פרופורציות. זו מילה חשובה מאוד בכל הנוגע להדחה של רוג'ר פדרר כבר ברבע הגמר של אליפות ארצות הברית הפתוחה אחרי הפסד 7:6 (1), 6:4, 3:6, 6:3 לתומאש ברדיך. בסך הכל, המדורג מספר אחת בעולם הפסיד ברבע הגמר לטניסאי מעולה, שמדורג שישי בטורניר ושביעי בעולם. מיהרנו לקבור את פדרר בשנה שעברה והוא חזר כמו ענק, אין שום סיבה שזה יקרה שוב. במיוחד כשמדובר באחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה, ואין ספק שהוא אחד כזה.
ועכשיו, לניתוח. בניגוד להפסד בשנה שעברה לנובאק דג'וקוביץ' בחצי הגמר אחרי אותו פורהנד משוגע, השנה רוג'ר פדרר הודח בצדק מוחלט. הוא הודח כי היה השחקן הפחות טוב ברבע הגמר מול ברדיך. השוויצרי אמנם פתח את המשחק עם שבירה כבר במשחקון הראשון ושיחק טניס אדיר במערכה השלישית כדי לחזור מ-3:1 לזכייה בה, אבל בסך הכל ברדיך פשוט היה השחקן הטוב יותר מבין השניים על המגרש.
פדרר לא היה פדרר. לא אותו השחקן שהגיע לפחות לחצי גמר אליפות ארצות הברית בשמונה השנים האחרונות, לא אותו שחקן שזכה בווימבלדון ולא אותו שחקן ששיחק את הטניס הכי טוב בקריירה שלו כשניצח את דג'וקוביץ' בגמר סינסינטי לפני שלושה שבועות. להוציא את אותה מערכה שלישית קסומה מבחינתו, אחריה היה נראה שלא יימצא אדם אחד באצטדיון ארתור אש שיהיה מוכן להמר בסנט נגדו, פדרר שיחק טניס רע בסטנדרטים הגבוהים שלו ורע באופן כללי כשלרגעים אפילו ברדיך לא הצליח למחוק את החיוך שלו נוכח המתנות שקיבל.
פדרר ביצע 40 שגיאות לא מחויבות, חלקן רשלניות במיוחד כשהכדור פוגע לו במסגרת של המחבט, הוא זז לא מספיק טוב ונתן לצ'כי הזדמנות לקחת שליטה בכל הנקודות. הפורהנד שלו לא הבריק במיוחד ולא ניפק לו נקודות קלות, בעוד הבקהנד נראה רע מתמיד. גם הסרב לא בדיוק ייצר לו את הנקודות הקלות ברגעים החשובים (שבעה אייסים בלבד). כך קשה לנצח טניסאי מצוין כמו ברדיך, שתופס יום מושלם מבחינתו. לא שמשחק כזה או אחר יכול לפגוע במורשת ההירואית שיותיר אחריו רוג'ר פדרר, אבל אין ספק שהוא לא נראה כל כך חסר אונים בטורניר גרנד סלאם כבר הרבה מאוד זמן.
מצד שני, ברור שהוא לא הסיפור והפוקוס הולך באופן טבעי להדחה של פדרר, אבל תומאש ברדיך ראוי לכל מחמאה על ההצגה שנתן הלילה. הצ'כי שיחק טניס חכם, מדויק, יעיל והצליח לייצר כמה חבטות מדהימות במצבים קריטיים. בנוסף, הוא הצליח להתמודד עם לחץ עצום לאחר שאיבד ברשלנות את יתרון השבירה שלו במערכה השלישית וראה את פדרר חוזר לעניינים ולמושב הנהג. גם בזה הצליח ברדיך לעמוד. גם בזה וגם בעובדה שהוא שיחק לא רק נגד פדרר, אלא גם נגד הקהל כשכל אצטדיון ארתור אש דוחף את השוויצרי. ברגעים מסויימים ברדיך חבט אייס (14 כאלו היו לו), והקהל היה בשקט מוחלט, עד שנדמה שהוא החטיא את ההגשה. לעומת זאת, בכל שגיאה כפולה שלו (3), הקהל חגג והריע.
כבר אחרי הניצחון המרשים שלו בסיבוב הקודם מול ניקולס אלמגרו, הזהרנו כאן שברדיך בהחלט יכול להיות זה שידהים את פדרר וכל עולם הטניס כי הוא שחקן של "קריזות". כשהדברים מתחברים אצלו, הוא אחד היחידים שיכול לאיים על ארבעת הגדולים בעולם. מצד שני, כשהדברים לא מתחברים לו, הוא עף בסיבוב הראשון של ווימבלדון. מעבר לנתונים הפיזיים האדירים שלו, ברדיך הוא פשוט טניסאי חזק מאוד בבסיס של המשחק. כלומר, סרב-פורהנד-בקהנד מקו אחורי. הוא מנהל את המשחק הזה בצורה כמעט מושלמת כמו שלא הרבה בסבב יכולים לעשות, ואם לא משבשים לו את זה, הוא יכול לנצח כל אחד כמו שעשה הלילה בניצחון הגדול בקריירה שלו.
ממש לא תחושת פספוס
השניות שאחרי משחקו האחרון בקריירה של אנדי רודיק, שהפסיד בשמינית הגמר 6:7 (1), 7:6 (4), 2:6, 4:6, היו מהמרגשות שנראו במגרשי הטניס בשנים האחרונות. לפעמים דווקא הטיפוס הכי ריאלי, ציני ולא קיטשי, הוא זה שהפרידה שלו מהמשחקים היא הכי מרגשת שיש. בטח כשמדובר בספורטאי ובנאדם ענק כמו רודיק. אבל אחרי שהדמעות של רודיק ובעיקר של אשתו ברוקלין דקר יבשו, האמריקאי יוכל להתבונן בגאווה עצומה על הקריירה הנהדרת שסיים בגיל 30 ושבוע.
A-ROD, שזכה במהלך הקריירה שלו ב-32 תארים כולל אליפות ארצות הברית ב-2003, זכייה בגביע דייויס ב-2007 והגעה לשלושה גמרים בווימבלדון, הוציא מעצמו מעל ומעבר וסחט כל טיפת כישרון מעצמו לאורך הקריירה. רודיק, שקיבל עליו את משימת המשכת דרכם של פיט סמפראס ואנדרה אגאסי כנושא הדגל של הטניס האמריקאי, היה פשוט טניסאי הרבה פחות כישרוני מהשניים הללו והעובדה שזכה בתואר גרנד סלאם אחד ולא היה רחוק מזכייה בשלושה נוספים יכולה לגרום לו לזקוף את גבו בגאווה עצומה.
למעשה, בשנים האחרונות ולמרות זכייה בתואר פה ושם רודיק פשוט היה לא רלוונטי לצמרת הטניס העולמי ואדם כמוהו בוודאי הבין שהדירוג הריאלי שלו היום הוא בין המקום ה-20-30 וגם זה במקרה הטוב. רודיק בשיאו היה טניסאי טוב מאוד. לא פחות ולא יותר. סרב אדיר, משחק רשת טוב ופורהנד לא רע. אבל עם היכולות שלו מהקו האחורי פשוט אין לו מה לחפש באזור של הטופ 10 היום או מעבר לשמינית הגמר בגרנד סלאם, כמו שחואן מרטין דל פוטרו הוכיח בגדול בשתי המערכות האחרונות במשחק ביניהם, כשהעלה הילוך.
לרודיק לא היה מעולם את הגיוון מהקו האחורי שיש לשחקנים הגדולים באמת כמו פדרר, דג'וקוביץ', נדאל ואחרים ואפילו לא כזה שיש לשחקנים אחרים ברמות הגבוהות היום כמו ברדיך, דלפו או ג'ו ווילפריד צונגה. רודיק, למזלו, פשוט נקלע לדור מעבר בין קרבות הענק בין סמפראס לאגאסי לדור דג'וקוביץ'-נדאל וכו', שפשוט מכים את הכדור חזק יותר ומדויק יותר מהקו האחורי ובעלי כושר גופני ורגליים הרבה יותר חזקות ומהירות משלו, וניצל את זה.
כל זה לא בא להקטין מהקריירה הנהדרת של רודיק, להפך. אף אחד הרי לא בא בטענות כלפי ג'ון מקנרו, ביורן בורג או איבן לנדל, שהפכו לאגדות בעידן בו הטניס שוחק עם מחבטים מעץ בעוצמות שלא מספיקות היום כדי לזכות בטורניר ילדים ארצי בספרד. כל אחד צריך להתמודד עם התנאים של זמנו ואת זה רודיק עשה בצורה מעוררת כבוד. מה עוד, שהוא ידע לפרוש לפני שמשחקים כמו התבוסה 6:2, 6:1 לדג'וקוביץ' בסיבוב השני של האולימפיאדה או ההפסד 7:6 (4), 6:3 לז'רמי שארדי בסיבוב הראשון בסינסינטי הופכים לשכיחים יותר וגם על זה יש להעריך אותו. עולם הטניס בהחלט יתגעגע לאלוף אמיתי.
מאנדי לאנדי
רק לפני יומיים רשם אנדי מארי משחק פשוט מושלם מול מילוש ראוניץ' הקנדי. משום מה, למשחק מול מארין סיליץ' (12) הוא הגיע רע מאוד. הבריטי המצוין נראה פשוט נורא בתחילת המשחק. הוא ממש התקשה לחבר שתי חבטות מוצלחות אחת אחר השנייה והיה נראה שהוא לא מרוכז ומנסה להפוך כל חבטה קלה למסובכת, תוך שהוא גם זועף וזועם ואפילו משליך את המחבט על הרצפה בעצבים.
הקרואטי ניצל את זה, עלה ל-3:6, 1:5 ונראה שאנחנו בדרך לסנסציה, אבל בסופו של דבר מארי ניצל הרבה בזכות נחמדות היתר של סיליץ', שפשוט התעקש לבצע טעויות בכל נקודה קריטית. הבריטי כמובן הוכיח הרבה אופי כשהצליח לחזור ממצב כל כך אבוד, אבל בהמשך הטורניר ומול שחקנים קצת פחות סימפטיים אבל הרבה יותר איכותיים וקטלניים בנקודות הקריטיות, זה פשוט לא יספיק.
הג'וקר
תמיד כואב ומאכזב לראות טניסאי שנאלץ לפרוש ממשחק בטורניר כל כך גדול ובשלב מאוחר. כך היה גם עם סטניסלס ואווינקה, שכנראה עלה למשחק מול נובאק דג'וקוביץ' בשמינית הגמר מעט חולה והחמיר את מצבו עד שקרא לרופא והחליט לפרוש בפיגור 6:4, 6:1, 3:1. למרות זאת, ועל אף העובדה שלא הציג את הטניס הכי טוב שלו במהלך הזמן בו עוד החזיק מעמד, חייבים להחמיא לאלוף המכהן.
קשה לשפוט את נולה לחיוב או לשלילה לפי המשחק מול ואווינקה, טניסאי נהדר שבדרך כלל קצת נחנק מול הגדולים באמת, אבל דבר אחד בטוח: נראה שהטירוף והרעב חזרו לזרום לדג'וקוביץ' בדם וזה לא פחות חשוב משום דבר אחר. הצורה בה חגג את הזכייה במערכה הראשונה הזכירה מאוד נשכחות מהשנה שעברה, בה שלט בסבב בצורה מוחלטת. היה שם משהו בטירוף הזה של השחקן שרוצה לנצח בכל משחק ולהכניע כל יריב ופחות שפת הגוף הדי שבעה ששידר ברוב שלבי השנה הנוכחית ושהורידו אותו מפסגת הטניס העולמי.
הקרב שלו מול דל פוטרו ברבע הגמר הולך להיות מרתק ונראה שאם הג'וקר יראה שוב את אותה הנחישות, הוא גם יצליח להשיג נקמה על ההפסד לארגנטינאי במשחק על מדליית הארד באולימפיאדה. הפסד ממנו הודה שהיה לו קשה מאוד להתאושש לאחר שאכזב את המדינה שלו ולא הצליח לזכות במדליה. נולה כבר נקם בדלפו על אותו הפסד בחצי הגמר בסינסינטי, אבל אין כמו גרנד סלאם כדי להשיג נקמה אמיתית.
הרף עולה
רק אתמול נכתב כאן על המשחק הנהדר בין ויקטוריה אזרנקה לסמנתה סטוסור, בו ניצחה הראשונה, ונראה שפחות מ-24 שעות לאחר מכן ראינו כבר שתי טניסאיות נהדרות שהתעלו אפילו על הרמה של המשחק הזה והעלו את הרף עוד קצת כלפי מעלה. כמובן שמדובר ברבע הגמר בין מריה שראפובה (3) למריון ברטולי (11), בו הצליחה הראשונה לחזור מפיגור 4:0 לניצחון 6:3, 3:6, 4:6 בעקבות הפסקת גשם של יממה.
שוב קיבלנו דרמה ענקית, כשכל נקודה נראית כמו שער בכדורגל מבחינת החשיבות שלה, ובעיקר רמה גבוהה מאוד של טניס. זאת למרות 11 שגיאות כפולות של הרוסיה, שחבטות ההגשה שלה שוב קרסו תחת מתח. כי שראפובה, כמו שראפובה, פשוט ידעה לשחק את הטניס הכי טוב שלה דווקא בנקודות העצבניות והמתוחות של המערכה השלישית והדרמטית, ומול יריבה שהציגה את אחד המשחקים הטובים בקריירה שלה, כשהגיעה לעוצמות אדירות וחבטה כדורים עמוקים מאוד. למרות 11 השגיאות הכפולות, מאשה רשמה גם 10 אייסים ולא פחות מ-44 ווינרים, שרובם הגיעו מהפורהנד האדיר שלה שייצר כדורים מושלמים במהלך המערכה המכריעה.
על אף המשחק הפשוט אדיר, היה גם משהו במשחק שמעט הפריע לעין. כל מי שעוקב אחרי טניס מכיר את ברטולי על כל חריגויותיה מצוין. אבל קשה מאוד לראות טניסאית שצורחת ALLEZ (קדימה בצרפתית) ומשתוללת משמחה אחרי כל שגיאה בלתי מחויבת של היריבה שלה או שקופצת ועושה תנועות מוזרות עם הידיים בכל פעם שהיריבה צריכה להגיש. בנוסף, לא ברור למה השופטים עוברים לסדר היום על הזמן הארוך שהיא לוקחת בין הגשה להגשה והעובדה שהיא לא מכניסה כדור אחד לכיס ותמיד מעכבת את המשחק בשניות ארוכות בין ההגשות. נראה שברטולי פשוט עושה כל מה שהיא יכולה כדי להפריע ליריבה שלה בצורה לא ספורטיבית, וזה עוד בלט מול יריבה שבעצמה לוקחת את הזמן בין הגשות. זה חבל מאוד, כי באמת שברטולי הציגה טניס אדיר מול שראפובה והייתה יכולה גם לעלות לחצי הגמר.
היא שוב בגדולתה
יש גם טניסאית שלא נזקקת לשלוש מערכות או למאבקים מיוחדים וזו כמובן סרינה וויליאמס. האמריקאית הצליחה לנצח 1:6, 3:6 את אנה איבנוביץ', שדווקא שיחקה לא רע במערכה השנייה, ונראתה שוב כמועמדת הברורה והוודאית לזכייה בתואר הרביעי שלה בניו יורק. נראה שאחרי כמה חבלי לידה לא פשוטים, סרינה סוף סוף הצליחה להשלים בצורה מושלמת את המעבר הקשה מבחינתה ממשטח הדשא המהיר למשטח הקשה, המהיר מעט פחות.
הסרב שלה שוב נראה כמו חבטה קטלנית ומתחיל להזכיר את זה שהיה בסיבובים המכריעים בווימבלדון, וגם המשחק שלה מהקו האחורי לא משאיר הרבה סיכוי לשאר היריבות, כמו גם לאיבנוביץ'. פשוט צריך לשחק כל נקודה ב-100 אחוז יכולת כדי להטריד את מנוחתה של סרינה וזה קשה עד בלתי אפשרי לרוב בני האדם. כך היה גם במשחק מול איבנוביץ', שבסך הכל בנתה כמה נקודות בצורה יפה מאוד, אבל גימגמה מעט בסיומת שלהן ונענשה מיד. בניגוד לטורנירי ההכנה ל-US OPEN, סרינה נראית טוב גם מבחינה פיזית וזזה מצוין לכדורים. מה שכמובן הופך אותה למועמדת ודאית לזכייה.