור שינה אצל מרטון את האהבה. "כל האיחוד הזה היה לכאורה. כל הקהל של הפועל אשדוד הפסיק להגיע למשחקים בגלל שהאיחוד הזה נטה משמעותית לכיוון של עירוני אשדוד, והחלטנו שמפה אנחנו לא ממשיכים", הוא מסביר. "הייתה יריבות מאוד גדולה בתוך העיר, וברגע שעשו את האיחוד, הקהל הגדול פשוט הפסיק להגיע, כולל אני".

המעבר של מרטון היה לאדומים, והוא לא חש שהוא עשה שינוי משמעותי מדי. "מבחינתי לעודד את הפועל תל אביב זה סוג של המשך", הוא מציין. "תמיד הייתי איש הפועל, וזה חיבור די טבעי. ברגע שהמיזם של הפועל אשדוד נגמר, הפועל תל אביב שהייתה קבוצה מספר 2 מבחינתי, הפכה להיות הקבוצה הבכירה שלי. מבחינתי מ.ס אשדוד זאת קבוצה שלא קיימת, אני לא אוהד אותה בלשון המעטה, ואני מרגיש שהמעבר שלי הוא טבעי".