אי אפשר היה שלא להרגיש את הדמעות חונקות את הגרון בשניות שאחרי הזכייה של אנדי מארי באליפות ארצות הברית. הבריטי, שניצח 6:7 (10), 5:7, 6:2, 6:3, 2:6 את נובאק דג'וקוביץ' בגמר בניו יורק, אמנם לא בדיוק חגג כמו שתיכנן מאז שהיה ילד קטן בעיר הסקוטית דנבליין, אלא פשוט נראה נדהם. באבחה אחת וברגע קסום אחד הוא הגשים חלום עצום, חלום בשבילו ובשביל כל אחד שמתחיל לשחק טניס. הוא הוריד מהגב קוף ענק של ממלכה שלמה, שלחצה ולחצה כדי לראות אלוף גרנד סלאם אחרי 76 שנה, ובאותה הזדמנות גם הוריד מעליו את התווית האיומה של "השחקן ששייך לטופ, אבל פשוט לא מסוגל לזכות בגרנד סלאם".
אין ספק שאם יש מישהו בתולדות הטניס העולמי שעבד קשה ועבר מסע ייסורים מפרך וארוך כדי לזכות בתואר גרנד סלאם, זהו אנדי מארי. לכן זה היה כל כך סמלי שהוא יזכה בתואר הראשון שלו אחרי גמר כל כך הפכפך. לכן זה גם היה כל כך מרגש בסיום. הבריטי, שלצערו נקלע לתקופה בה משחקים שלושה משחקני הטניס הגדולים בהיסטוריה בעת ובעונה אחת, הצליח להוכיח שהוא שייך לחבורה האקסקלוסיבית הזו פעם אחר פעם, אבל לא על הבמה הגדולה באמת. הלילה, הוא גם סימן וי על זה. מהיום, ובצורה רשמית וחתומה, אין יותר "שלושת הגדולים", אלא כדאי להתחיל להתרגל ל"ארבעת הגדולים". הזכייה הזו של מארי היא ממש לא הגשמת היעד כולו, אלא צעד ראשון בדרך לעוד ועוד תארים. בדרך להפוך לאגדה.
התהליך לא פחות חשוב
הניצחון של מארי על דג'וקוביץ' והזכייה באליפות ארצות הברית הפתוחה היו אקורד סיום הולם במיוחד לשנה הגדולה בקריירה של הבריטי, והשנה הזו עוד לא נגמרה. מארי הגיע השנה לחצי גמר אליפות אוסטרליה, גמר ווימבלדון, זכה במדליית זהב באולימפיאדה אחרי ניצחון ענק על רוג'ר פדרר בגמר, ובסופו של דבר זכה ב-2012 גם בגרנד סלאם הראשון שלו. אין ספק ש-2012 הייתה השנה שתיזכר בדברי הימים כזו בה הפך מארי מעוד ילד כישרוני - שתמיד מאתגר מעט את פדרר-נדאל-דג'וקוביץ', אבל לא באמת - לגבר אמיתי, שמסוגל להסתכל לכל אחד בלבן של העיניים ולהוריד לו את היד אחרי קרב אגרוף במשקל כבד, כמו שקיבלנו בגמר אליפות ארצות הברית.
על השנה הזו מגיע קרדיט פשוט עצום לאיבן לנדל. לא הרבה טניסאים ענקיים הצליחו להפוך גם למאמנים מובילים. להפך, דווקא שחקנים ששהו באזור ה-30-40 בעולם כמו מריאן ואיידה של דג'וקוביץ', פול אנאקון של פדרר, או טוני נדאל של רפא שאפילו לא היה שחקן, הם אלה שמצליחים להוציא הכי הרבה מהטניסאים. כיוון שלאלופים גדולים כמו ג'ון מקנרו, ביורן בורג או ג'ימי קונורס (שעבד קצת עם אנדי רודיק) בדרך כלל אין את הסבלנות ובעיקר העצבים ללוות טניסאים אחרים לאורך שנה שלמה ולהתמודד מחדש עם כל מה שהיו צריכים לעבור כשחקנים.
בניגוד אליהם, איבן לנדל הצטרף לפני שנה למחנה של אנדי מארי ופשוט חולל שם מהפכה, שתפסה את הכיוון הכי חיובי שיכלה לתפוס בגמר אליפות ארצות הברית. אנדי מארי שניצח את דג'וקוביץ' לא היה דומה לאותו טניסאי קפריזי ושברירי שהיה בעבר. השקט, הניסיון, הכריזמה, שיטות האימון המרגיעות ויראת הכבוד ששמורה ללנדל אצל מארי, הפכו את הבריטי לטניסאי פשוט אחר. על זה מגיע כל הקרדיט לצ'כי, שגם הוא בעצמו זכה בתואר גרנד סלאם ראשון אחרי שהפסיד בארבעה משחקי גמר לפני כן, בדיוק כמו חניכו.
המשחק עצמו
כמה עצוב היה לראות שגם הגמר הושפע קשות מהרוח החזקה שנשבה באצטדיון ארתור אש. חבל שגמר של טורניר כל כך גדול מוכרע דווקא בתנאים כאלו. אבל מרגע שזה התקבל כנתון שווה לשני השחקנים, היה נראה שמארי הוא זה שמצליח להתמודד עם התנאים טוב יותר. אולי זה בגלל שעבר משחק דומה מאוד בחצי הגמר מול תומאש ברדיך, אבל מה שברור זה שהבריטי שוב הראה כמה התבגר, שמר על שקט ורוגע, שגם השפיעו על המשחק שלו. חשוב לציין ששובר השוויון, בו זכה במערכה הראשונה עם 10:12, היה נקודת מפנה חשובה מאוד במשחק. זו הייתה הנקודה שגרמה לנולה להיראות עצבני, לחייך לעצמו מדי פעם חיוך ציני ומתוסכל, ובשלב מסוים במערכה השנייה גם להתחיל להשתולל וללכת על חבטות בלתי אפשריות מתוך ייאוש.
במערכה השלישית דג'וקוביץ' התעורר והראה למה הוא כזה אלוף ענק. פתאום, וגם הרבה בזכות הרוח שנחלשה, נולה התחיל להיראות הרבה יותר אגרסיבי והתקפי וצבר מומנטום אדיר. היה נדמה באותם הרגעים שהוא פשוט נמצא בכל מקום במגרש, בעזרת היכולות האתלטיות המדהימות שלו, שעזרו לו פתאום להתמודד טוב יותר עם הרוח בעזרת עבודת רגליים עילאית. באותם הרגעים, ובמערכה הרביעית, היה נראה שאנחנו בדרך לאחד הקאמבקים הגדולים שנראו אי פעם בגמר גרנד סלאם. דג'וקוביץ', ששיחק טניס רע מאוד בסטנדרטים שלו בשתי המערכות הראשונות, התעורר והיה נראה בלתי ניתן לעצירה.
בשלב הזה, בו כולם התרגלו כבר לראות את מארי קורס מנטאלית, משתולל וצועק אל עבר התא שלו ומאבד את המשחק, דווקא אז, הצליח הבריטי להתעשת ולעשות את הבלתי ייאמן. דווקא מתוך המומנטום של המדורג מספר שתיים בעולם, מארי התגנב לשבירה אחת קטנה בתחילת המערכה, שהפכה אותה להתמודדות אחרת. היא גרמה לדג'וקוביץ' להיות זה שרודף אחרי מארי, בעוד האחרון הציג משחק הגנה פשוט מושלם ונראה לרגעים כמו שוער כדורגל. בסופו של דבר, הרדיפה הזו עלתה לנולה בשבירה נוספת.
הסרבי עוד הצליח לשבור פעם אחת בחזרה, אבל זה כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי לקאמבק נוסף. האיש שעמד מהצד השני של הרשת כבר נעץ את השיניים שלו חזק בגביע ואי אפשר היה להוציא אותו ממנו. מארי פשוט לא היה מוכן לוותר על אף נקודה, הצליח לשנות משחק הגנתי להתקפי במאית שנייה ואפילו מצא מחדש את הסרב שלו. לסרבי, שהציג רוח לחימה כמו שרק הוא יודע להציג, זה כבר היה יותר מדי ובפיגור 5:2 הוא כבר נזקק לטיפול רפואי. מארי נראה רענן מתמיד, כאילו הוא רק התחיל את המשחק באותם הרגעים. כנראה שככה זה כשאתה מגיש לזכייה בתואר גרנד סלאם ראשון שלך.