לנין, סטאלין, בחראמוב: מדוע קרוי האיצטדיון באזרבייג'אן על שם שופט?

העולם שלנו משעשע למדי. כבר יותר מארבע שנים מדריך את נבחרת אזרבייג'אן מאמן גרמני, ברטי פוגטס, אשר – תאמינו או לא, עם כל ההשמצות והתדמית האפרורית שדבקה בו – היה האחרון שהוביל את גרמניה לתואר בינלאומי ביורו-96. במשחקים הביתיים יושב פוגטס על הספסל באצטדיון שבנייתו הושלמה בתחילת שנות ה-50 על ידי שבויי מלחמה גרמנים, אשר הועסקו בברית המועצות בעבודות פרך. ואם זה לא מספיק, הרי שהאצטדיון נקרא על שמו של אחד האנשים השנואים ביותר בגרמניה, וברחבת הכניסה אליו מוצב פסל שמנציח אותו לעד.

איך שלא תסתכלו על זה, לאזרבייג'אן יש מורשת כדורגל משונה. נכון, האוהדים הוותיקים במדינה מתגעגעים לימים בהם נפטצ'י באקו היוותה מעין נבחרת לאומית בליגה הסובייטית, וזוכרים בנוסטלגיה שמות כגון אלקבר מאמדוב, קאזבק טואייב ואיסקנדר ג'באדוב, אלא שמחוץ למדינה הם לא ממש מפורסמים. האזרי היחיד ששיחק במדי ברית המועצות במונדיאל ובאליפות אירופה היה החלוץ אנטולי באנישבסקי, סקורר מדופלם בשנות ה-60' וה-70', אבל אפילו הוא היה ממוצא רוסי. גם מאמנים משמעותיים לא צמחו באזרבגייג'אן. יש רק דמות אחת בכדורגל האזרי המוכרת ברחבי העולם כולו, במיוחד באנגליה ובגרמניה – והוא בכלל שופט. בשנייה גורלית אחת נכנס טופיק בחראמוב להיסטוריה, וגם היום, 19 שנים אחרי מותו, זוכרים אותו היטב.

הרגע של בחראמוב הגיע בדקה ה-101 בגמר מונדיאל-66 בוומבלי. הכדור של ג'ף הרסט פגע במשקוף השער של האנס טילקובסקי, ניתז לקו השער ויצא החוצה. השופט השווייצרי גוטפריד דינסט, יליד באזל שנמצאת קילומטרים ספורים מגרמניה ודובר גרמנית כשפת אם, לא היה בטוח מה לעשות. הוא ניגש לקוון, לו היתה זווית אופטימלית כדי לראות את המתרחש. בחראמוב עשה תנועות נחרצות בראשו ובידיו – היה גול!

דינסט הצביע על עיגול האמצע, אנגליה עלתה ליתרון 2:3 על מערב גרמניה, והשאר היסטוריה. המחאות הקולניות של הגרמנים לא עזרו. מעניין במיוחד לצפות בשידור המקורי עם שדר גרמני, שמפיל מיידית את האחריות על אישור השער על בחראמוב. הנבחרת של אלף ראמזי היתה ונשארה היחידה בתולדות הממלכה שהביאה גביע. גרמניה חיכתה שמונה שנים נוספות כדי לזכות בגביע השני בתולדותיה.

האם היה בחראמוב משוכנע באמת ובתמים בכך שהכדור עבר במלוא היקפו את קו השער? את התשובה לא נדע לעולם. מצד אחד, השופט כתב בזמנו כי באירוע חגיגי לאחר הגמר ניגש אליו החלוץ הגרמני אובה זיילר, התנצל והודה בכך שהשער היה חוקי. מנגד, אגדה מספרת כי כאשר היה על ערש דווי, נשאל בחראמוב לגבי החלטתו השנויה במחלוקת והשיב במילה אחת: "סטלינגרד". חשוב לזכור שהגמר נערך כשני עשורים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, כאשר הזיכרונות הקשים היו עדיין טריים מאוד, והשנאה התהומית של העם הסובייטי כלפי גרמניה לא ידעה גבול. כחייל צעיר, השתתף בחראמוב בעצמו בקרבות נגד הנאצים.

היום, בחלוף שנים רבות מאוד, הוכח מדעית מעבר לכל ספק שהכדור של הרסט לא חצה את קו השער. אוהדים רבים מאוד ניסו לקבוע זאת בעצמם, ומחקר ביזארי מאוד באנגליה גילה כי קטע הווידאו הרלוונטי מהגמר הגיע למקום השני בהיסטוריה ברשימת הקלטות אשר הצופים בהן מרבים להשתמש בכפתור pause. רק הרגליים של שרון סטון באינסטינקט בסיסי הקדימו אותו.

באנגליה לא שוכחים את המחווה של בחראמוב. ב-1992, כאשר הגיעה מרגרט תאצ'ר לביקור רשמי בבאקו לאחר שאזרבייג'אן קיבלה את עצמאותה, היא ביקשה לפגוש אישית לקוון המזדקן ולהודות לו על "שיפוט מצוין נקי מטעויות". המחווה הגדולה ביותר היתה אמורה להתבצע על ידי אלטון ג'ון שהופיע באיצטדיון הלאומי של באקו בספטמבר 2007. כחודש לפני הקונצרט נפוצו בתקשורת הבריטית והאזרית שמועות לפיהן הזמר, חובב כדורגל ידוע ואוהד שרוף של ווטפורד, חיבר שיר מיוחד שיוקדש לבחראמוב. למרבה הצער, ההבטחה לא קוימה, ומעריציו של ג'ון הסתפקו בנר ברוח וביתר הרפרטואר השגרתי.

המופע של אלטון התקיים באצטדיון שקיבל את שמו של השופט המשופם מאז 1993. עם בנייתו, נקרא המתקן על שמו של סטאלין, וב-1956, אחרי קץ פולחן האישיות של שמש העמים, שונה שמו לאצטדיון על שם לנין. בחראמוב הוא, אם כך, השלישי והאחרון בתור. מבין השלושה, הוא גם הראוי ביותר, והאזרים יודעים לכבד את זכרו. הפסל של בחראמוב בכניסה לאיצטדיון נפתח רשמית באוקטובר 2004, ובאופן כלל לא מפתיע הדבר נעשה לקראת המשחק בין אזרבייג'אן לאנגליה במוקדמות המונדיאל. הרסט, הכובש המאושר שהשלים שלושער בשניות האחרונות של הגמר, היה אורח הכבוד הראשי. הוא הביא לבנו של הקוון, בחראם ברחאמוב, חולצה עם כיתוב גדול שאומר "תודה רבה" באזרית. הבן התרגש והצהיר: "אנשים כמו אבא נולדים פעם במאה שנה".

לחגיגות הגדולות הוזמנו גם ספ בלאטר ומישל פלאטיני. מספרים כי נשיא פיפ"א נותר פעור פה אל מול דמותו של בחראמוב. "ראיתי הרבה דברים בעולם, אבל פסל של שופט עוד לא יצא לי לראות", אמר בלאטר. הוא צודק לחלוטין – אין עוד פסלים של שופטים על הגלובוס, ואין גם אצטדיונים אחרים על שם שופטים. זוהי תופעה ייחודית באזרבייג'אן בלבד. ב-2011, בחגיגות 100 שנה לכדורגל האזרי, הגיע הרסט שוב לבאקו, ונפגש שם עם טילקובסקי שהוזמן אף הוא. החלוץ והשוער, גיבורי הדרמה המרכזיים, הניחו יחדיו פרחים ליד פסלו של בחראמוב.

כיאה לסלבריטי כמוהו, נפוצו סיפורים מוזרים לא מעטים אודות חייו של בחראמוב. תאריך הלידה הרשמי שלו, למשל, הוא 29 בינואר 1926, אבל השופט עצמו נהג לדבר על זכרונות ילדותו והזכיר את האבל הלאומי על מותו של לנין, אשר הלך לעולמו בינואר 1924. הסבר הגיוני הוא שבחראמוב זייף את המסמכים והציג את עצמו כצעיר במספר שנים טובות מגילו האמיתי, על מנת להאריך את קריירת השיפוט. בצעירותו הוא חלם להיות כדורגלן, שיחק בליגות הנמוכות, ולא הפגין יכולת גבוהה, אולם ניחן בכושר מנהיגות ונבחר לקפטן קבוצתו. במסגרת תפקידו, מספרים חבריו לשעבר כי בחראמוב הצטיין במיוחד בוויכוחים אינסופיים עם השופטים. פציעה קשה וניתוח מורכב אילצו אותו לפרוש בגיל צעיר, והוא עבר לצד השני עם המשרוקית בפה.

בתחום זה, ללא קשר לוומבלי, זכה בחראמוב להכרה על פועלו. הוא היה שופט ראשי בשני משחקי גביע העולם, ושימש כקוון בשישה נוספים, כולל חצי הגמר בין ברזיל לאורוגוואי ב-1970, שזכור בעיקר בגלל התרגיל של פלה מול לדיסלאו מזורקביץ'. בחראמוב היה הסובייטי הראשון ששפט במפעלים האירופיים, והתכבד לקבל מינוי גם למשחק הגביע הביניבשתי בין איאקס לאינדפנדיינטה ב-1972.

אלא שאת כל התהילה שלו חייב האזרי דווקא לטעות שיפוט במעמד החשוב ביותר שאפשר לדמיין. האם יש בכך צדק? האם לא ראוי, אם כך, להקים פסל מפואר גם לעלי בן-נאסר הטוניסאי שאישר את שער יד האלוהים של דייגו מראדונה מול אנגליה ברבע-גמר מונדיאל-86? בממלכה לא יתלהבו מחגיגות מסוג זה, אבל יהיו מספיק אוהדים שישמחו לתרום לפסל של הווארד ווב בחולצת מנצ'סטר יונייטד. בכל מקרה, בעולם המשעשע שלנו בחראמוב הוא גיבור לאומי בלתי מעורער.

נבחרת ישראל נוסעת לאזרבייג'ן:

יואב זיו ויובל שפונגין יפתחו כמגנים?

בנבחרת מעריכים: רפאלוב יהיה כשיר לרוסיה