הלהיט החדש הוא פסלים. על רקע טקס הקבלה להיכל התהילה שנערך בימים אלו, בולטת העובדה שזה כבר לא הכבוד הגדול ביותר שכוכב NBA יכול לזכות לו. פיסול דמותו של הסופרסטאר בכניסה לאולם קבוצת ה-NBA או הקולג' בו כיכב הפך לסמל הסטטוס החדש. מספר טיפות במאה הקודמת הפכו לזרזיף קל בעשור האחרון ולטפטוף רציני יותר בשנתיים-שלוש האחרונות, כרגע אלו עדיין גחמות פרטיות שמתחילות לגבש צורה של תו תקן, אבל ניתן לסמוך על האמריקאים שיזהו את הפוטנציאל וימהרו להפוך את התהליך למסודר, כך שבעוד כמה שנים נוכל לדון ברצינות בשאלה בסגנון: "ברור שדווין וויד הוא הול אוף פיימר, אבל האם הוא גם שווה פסל?". את האמת, זה די מתבקש. כי, הרי, מה מתאים יותר להיות השלב האבולוציוני הבא של עבודת האלילים שהופכת את ה-NBA לעסק הרווחי שהוא מאשר הפרה מילולית של הדיבר הרלוונטי?
השם האחרון שהוכרז שיזכה לפסל הוא קארים עבדול-ג'באר, שיהיה החמישי שיקבל פסל בסטייפלס סנטר והשלישי מבין שחקני הכדורסל. אך כמו יותר מדי עניינים שבין הלייקרס לכוכבי העבר של המועדון המעוטר, גם התהליך הזה לווה במרירות מצד הכוכב. ג'באר יוכל לטעון שהוא היה הראשון לזהות את סמל הסטטוס החדש, כי נדמה לי שהוא היה הראשון שהביע תרעומת על כך שדילגו עליו בתור לחלוקת הפסלים. זה קרה לפני כשנה וחצי, כאשר ג'רי ווסט זכה להיות השני משחקני הלייקרס שזוכה לכבוד. אך התלונה של קארים לא הייתה קשורה לאיש הלוגו עצמו, אלא הייתה קשורה יותר ללייקר הראשון שזכה לפסל - מג'יק ג'ונסון.
הראיון בו ג'באר התלונן על כך שלא הציבו פסל בדמותו היה המשך למספר תלונות שלו על היחס לו זכה מהלייקרס בשנים בהן עבד עם המועדון כעוזר לענייני אנדרו ביינום, תלונות מינוריות שבעיקר ציירו אותו כאדם קטנוני וממורמר. בראיון, עושה רושם, נחשף המניע הפסיכולוגי שמאחוריי התלונות - הפער שקארים חש בין היחס לו הוא זוכה מג'רי באס והנהלת המועדון לבין היחס לו זוכה מג'יק. כן, 20 שנה לאחר ששיחקו יחד נזכר הסנטר לקנא בגארד שאיתו. בזמן אמת, לעומת שאק וקובי, הם שיחקו יחד עשור שלם ונדמה היה שנהנו מכל רגע. אך התחושה שלי היא שקארים מרגיש שהפער ביחסים של הנהלת הלייקרס הוא רק סימפטום של תופעה רחבה יותר - ירידה במעמדו ההיסטורי של הסנטר האגדי.
קשה לנמק מעמד היסטורי. ניתן לבצע מחקרים כמותיים או לבדוק שימושים בשפה. למשל - העובדה שהמילה "ג'באר" נכנסה לסלנג העברי במובן של גבוה, או שיש שיר של משינה שנקרא "כרים עבדול זמר", ואת אריק איינשטיין יושב בסן פרנסיסקו על המים ורואה את "קרים עבדול ג'באר נוגע בשמיים". איזה עוד ספורטאי עולמי הפך לביטוי וזכה לאזכורים בשירים במדינת ישראל? לא פלה או מראדונה, לא מג'יק או מייקל, לא מוחמד עלי.
אפשר גם להסתמך על הזיכרון. כילד ישראלי בשנות ה-80, נדמה לי שאני יכול להיות מייצג מוצלח של מעמד גלובלי של ספורטאי. בימים אלו ה-NBA היה חלום רחוק וג'באר היה השם הגדול, הראשון שהייתי אומר לו היו שואלים אותי. השם המיוחד (לפני שידעתי שמג'יק ג'ונסון זה שם הרבה יותר מוזר), הלוק הייחודי, ההוק-שוט. גדולתה של הזריקה התעצמה כאשר נכנסה לבתינו קופסא משונה עם משחקים, שהבולט ביניהם היה משחק NBA פרה-היסטורי שממנו אני זוכר בדיוק שני דברים: 1) ליוטה היה שחקן בשם מארק איטון שהיה בגובה 2.90 מ' או משהו כזה. 2) הנשק הכי קטלני במשחק היה ההוק-שוט של קארים, בגלל זה הכי אהבתי לשחק עם הלייקרס - כשאני צריך סל פשוט הייתי נותן לו את הכדור באזור הצבע ולוחץ על זריקה, זה תמיד היה עובד. בדיעבד הבנתי שרק אחד משני הזיכרונות היה רלוונטי גם למציאות.
בקיצור - יש כאן טיעון משכנע, עד כמה שישראל היא מדד למעמד גלובלי - ואין סיבה שלא תהיה - בעידן בו ה-NBA החל ללמוד למתג כוכבים קארים עבדול-גב'אר היה המגה-סופר-דופר-סטאר הראשון. יותר ממג'יק ולארי, לפני ג'ורדן. שני עשורים לאחר מכן, אם צריך לתאר את שנות ה-80 ב-NBA במשפט אחד בדרך כלל מתארים אותן כלייקרס של מג'יק ג'ונסון מול בוסטון של לארי בירד. ג'באר? הוא רק דמות משנה מובילה, אחת מיני רבות.
שתי הנקודות הבטוחות בהיסטוריה: 03:22 דקות שמראות רק שמץ מגדולתו של עבדול-ג'באר
גם בדירוגי כל הזמנים מעמדו בירידה. כאשר מדברים על הסנטרים הטובים אי פעם, יש נטייה לחזור למאבק בין ביל ראסל לווילט צ'מברלין בתור הקרב המכריע. לראסל יש את 11 האליפויות, לווילט יש את השיאים האישיים ו-100 הנקודות. אליהם נוטים לצרף את שאקיל אוניל בזכות הדומיננטיות. אך הקייס של קארים לא פחות טוב מאף אחד מהם - הייתה לו קריירה של 20 עונות, הוא מחזיק בשיא הנקודות של כל הזמנים, יש לו שש אליפויות וששה תארי MVP של העונה הרגילה. הקריירה החצויה שלו מספקת הכל- בשנות ה-70 הוא היה השחקן הטוב בליגה עם מספרים מפלצתיים וגם אליפות אחת, בשנות ה-80 הוא היה שותף לאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה.
לאורך הקריירה וגם אחריה, ג'באר עשה רושם של אחד שהמעמד הציבורי לא עד כדי כך מעניין אותו. הוא נכנס למשבצת האינטלקטואל שרואה את התמונה הגדולה יותר - בתחילת הקריירה הוא התאסלם ושינה את שמו מלו אלסינדור, שהיה שם המשפחה של סוחר העבדים שהביא את משפחתו למערב, הוא גם החרים את אולימפיאדת 68' בגלל היחס של ארה"ב לשחורים. בהמשך הוא פיתח קריירת משחק ובעיקר הרבה לכתוב ספרים. הוא נודע כעוף מוזר, כביישן שמתרחק מאור הזרקורים ומהמעריצים, כמישהו שבוחר לא לשחק את המשחק. למוזרות הזאת, כולל שינוי השם, דווקא היה חלק בהפיכתו לסופרסטאר, אך בהמשך היא הרחיקה אותו מהעין ומהלב של חובבי הכדורסל.
הפער בולט בהשוואה למעט השחקנים הנוספים במעמדו - ג'ורדן מינף את היכולת על הפרקט להמון כסף וכרגע הוא בעלים של קבוצה, מג'יק ולארי זכו למעמד מכובד ב-NBA וכל הדלתות פתוחות בפניהם, ראסל היה מאמן מצליח וגביע ה-MVP של הגמר נקרא על שמו, שאקיל הוא פרשן מצליח (מוצלח? זאת כבר שאלה אחרת) וכוכב תקשורת, ווילט שכב עם 2.8 אחוזים מנשות ארה"ב וגם הצליח מאוד בעסקים. וקארים? אם נדמה היה שהוא מרוצה בחלקו שכולל כתיבת ספרים והופעות אורח בכל סיטקום שמבקש, השנים האחרונות הוכיחו שזה לא המצב. הוא ראה את האחרים מצליחים, ראה את ה-NBA הופך, לא מעט בזכותו, למקום בו כל שחקן סביר מרוויח עשרות מיליוני דולרים בזמן שהוא לא מוצא את דרכו לכסף הגדול, ראה וצבר מרמור.
ולא שהוא לא ניסה. מאמצע שנות ה-90 הוא מידפק על דלתות הקבוצות בתקווה לקבל תפקיד בצוות אימון ולא זוכה ליותר מפירורים. רק ב-2005 פיל ג'קסון הביא אותו ללייקרס כעוזר לענייני אנדרו ביינום. הוא נשאר שש שנים בהן הסנטר הצעיר התפתח יפה אך מעמדו במועדון נחלש עד שחוזהו לא חודש לפני שנה. גם הוא עצמו מייחס חלק מהבעיה להתנהלות שלו, לקושי שלו לתפקד כבורג במערכת גדולה, לקושי שלו למכור את עצמו, לביישנות שלו.
אך כאשר הלייקרס דילגו עליו בתור לפסל זה היה, כנראה, הקש ששבר את הגב הארוך שלו. אולי לא במקרה זה קרה כאשר הוא הרגיש שמה שמתחיל להיפגע משמעותית זה מעמדו ההיסטורי כשחקן. מג'יק קיבל פסל כבר ב-2004, הזמן הרב שעבר וההחלטה לבנות קודם פסל לווסט כללו אמירה משתמעת שקבוצת השואו-טיים הגדולה היא קודם כל הקבוצה של מג'יק. למרות שבסך הכל זה נכון - מג'יק היה השחקן החשוב ביותר וזה שהכתיב את סגנון המשחק, קשה להאמין שהיו מתייחסים כך לאדם עם מעמד גבוה יותר במועדון או בליגה. האם הגיוני שיכולת קידום עצמי והתנהלות לאחר הקריירה ישפיעו על מעמד היסטורי של שחקן? בעולם אידיאלי לא, אך בעולם בו המעמד הזה מושפע ממילים ומעשים של בעלי תפקידים ואנשי תקשורת קשה להתעלם מהאלמנט הזה.
הסיפור הזה נגמר בסוף די טוב. הלייקרס נכנסו לשבוע סגירת מעגלים בו הודיעו גם על הפסל של קארים וגם על הפרשת החולצה של שאקיל אוניל. אך הפרשה הזאת מהווה תזכורת לכך שספורטאים גדולים אף פעם לא נשארים אדישים לאופן בו זוכרים אותם. אם אינטלקטואל רחב אופקים ומופנם כמו קארים עבדול ג'באר מוצא את עצמו מתלונן בפומבי על כך שבונים פסל למישהו אחר לפני שבונים את הפסל שלו, כנראה מדובר בנקודה הרגישה שאף פעם לא דוהה.
