נבחרת סרביה של הקמפיין הנוכחי רחוקה מלהרשים. שילוב של הידלדלות הכישרון הסרבי המפורסם, אשר מתווסף לתחושת שובע, ניכרת של רבים משחקניה. ואולי סתם פינוק וחוסר חשק, אותו חוסר חשק שגרם בזמנו לז'ליקו אובראדוביץ' הגדול לבכות באותה מסיבת עיתונאים מפורסמת, כשעוד שימש כמאמן הנבחרת.
שפת הגוף העצלה הזו בלטה בסיבוב הקודם, כאשר נבחרת ישראל שלטה מול החבורה הסרבית המבולבלת והבלתי מרשימה, מונהגת מהקווים על ידי מאמן ותיק, מתוסכל ומאופק.
המשחק אתמול (שלישי) המחיש שנבחרת סרביה אמנם איננה הנבחרת מפוצצת הכישרון שהכרנו בעבר, אבל כשהיא מחויבת ומרוכזת, מונהגת בידי אותו מאמן ותיק, הסיפור שונה לגמרי.
כמה התאמות של הסרבים, אשר מעידות יותר על המצב המנטלי שלהם מאשר על כל דבר אחר, סימנו את ההבדל מהמשחק הקודם והביאו להכרעה של המשחק כבר ב-15 הדקות הראשונות.
במשחק בארץ הכריחה ישראל את סרביה להוציא את הכדור מהידיים של קרסטיץ' והביאה למצב של החטאת שלשות (רובן חופשיות) של הפורוורדים היריבים. הפעם, למרות ששיבק הגיע עם טקטיקה דומה לתחילת המשחק, הסרבים עמדו בפיתוי והתעקשו לדחוף את הכדורים לצבע, פעם אחר פעם. התוצאה? שמונה הנקודות הראשונות שלהם בצבע, ו-16 כאלה רק ברבע הראשון. שלשות? ארבע בלבד (מתוכן שלוש נכנסו, שזה אף פעם לא מזיק).
מצד שני, הסרבים החליטו ומנעו מישראל את אותן נקודות בפנים, כשדווקא הקליעות המוצלחות בתחילה של כספי, אוחיון והלפרין מבחוץ סימנו את ההצלחה הסרבית במילוי המשימה שהטיל עליה איבקוביץ', והן הוחלפו בהחטאות ישראליות חוזרות בהמשך. וכל החטאה מבחוץ חשפה את ישראל לליי-אפים קלים בצד השני.
הסרבים ביטלו את תרגיל הבידוד המצליח של אליהו מהאמצע, הכריחו את אוחיון להגיע למקומות בעייתיים במצבי הפיק אנד רול, ולא נתנו שום הזדמנות שנייה בהתקפה. ואיבקוביץ'? בשלוש תגובות שלו במהלך רבע השני, ביטא היטב את הלך הרוח הסרבי הערב.
הראשונה הייתה כאשר ליאור אליהו, בארבע נקודות צבע רצופות, הוריד את הפיגור בתוצאה ל-37:18 ואת הפיגור בנקודות בצבע ל-22:8. המאמן הוותיק לקח מיד פסק זמן, והסרבים חזרו עם נקודות צבע משלהם (קרסטיץ') ועם הגנה שהכריחה את ישראל לקחת ג'אמפר מבחוץ.
השנייה, ארבע דקות לסוף המחצית. נבחרת סרביה, אשר עד לאותו שלב בכלל וברבע הראשון במיוחד, הכריחה את הנבחרת לקחת זריקות מחוץ לצבע תוך שימוש בהגנה טקטית ומצופפת, ספגה נקודות קלות מבאק דור של כספי על ראזיץ'. התגובה? ראזיץ', אחד המצטיינים במחצית הזאת, עף מיד החוצה בהמשך לטעות בביצוע ההנחיות. נכנס נדוביץ' והפעולה הראשונה שלו היא כניסת כוח לטבעת לשתי נקודות קלות.
השלישית, מיד עם סוף המחצית, כאשר שעט המאמן בן ה-69 (באיטיות) למגרש, מלווה בתנועות הידיים הסרביות המפורסמות, בניסיון להרוג את אחד השחקנים שלו שנתן סל קל ולא ביצע עבירה ואפשר לישראל להוריד את ההפרש במחצית. ל-20.
למרות ואולי בגלל כל האמור עד כה, את ההפסד הזה צריך לקחת בפרופורציות המתאימות, ולהוציא דווקא מספר מסקנות מעודדות. קודם כל, ניתן בהחלט לקבל את הירידה בדריכות של השחקנים לאחר הבטחת המקום באליפות אירופה. זר לא יבין זאת, אבל אחרי קיץ מתיש ממאמץ גופני, מתח נפשי וטרטורים ממדינה למדינה, לא פשוט להתייצב למשחק מול נבחרת סרבית שמשחקת על החיים ועל המוות.
עם כל זה ואחרי המחצית הראשונה הגרועה, הצליחה הנבחרת להרים את עצמה מהרצפה, והפגינה את הנחישות והמחויבות שכולנו רוצים לראות, מובלת בידי שחקני ספסל קשוחים כמו קוז'יקרו, חנוכי ופניני ובידי המנהיג החדש שלה - עומרי כספי.
שיבק, שזכה לביקורות במהלך הקמפיין על ניהול משחק וניהול חילופים שמרני, אלתר ושינה (במיוחד) במחצית השניה. שיבק הלך להגנות והרכבים שלא נוסו יותר מדי במשחקים קודמים, היה חד מספיק כדי לנצל מיס-מאצ'ים של היריבה (חילופים אוטומטיים בין הגארדים המקומיים שאפשרו מצבי בידוד מול שומר חלש כמו תאודוסיץ') ובעיות עזרה מול הפיק אנד רול שלנו.
דיברנו במהלך הקמפיין על המפתחות של נבחרת ישראל לקראת אליפות אירופה בשנה הבאה, והמסקנות רק הולכות ומתחדדות ממשחק למשחק. הנבחרת חייבת לאמץ את אופי וסגנון המשחק הקשוח והבלתי מתפשר של הצמד כספי-אוחיון (למרות משחק רע של האחרון הערב), למצוא דרך לקבל נקודות מגו-טו-גאי בעמדות 1-2, למצוא פתרון לבעיית הגנת הפוסט-אפ של הגבוהים ולא לפחד להפגין יצירתיות טקטית.
אם זה יקרה, יש למה לצפות מהאליפות בסלובניה. האמת? גם אם לא, עדיין יהיה מצבה של הנבחרת הזאת טוב בהרבה ממצבה המביך של חבורת לוזון המצחיקה.
