רגע השיא: באלוטלי, הדמות הרעה: ספרד

העמידה של חלוץ איטליה, האגוטריפ של רונאלדו, סגירת המעגל עם שבצ'נקו, ההתרסקות של רובן. עשרה רגעים נפלאים מטורניר נהדר, שהתחיל בקריאה של מוסף בשירותים

פז חסדאי
יוצאים לדרך לשלושה שבועות קסומים. טקס הפתיחה (צילום: רויטרס)

יריית הפתיחה - המוספים

הטורניר נפתח רשמית ברגע שמקבלים ליד את מוסף היורו של העיתונים. עצם העובדה הפיזית הפשוטה שהמוסף החגיגי נסחב לבית הכיסא וממוקם שם מספר ימים, מחזירה אותנו בבת אחת לימי ילדותנו, לתור הזהב של העיתונים, לימים תמימים יותר של כדורגל. ואז מגיע הערב הראשון, עם התרגשות קלה ואופטימיות זהירה, כי באמת קצת נשחקנו, ויוון ופולין נפרדות ב-1:1, והכדורגל לאט לאט חוזר לגבולות פרופורציונליים. אבל אז רוסיה מפרקת 1:4 את צ'כיה, והדופק עולה. האם רוסיה חזרה להיות ברה"מ המאיימת? האם מסתמן פה סוס שחור? הייתכן שיש לנו טורניר? דזגוייב הוא הלהיט הבא? למחרת חוזרים לשירותים, המוסף עדיין שם, מנצלים את הדקות הקצרות כדי להתעדכן קצת על רוסיה. זו הייתה רק יריית פתיחה לשלושה שבועות סוחפים, כמו פעם, כשכדורגל חזר להיות דבר מרכזי, רגעי האושר של היום.

עוד בוואלה! NEWS

מטורף: כמה חיים אפשר להציל עם המכשיר הקטן הזה?

לכתבה המלאה
גבר בן 35 רץ לדשא ומשפריץ מים, מתחבק את וורונין, חוגג עם האוהדים, חיוך ענק על הפנים. שבצ'נקו שוב בן 20 (צילום: AP, Oliver Lang)

הדרמה הראשונה - שבצ'נקו

יש יתרונות במעקב קונסיסטנטי אחר האירועים בכדורגל העולמי. למשל, ההיכרות המעמיקה עם הדמויות ועם השתלשלות החיים של הכדורגלנים, הזיכרונות היפים לצד הרגעים הקשים, והעובדה שתמיד היינו לצדם, עוקבים מהצד, חלק מהמסע. כולם אוהבים את אנדריי שבצ'נקו. כולם זוכרים אותו עוד כילד פלא בדינמו קייב, אחר כך בתקופה המדהימה במילאן, אחר כך בשקיעה העצובה בצ'לסי, ועכשיו אנחנו מביטים בו מהצד במבט עצוב, עם קצת רחמים, בכדורגלן העצום שאיבד את אונו. ואז הוא כובש צמד אדיר. בנגיחות. במדי המארחת. והקהל משתולל. ובשריקת הסיום הגבר בן ה-35 רץ לדשא ומשפריץ מים, מחבק את וורונין וחוגג עם האוהדים, עם חיוך ענק על הפנים. נחמד היה לסגור איתו מעגל, גם אם לרגע אחד קצר.

אם כבר הגענו עד כאן, לא נשיר ונרקוד? (צילום: GettyImages, Christof Koepsel)

החגיגה הגדולה - אירלנד

לפעמים אנחנו שוכחים מה הסיפור בכדורגל הזה. מה המטרה שלו, מה המהות שלו, בשביל מה בכלל הוא נוצר. ואז מגיעים אלה שמתעקשים להזכיר לנו. אלה ששרים וחוגגים וצועקים, רק בגלל שמותר. עבור אוהדי אירלנד, זו לא סתם זכות לאהוב את הנבחרת שלהם, זה ממש לוקסוס. הם כבר באליפות אירופה, הם בחבורה ירוקה ענקית, הם כבר שתו מהצהריים, אז מה הטעם בנרגנות? למה לקלל ולהתרגז, אם אפשר לשיר ולצעוק? אז מה אם הנבחרת בפיגור 4:0 ומציגה את הכדורגל הכי חלש באליפות? הרי הם כבר באצטדיון, הרי האווירה חגיגית, אז למה לא להיעמד על הרגליים ולעודד את הבחורים? זו לא סתם פנאטיות, זה גם הרבה מעבר לנאמנות. זה פשוט הדבר הכי נכון לעשות.

יודעים גם להפסיד בסטייל. רובן (צילום: ברני ארדוב)

ההתפרקות הדרמטית - הולנד

מה לעשות, מישהי חייבת להפסיד. ומה מהנה יותר מהפסד מפואר, מקריסה של אימפריה, מנפילה איטית שהופכת להתרסקות ענקית. יש את הנבחרות המלו-דרמטיות, אלו שלא יכולות להפסיד בשקט, והולנד היא אחת כזאת. נבחרת שמנצחת בסטייל, ומובסת בסטייל. נבחרת מלאת כישרון ופוטנציאל, שמתעקשת להטריף את אוהדיה, לטוב ולרע. נבחרת עם אריאן רובן, שיוצא דרך השלטים ומוריד חולצה. נבחרת עם ואן פרסי, סניידר והונטלאר, שלא מצליחה לתת גול. נבחרת מסוכסכת ומפולגת, שנעה בין ניצוצות גאונות לריקבון מכוער. כמה כיף ומעניין לעקוב אחריה.

אל תשתני לנו. אנגליה (צילום: רויטרס)

האופוריה הנאיבית - אנגליה

גם אנגליה היא נבחרת כזאת. מגיעה לטורניר בידיעה שאין מה למכור, עד שניצחון אחד מדליק את הכל מחדש. נכון, ה-2:3 שלה על שבדיה היה אחד המשחקים המרגשים בטורניר, השער של אנדי קארול היה אחד היפים באליפות, אבל האופוריה וההתרגשות היו מוגזמות לחלוטין. האין זה נפלא? איך שברגע אחד הגאווה חוזרת, הפרמיירליג שוב אימפריה, הצהובונים שוב במיטבם, ושוב מצב רוח מרומם חסר ביסוס הגיוני, עם עליצות מוגזמת הנובעת מאשליה? האין זה הסיפור של כל הכדורגל? וכמובן שאנחנו מסכימים עם דבריו של הודג'סון הישיש והשמרן, שלא רוצה שאנגליה תתאים את עצמה לסגנון של שאר העולם, הוא אוהב אותה כמו שהיא.

חוצפנים, בונקריסטים, חארות. אלופי העולם (צילום: רויטרס)

המרמור מהמכשפה - ספרד

אבל אי אפשר רק ליהנות. מישהו צריך להיות האיש הרע. נבחרת אחת צריכה לעמוד בפרונט, ולהצהיר: אנחנו הקבוצה שצריך לנצח. זו ספרד. אלופת אירופה, אלופת העולם, הנבחרת הגאה. ללא ספק, הכינוי הכי גאוני בטורניר הזה היה "לה-רוחב" (פספוס של כל מי שלא דובר את שפת הקודש), אבל מהר נזכרים שגם הביקורת והמרמור הם חלק בסיסי מהחוויה. זו בנייה בטוחה ואיטית של אויבת המשחק (שהתברר שכל חטאה הוא משחק סבלני ויעיל), רק כדי להכניס עוד רגשות וכעס למשחק, עד לציפייה למפלתה של נציגת הרוע.

פתאום הנבחרת הכי שנואה באירופה הפכה לסימפטית. יוון (צילום: רויטרס)

הסינדרלה החדשה - יוון

גם הספרדים למדו שהדברים משתנים, המציאות מתהפכת, ומי שהייתה הנבחרת הכי שנואה ביבשת, הפכה לאנדרדוגית הכי חביבה. וכמובן שנבחרת יוון משמשת כמראה הנגדית הכי קלאסית של ישראל, עם חבורה קבוצתית ומקצוענית, עם שחקנים חסונים ומהירים, עם כל מה שלא היינו אף פעם. הדיווחים על הנעשה בכדורגל הישראלי במהלך הטורניר נראו תלושים מאי פעם.

תיאטרליות של זמר בלהקת בנים. רונאלדו (צילום: רויטרס)

הכוכב-רונאלדו

אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. אי אפשר שלא לשנוא אותו ולהעריץ אותו במקביל. אחרי הצמד מול הולנד, הגיע השער שלו מול צ'כיה. זה היה רגע עצום של כדורגל, ביצוע מופלא לנגיחה וכיבוש שער ניצחון ברבע הגמר, אבל גם היה לזה מחיר. למשחק מול ספרד הוא כבר הגיע באגו טריפ. זה היה קיצוני אפילו בסטנדרטים שלו. משחק שלם הוא רק חשב איך הוא נראה במצלמות. אתה רק מדמיין איך זה להיות חבר בקבוצה שלו, לראות אותו מהצד משתעשע עם הכדור, כשהוא חושב רק על עצמו, ואתה יודע שהכדור לא יגיע אליך בחיים. כל כדור חופשי, אין סיכוי שהוא ימסור. לא יגביה, לא יחפש מישהו ברחבה, אפילו לא יסתכל. רק בעיטה לשער. יילך אחורה את הצעדים שלו, בתיאטרליות של זמר בלהקת בנים. אומנם אי אפשר באמת לגחך, הוא פשוט טוב מדי בשביל לבטל אותו, אבל איפשהו ברקע (גם בראש שלו גם בשלנו) נמצא כל הזמן מסי, כובש בצרורות. איזו טרגדיה זו עבור כוכב הפופ של הכדורגל.

תמונה שהפכה לאייקון בן לילה. באלוטלי (צילום: רויטרס)

הכוכב 2-באלוטלי

ואם רונאלדו כוכב פופ, באלוטלי הוא רוקסטאר. השער הראשון שלו מול גרמניה היה התפרצות אמיתית. הוא הגיע אחרי שני משחקים רצופים של 120 דקות מדכאות, כשבאלוטלי דחף את הראש להגבהה מדהימה של קסאנו והחל לנופף בחולצה כמו משוגע. החגיגה של השער השני - כשהוא הוריד את החולצה ונעמד עם שרירים מתוחים, שנייה אחרי ששלח פצצה לחיבורים, כמו קול מאדרפאקר - כבר הפכה לאייקון בינלאומי. למעשה, בכל צילום שלו מאחור הדמות שלו כבר נראית כמו אייקון. הצוואר הרחב, הראש השחור החסון, המוהוק המחומצן. איזה דמות. איזה רוקנ'רול. מוריד את החולצה, זורק אותה על הרצפה, לא אכפת לו לקבל צהוב, הכל בשביל תמונה טובה. עם סיפור חיים מורכב, בחור רגיש, עצבני, פרוע, מוכשר, לא צפוי, כל הופעה שלו היא טלטלה של רגשות. עבורו, כדאי שיתבגר ויתייצב. מבחינתנו, לא בטוח.

כשכל מה שחשבתם התברר כלא נכון, אפשר להגיד שהיה יופי של טורניר. מוצ'אס גרסיאס אספאניה (צילום: ברני ארדוב)

הגמר-ספרד

אין מה להגיד, סיום הולם. טורניר גדול באמת לא יכול להסתיים מבלי שיגרום לך להרגיש שכל מה שהבנת עד עתה זו לא באמת התמונה. עד הגמר, אחרי כל כך הרבה משחקים, אתה חושב שראית כבר את החלקים בפאזל מסתדרים בסדר הנכון - איטליה הטובה, ספרד המשעממת, ואתה מתיישב בתחתונים מול המסך, ורק מחכה לראות את השכלתך מהטורניר זוכה לתואר הראוי לה. אלא שאז התמונה מסתדרת מחדש. איטליה? מקסימה, אבל התלהבנו ממנה יותר מדי. ספרד? משעממת, אבל רק בעיני הישראלים המשועממים. אתה המום ומופתע, מתרגש ונרגש. איפה היית עד היום, ספרד. או שמא – איפה אני הייתי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully