פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ליגה של חזירים

        מעבר הווארד ללייקרס סוגר שנתיים בהן חלה נהירה של סופרסטארים ללוס אנג'לס, ניו יורק ומיאמי. האם מדובר ב"אפקט לברון" ואיך ה"קטנות" ישרדו? מתי ברסקי על המגמה הרווחת ב-NBA

        לברון ג'יימס, כרמלו אנתוני, כריס בוש, דוויין וויד, דווייט הווארד, דרון וויליאמס וכריס פול. שבעה סופרסטארים שנבחרו מדראפט 2003 עד 2005, מביאים לשדרוג פני הליגה ושבע קבוצות שונות. המעבר הטרי של הווארד ללייקרס סוגר מעגל של שנתיים, שבמהלכן שבעת המופלאים התקבצו בשלושה שווקים גדולים ואטרקטיביים במיוחד: מיאמי, ניו יורק ולוס אנג'לס. מעבר למיאמי של וויד, שזכתה בכל הקופה של קיץ 2010, שש קבוצות ננטשו ונותרו בפאזות שונות: אורלנדו מצטרפת להורנטס וקליבלנד במרתפי הליגה, הפעם במטרה להיבנות מחדש עם מספר בחירות לוטרי גבוהות ולא רק אחת, בהתאם למתווה אוקלהומה סיטי של סם פרסטי; יוטה ודנבר הצליחו לרענן את הסגל עם תמהיל מוצלח של ותיקים וצעירים, וינסו להתקדם במעלה הפלייאוף לפי מתווה דטרויט של ג'ו דומארס; ובאמצע טורונטו שכרגע תסתפק בהעפלה לפלייאוף וחזרה לרלוונטיות.

        מצד אחד יש סופר-קלאסיקו חדש ב- NBA - המפגשים העונתיים בין הלייקרס ומיאמי הולכים להיות מיני-אולסטאר תחרותי - וגם את תאריכי הדרבי בניו יורק ולוס אנג'לס רצוי לסמן מראש. מצד שני, זאת ליגה של שלושים קבוצות ורובן משווקים קטנים עד בינוניים. מאז ומתמיד הן תפסו עמדת נחיתות במרדף אחר סופרסטארים שהם שחקנים חופשיים, והדרך להשיג אותם הייתה באמצעות הדראפט או בטרייד, וכך להחזיק בעמדת מיקוח משופרת. כעת נראה שגם הדרכים האלה מוגבלות או חסומות בפני אותן קבוצות.

        שחקן מיאמי היט לברון ג'יימס מול שחקן לוס אנג'לס לייקרס קובי בריאנט (AP)
        מיני-אולסטאר תחרותי אל מול פגיעה בעמדת המיקוח של מרבית קבוצות הליגה. ג'יימס ובריאנט (צילום: AP)

        כך למשל הג'אז נאלצו להיפרד מדרון וויליאמס כעבור שנה וחצי בלבד לאחר הארכת החוזה שלו, לקבוצה כמו אינדיאנה לא היה סיכוי להחתים אותו למרות שזו התאמה מושלמת, והאפשרות שהווארד יגיע לאוקלהומה בטרייד מאוזן היתה קיימת רק בדיונים היפותטיים. נראה שנגזר על הבאקס והגריזליס של הליגה להסתפק בשמות כמו ברנדון ג'נינגס ורודי גיי בתור שחקני פרנצ'ייז (ולשלם בהתאם), ומדי פעם לשמש כתחנת מעבר לשמות הגדולים יותר, בדרכם הלאה ליעדם המבוקש (עם תמורה פחות מהולמת בהתאם).

        אז מה המשמעות לכך ששבעת המופלאים מרוכזים בשלושה שווקים גדולים? מה זה אומר על המגמה הרווחת בליגה ואיך זה עשוי להשפיע עליה בעתיד הקרוב?

        אפקט לברון, מקריות או שום דבר חדש?

        התחושה הרווחת היא שמדובר ב-"אפקט לברון", המבשר על עידן חדש של סופרסטארים מפונקים שמעוניינים לרקוד על שתי חתונות - לשתף פעולה אחד עם השני ולקצור תהילה בשווקים הגדולים בלבד. האם זו תופעה חדשה בהכרח?

        לברון, וויד ובוש טענו שהצלחת הטריו בבוסטון הביאה לאיחודם, ודיונים רבים התנהלו מאז בנוגע לדומה ולשונה בין המקרים. בוסטון החזיקה בפול פירס על חוזה לשלוש-ארבע שנים וצירפה בטרייד הוגן את ריי אלן, עם יתרת חוזה לשלוש שנים נוספות. קווין גארנט (בגיל 31) היה מי שקיבל החלטה בפועל - לוותר על אופציית שחרור בקיץ 2008 ולהאריך חוזה בשנתיים - כדי שבוסטון לא תמשכן את העתיד ותסתכן בחיזוק לשנה בלבד.

        בעבר הרחוק יותר, התבטאויותיו של צ'רלס בארקלי (33) לפני ואחרי שנשלח מפניקס ליוסטון - שם חבר להאקים אולג'ואן וקלייד דרקסלר - מעידות על כך שהייתה לו יד בדבר. שנתיים לאחר מכן הוא סיים חוזה ואיים לחתום בסיאטל סופרסוניקס ז"ל לצד גארי פייטון, אם הרוקטס לא ישיגו את השחקן החופשי סקוטי פיפן (34). סר צ'רלס קיבל את מבוקשו, ושיקגו הנבנית מחדש קיבלה תמורה סתמית - הסנטר המחליף רוי רוג'רס ובחירת סיבוב שני.

        אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

        הזכייה של הלייקרס בהווארד ממשיכה מסורת מפוארת ומעוררת קנאה של נדידת הסנטרים הדומיננטיים ביותר בליגה ללוס אנג'לס. איך זה קרה בעבר? בשנת 1968 ווילט צ'מברליין סיים תקופה של ארבע עונות במדי הסיקסרס, במהלכן שיפר את אופיו ומשחקו, התגבר סופסוף על משוכת הסלטיקס הבלתי אפשרית לאותן שנים, וזכה באליפות ראשונה. המאמן האגדי ד"ר ג'ק רמזי שהיה אז הג'נרל מנג'ר בקבוצה, חשף בספרו משנת 2004 איך ווילט הציע את עצמו כשחקן-מאמן, יצא לטייל שבוע בחוף המערבי,וחזר בדרישה להישלח לסיאטל, סן דייגו או הלייקרס, שבסופו של דבר נותרו היעד הבודד ברשימה שלו. קארים עבדול-ג'אבר בא בדרישה דומה למילווקי, אם כי לא באופן פומבי. בשני המקרים, הסנטרים איימו לחתום עם קבוצת ABA.

        שאקיל אוניל הכניס את הלייקרס ואורלנדו למקצה בידינג על שירותיו - תרחיש שהסכמים קיבוציים חדשים יותר מנעו ע"י מתן יתרון מהותי לקבוצה המקורית - ועם זאת התבטאויותיו לאחר המעבר ובשנה שקדמה לו, מראות שבדומה להתבייתות של מלו על ניו יורק, שאק פשוט רצה להגיע להוליווד. פתאום הרשימה של הווארד, שהורכבה מקבוצות נוספות על הלייקרס, לא נראית רע כל כך.

        ווילט צ'מברליין אחרי שקלע 100 נקודות במשחק (AP , Paul Vathis)
        תרבות הסופרסטארים קיימת ב-NBA הרבה לפני שנות ה-2000. ווילט צ'מברליין (צילום: AP)

        ועם זאת, תרבות הסופרסטארים שהחלה בשנות ה-80, בכיכוב ג'ורדן-בירד-מג'יק ובמידה רבה גם הודות למאמצי השיווק של הקומישינר הטרי דייויד סטרן, שמה דגש על שחקן הפרנצ'ייז שניצב בחזית ומעל כולם, כזה שגם קבוצות משווקים קטנים עד בינוניים יכולות להשיג אם יתמזל מזלן בדראפט. סטוקטון-מאלון ביוטה, דייויד רובינסון בסן אנטוניו ודומיניק ווילקינס באטלנטה, אלו דוגמאות לכוכבים שעד היום מזוהים עם קבוצת NBA אחת בלבד, אפילו אם פה ושם היו גיחות לאירופה ולוס אנג'לס הבלתי נמנעת. האם בעקבות הרחבת הליגה ודילול הכישרון בקבוצות שמהוות כשני שליש ממנה, הימים הללו חלפו ולא ישובו?

        הבעיה הגדולה של השווקים הקטנים

        רבים מאוהדי ה-NBA שמחו מעצם עזיבתם המיוחלת של רוב הסופרסטארים הנ"ל, שרובם שיחקו בקבוצות תקועות מבחינה מקצועית וכלכלית, אבל התוצאה הסופית, ובעיקר הדרך, הכעיסה רבים: זה התחיל באיחודם המתוקשר והשנוי במחלוקת של כוכבי מיאמי; אח"כ הגיעה סאגת כרמלו אנתוני, שהצליח לתמרן את הגעתו לניקס עם הארכת חוזה שרק דנבר יכלה להעניק לו, למרות שהעדיפה לקבל בתמורה את החבילה של הנטס; אותה חבילה הגיעה לידי יוטה, הקבוצה היחידה מבין השש שקראה נכון את המפה והגיבה מוקדם עם טרייד על דרון וויליאמס בטרם בא בדרישות וסימן יעדים מועדפים, אך מאוחר מכדי שג'רי סלואן ינצח על הפיק נ' רול בין גורדון הייוורד ודרק פייבורס, מאחר שהוא הספיק להתפטר בעקבות עימותיו עם הכוכב; ועם סיום השביתה, כריס פול היה הראשון להציג רשימה של יעדים מועדפים (הניקס, דאלאס, אורלנדו ופורטלנד), כשלאחר מכן הגיע תור הרשימה של דווייט הווארד (הנטס, לייקרס ודאלאס), רק שבמקרה שלו הסאגה הפכה לסיוט ממושך שזכה לכינוי Dwightmare (על משקל Nightmare, סיוט).

        דוויט הווארד, אורלנדו מג'יק (AP)
        שיחק בקבוצה תקועה מבחינה מקצועית וכלכלית, אבל התוצאה הסופית, ובעיקר הדרך, הכעיסה רבים. הווארד (צילום: AP)

        ללא תקרת שכר קשיחה בהסכם הקיבוצי החדש, נראה כי השביתה לא פתרה דבר בנוגע לחוסר יכולתם של קבוצות משווקים קטנים לפרוץ את תקרת הזכוכית של התמודדות על האליפות. אלה שמצליחות נתקלות דווקא בתקרת המס: הספרס נמנעו עד כה מתשלום מס המותרות שהוחל מאז עונת 2005/06, ודרך הימנעות זו ניתן לפרש כמה מהלכים תמוהים של המועדון: בקיץ 2007 הם סחרו בזכויות על לואיס סקולה שלא במטרה להתחזק, אלא כדי להיפטר מהחוזה המיותר של ג'קי באטלר; ולפני שנתיים הם העניקו לריצ'ארד ג'פרסון חוזה חדש של 38.9 מיליון לארבע שנים, הרבה מעבר לערך השוק שלו. אבל ג'פרסון תוגמל בעבור ויתורו על משכורת של 15.2 מיליון בשנה האחרונה לחוזה שלו, ויתור שבזכותו הספרס החתימו את טיאגו ספליטר מבלי לחרוג מגבולות המס.

        בינתיים, באוקלהומה, 66 מיליון במשכורות מובטחות לשלד שכולל את דוראנט, ווסטברוק, איבקה, פרקינס, ספולושה וקוליסון, מביאים את הקבוצה לדרך הבטוחה לשלם את המס בעונת 2013/14, שהחל ממנה גודל הקנסות יעלה באופן פרוגרסיבי לפי מידת החריגה. כך שאפילו אם ג'יימס הארדן יוחתם מחדש, הת'אנדר יאלצו לצמצם בהוצאות נוספות בעוד שקבוצות משווקים גדולים ימשיכו לנצל כל הזדמנות להתחזק, גם במחיר של קנסות מוגבהים.

        קבוצות משווקים קטנים עד לבינוניים זקוקות אם כך לקומבינציה של מזל - לזכות בבחירת לוטרי גבוהה בדראפט שיש בו סופרסטארים עתידיים - והרבה שכל בשביל לצרף כוכבים נוספים וצוות משלים באמצעות בחירות דראפט נוספות, מגבוהות עד נמוכות.

        פורוורד סן אנטוניו ספרס טים דאנקן (שמאל) מול פורוורד אוקלהומה סיטי ת'אנדר קווין דוראנט (ימין (AP)
        קבוצות משווקים קטנים זקוקות לקומבינציה של מזל ושכל. דוראנט ודאנקן (צילום: AP)

        המשותף לרפאל אראוז'ו (טורונטו, בחירה 8), לוק ג'קסון (קליבלנד, בחירה 10), פראן ואסקז (אורלנדו, בחירה 11), הילטון ארמסטרונג וסדריק סימונס (הורנטס, בחירות 12 ו- 15 בהתאמה), זה שכולם נבחרו מיד לאחר עונות הרוקי של בוש, לברון, הווארד ופול; כולם גם נפלטו מהליגה בזה אחר בזה (למעט ואסקז שמעולם לא התכוון להגיע אליה).

        תפקידו של השכל לא נעצר בהכנות לדראפט: ניהול נכון כרוך בניצול מחושב של משאבי הקבוצה הנבנית מחדש, בין אם מדובר בכוכביה המבוגרים או באמצעים כלכליים כמו חוזים מסתיימים, חריגות טריידים, ומקום פנוי בתקרת השכר.

        מעבר לבחירות הלוטרי שאוקלהומה קיבלה בשל מאזניה הגרועים, ואיתן הרכיבה את הטריו דוראנט-ווסטברוק-הארדן, הקבוצה לא הפסיקה לצבור בחירות דראפט מאוחרות (אחת מהן שימשה להשגת איבקה) ורול פליירס צעירים כמו ספולושה ומיינור, זאת ע"י תמרון באמצעים הכלכליים הנ"ל. אומנם הארכות החוזים שהוענקו לפרקינס (34.8 מיליון לארבע שנים), ווסטברוק (80 מיליון לחמש שנים), ואיבקה (48 מיליון לארבע שנים) זכו למידה מסוימת של ביקורת, אבל מדובר בערך השוק הריאלי שלהם. חוזי המקס שקניון מרטין ורשארד לואיס קיבלו בהתאמה מדנבר (החזיקה אז בקמבי וננה) ומאורלנדו (החזיקה בטורקוגלו), או החוזה שפג'ה סטויאקוביץ' המבוגר קיבל מניו אורלינס (63.2 מיליון לחמש שנים), לא היו מחויבי המציאות.

        איך זה ישפיע על הליגה בעתיד הקרוב

        מקבצי הסופרסטארים הבאים כבר כאן: מדראפט 2007 עד 2009 קיבלנו את קווין דוראנט, דרק רוז, ראסל ווסטברוק, קווין לאב ובלייק גריפין. הבשורה המעודדת היא שמלבד לאב, כולם חתמו על הארכת חוזה מקסימלית לחמש שנים, ללא אופציות לשחרור מוקדם. כל הסופרסטארים שצוינו בפתיחת הכתבה החזיקו באופציית שחקן שכזו: לברון, וויד, בוש ודרון חתמו לארבע שנים והשתחררו כעבור שלוש; פול מימש את האופציה על השנה הרביעית כדי לאשר את המעבר לקליפרס; מלו והווארד חתמו לחמש שנים אך איימו להשתחרר בתום השנה הרביעית, לולא יישלחו בטרייד.

        היעדר אופציית שחקן בחוזה משיב מעט שליטה לידי הקבוצות -. אוקלהומה לדוגמה תוכל להישאר עם ווסטברוק לשלוש שנים נוספות, כלומר שבע עונות מלאות מאז בחירתו בדראפט, ואז להעביר אותו עם יתרת חוזה של שנתיים - פרק זמן משמעותי עבור כל קבוצה שמאמינה ביכולתה להגיע איתו רחוק ולהחתימו מחדש. יוטה, לשם השוואה, החזיקה בדרון לחמש עונות וחצי בלבד, בטרם שלחה אותו עם יתרת חוזה לעונה וחודשיים, כאשר זיהתה הזדמנות פז להוציא חבילה טובה מהנטס.

        לגבי מינסוטה והבנייה שלה סביב לאב - היא אמנם צירפה את רוביו, פקוביץ' ואדלמן לאחר הבחירה בקווין לאב, אך גם נפלה בגדול עם ג'וני פלין (בחירה 6), ווסלי ג'ונסון (בחירה 4), ואולי גם דרק וויליאמס (בחירה 2 אשתקד) שתקוע מאחורי לאב והמניה שלו צנחה בהתאם. החוזה החדש של לאב יכנס לתוקפו העונה וכעבור שלוש שנים הוא יוכל להשתחרר ממנו, כך שבעוד שנה-שנתיים ייתכן שסאגה נוספת תחול סביבו.

        דרק רוז, שיקגו בולס (GettyImages , Jonathan Daniel)
        היעדר אופציית שחקן בחוזה משיב מעט שליטה לידי הקבוצות. רוז (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        בינתיים הכוכבים המסתמנים מדראפט 2010 עד 2012 - ג'ון וול, קיירי אירווינג, ואנתוני דייויס - חתומים עדיין על חוזי רוקי ולקבוצות הכושלות שלהם יש כמה צעירים, בחירות לוטרי עתידיות, חוזים מסתיימים ומהלכים בשרוול. בהסכם הקיבוצי החדש אין תקרת שכר קשיחה, פתרון קסמים שמועדונים גדולים ימצאו דרך לעקוף גם אותו, אבל מרווח הטעויות הפוטנציאליות כן הצטמצם מעט עם קיצוץ נוסף של שנה באורכי החוזים.

        לדוגמה, בעוד שדנבר צירפה את קניון מרטין באמצעות סיין אנד טרייד עם הנטס על חוזה לשבע שנים, המקסימום של הסכם 1999-2005, ואורלנדו פעלה באופן דומה עם לואיס (חוזה לשש שנים, המקסימום של הסכם 2006-2011), ניו אורלינס תשלם לאריק גורדון 58.3 מיליון בארבע השנים הקרובות (המקסימום שפניקס יכלה להציע לו). עדיין סכומים גבוהים מדי לשחקן שנוטה להיפצע, אבל עד שהארכת החוזה של אנתוני דייויס תיכנס לתוקפה, החוזה של גורדון יסתיים.

        כך שאם לסיים בנימה אופטימית, הצ'אנס לגאולה דרך הביבים עדיין קיים בשביל כל קבוצה בליגה - כל דראפט עשוי לטמון בחובו סופרסטאר אחד או שניים, פחות או יותר, שמגיעים על חוזים מובטחים לארבע שנים ולא ממהרים לברוח לשלוש-ארבע שנים הבאות. זה לא דבר של מה בכך בשווקי הספורט התחרותיים של עולם הספורט המודרני, ובשנות NBA מדובר בתקופה ממושכת ליישום תוכנית בנייה מסודרת. השמות הגדולים ימשיכו לבחור בשווקים גדולים ואטרקטיביים אם הקבוצות שלהן ידרכו במקום, אבל טעויות העבר והצלחות בהווה של הספרס ואוקלהומה, מסמנות לקבוצות משווקים קטנים את הדרך למסלול הנכון.

        מייק בראון מנסה לצנן: הלייקרס לא הכי טובים בליגה

        קיירי אירווינג שחקן קליבלנד קאבלירס (GettyImages , Mike Lawrie)
        הצ'אנס לגאולה דרך הביבים עדיין קיים בשביל כל קבוצה בליגה. קיירי אירווינג (צילום: אימג’בנק – GettyImages)