עד אתמול (ראשון) עוד היה כעס גדול על ויסנטה דל בוסקה שלא איפשר לכשרון העצום של חניכיו לבוא לידי ביטוי. אחרי ההצגה הנהדרת בגמר היורו, הכעס הזה אמור היה לכאורה להתעצם כי הרי איך אפשר להשוות את השואו של שתי הנבחרות במחצית הראשונה אמש לשיעמומון העלוב בין ספרד לצרפת ברבע הגמר? למה ציפינו מהאלופה המכהנת לשייק פירות אלוהי במשך כל הטורניר וקיבלנו בקושי חסה? אבל בשורה התחתונה זה לא משנה, לא עכשיו ובוודאי לא בטווח הארוך. בעוד מספר שבועות איש לא יזכור את רבע הגמר הפאתטי ההוא, בעוד הגמר יישאר איתנו לנצח. בגמר הזה בחרה ספרד בגישה חיובית והעבירה לעולם מסר נכון. היא גם גילתה עליונות והוכיחה מעבר לכל ספק על היותה ראויה להגן על התואר. במקביל, היא ביטלה אחת ולתמיד את הוויכוח על לגיטימיות המשחק ללא חלוץ טבעי. לא המערך ולא השיטה קובעים את אופי הנבחרת, אלא הגישה. הדרך בה שיחקה ספרד אתמול הזכירה את יורו 2008, את ברצלונה של פפ גווארדיולה, את הדקות המרגשות מהמונדיאל לפני שנתיים. הדרך הזו מאפשרת לסלוח לה בקלות על הנטייה לשמור כוחות בשלבים הקודמים. ברוך שובך, לה-רוחה! תודה על משחק משובח, ותודה גם לאיטליה על מחצית הראשונה נהדרת. סקואדרה אזורה הייתה טובה, עד שנותרה בנחיתות מספרית, אבל ספרד הייתה טובה הרבה יותר. זה היה אקורד סיום ראוי ביותר לטורניר.
יותר תארים מכל קודמותיה
כעת, עם שלוש זכיות רצופות שתי אליפויות אירופה ומונדיאל באמצע ניצבת השאלה האם מדובר בנבחרת הגדולה בכל הזמנים. כאן הדעות תמיד יהיו חלוקות, בין היתר כי לא ניתן להשוות ברצינות נבחרות מתקופות שונות לחלוטין. עם זאת, דבר אחד בטוח. מבחינת תארים, אין להישג הספרדי תקדים מאז ומעולם. בנוסף, 0:4 בגמר, שעושה עוול גדול לאיטלקים, הוא התוצאה הגבוהה ביותר אי פעם במעמד זה, בגביעי עולם ואליפויות אירופה. סקואדרה אזורה "התעלתה" על עצמה הפעם התבוסה הגבוהה עד הייתה שייכת אף היא לאיטליה, 4:1 לברזיל בגמר מונדיאל 70, בצוותא עם שבדיה שהובסה על ידי ברזיל 5:2 ב-1958. ביורו עמדה עד אתמול תוצאת שיא על 0:3, של מערב גרמניה על ברית המועצות ב-1972. שלוש הנבחרות המנצחות במקרים אלה, הברזילאים מודל 58' ו-62', סלסאו של 1970, והגרמנים של שנות ה-70', הן היריבות הבכירות של ספרד ב"מאבקה" על התהילה העולמית.
כאן יש לומר באופן נחרץ כי מבחינת המשכיות ידם של הספרדים על העליונה. לברזיל האדירה של 1970 קשר רופף מאוד לקודמותיה ב-1958 ול-1962. רק שחקן אחד היה שותף לשלוש הזכיות גם יחד פלה. אדם נוסף, מאריו זאגאלו, היה חלוץ על הדשא בשתי הזכיות הראשונות ומאמן על הקווים בשלישית. אי אפשר לאחד אותן לצורך הדיון. הנבחרת של 58' ו-62', הזכורה בזכות דידי, גרינצ'ה, נילטון סנטוס ודז'אלמה סנטוס, לא זכתה במקביל באליפות דרום אמריקה. הטורניר הזה הופסק כלל למשך שמונה שנים בהמשך, ולכן לברזיל של 1970 כלל לא הייתה הזדמנות להופיע בו. הנבחרת האגדית הזו, עם ז'רסון, טוסטאו, קלודואלדו, ז'אירזיניו, ריבלינו וקרלוס אלברטו, הייתה תופעה חד פעמית. העולם צפה בה בטורניר אחד בלבד.
המשכיות אמיתית
בניגוד אליה, ספרד הנוכחית היא שושלת, בדומה לגרמניה של הלמוט שון, שכשלה בניסיונה לזכות בטורניר שלישי ברציפות כאשר נכנעה בפנדלים לצ'כוסלובקיה ביורו-76. לפני הטורניר התעמקנו בה, וההשוואה היחידה שנראית הגיונית, מעבר לתוצאות הסופיות נטו, היא בחינת נזילות הסגל. ובכן, אצל הגרמנים, היו חמישה שחקנים בשני הגמרים האירופים בהרכב הפותח ספ מאייר, פרנץ בקנבאואר, האנס גאורג שוורצנבק, אולי הונס והרברט וימר. אצל ספרד היו אתמול על הדשא שמונה כוכבים מגמר יורו 2008, וזה לא כולל את קרלס פויול שנעדר הפעם, ואת דויד וייה שהחמיץ את שניהם בגלל פציעות. יכולתה של לה-רוחה להתגבר על חסרונם של הבלם החשוב ביותר והחלוץ הטוב ביותר מעצימה, כמובן, את גודל ההישג החודש. הסגל הספרדי נותר יציב מאוד לאורך ארבע השנים המפוארות, והוא עובר שינויים מינוריים והדרגתיים. צ'אבי אלונסו וסרג'יו בוסקטס מאיישים בשני הטורנירים האחרונים את הקישור האחורי במקום מרקוס סנה בעידן לואיס ארגונייס. ג'ורדי אלבה החליף בהצטיינות את ז'ואן קאפדבילה בהשוואה לשני הטורנירים הקודמים. סרחיו ראמוס הוסט הפעם לעמדת הבלם כדי לפנות את משבצת המגן הימני לאלבארו ארבלואה. כל השאר נותרו ללא שינוי, כאשר השימוש בפרננדו טורס, ססק פברגאס ודויד סילבה נעשה לפי טעמם של המאמנים ברגע נתון.
אפשר לדון לנצח בסוגיית גדולת הנבחרות והשפעתן על הכדורגל. הונגריה מתחילת שנות ה-50', הולנד של שנות ה-70', ברזיל של טלה סנטאנה וצרפת של מישל פלאטיני, ז'אן טיגאנה ואלן ז'ירס כולן ראויות להיכלל ברשימת הגדולות בכל הזמנים, אך אין להן תארים. את איטליה שזכתה בשני מונדיאלים רצופים בשנות ה-30' איש מבני הדורות האחרונים לא ראה, ולכן כל השוואה אליה תהיה חסרת בסיס.
בשורה התחתונה, התוצאות של ספרד הנוכחית הכי טובות בהיסטוריה, וזו עובדה. ספרד לא ספגה אף שער בשלבי הנוקאאוט בשלושה הטורנירים האחרונים, וזה נתון מדהים וחסר תקדים, שלא ישוחזר אף פעם. ספרד היא אלופת אירופה הראשונה שמצליחה להגן על תארה. עוצמת ההשפעה של הסגנונה, ושל ברצלונה עליה היא מבוססת, על המשחק כבירה גם זו עובדה מוגמרת. צ'אבי ואנדרס אינייסטה, הדמויות המרכזיות ביותר בהצלחה הספרדית, הם מהשחקנים החשובים והמצליחים בהיסטוריה. האם זה הופך את ספרד הנוכחית לגדולה בכל הזמנים? הקייס שלה ברור לעיני כל, ומי שמסתכל על העובדות היבשות לא יכול להגיע לשום מסקנה אחרת. מעבר לכך, זה כבר עניין של טעם אישי נטו של כל אחד מאיתנו.
טורס העונה המוזרה בתולדות המשחק
הפרגון ההדדי, אותו מנסה ברצלונה לשווק בהצלחה מרובה כנכס הגדול ביותר שלה, הורגש אתמול היטב גם בנבחרת, דווקא בזכות פרננדו טורס, שהוכיח את גדולתו. התקופה שעבר מאז המעבר לצ'לסי בינואר 2011 הייתה איומה בכל קנה מידה, וגם בטורניר הנוכחי הסתפק אל-ניניו בעיקר בישיבה על הספסל. מה יכול להיות גדול יותר עבורו מאשר לזכות בתואר מלך השערים? הוא נשלח למגרש בדקה ה-75, כאשר המאבק כבר הוכרע לחלוטין, וכבש את שערו השלישי בטורניר שש דקות לסיום. בשלב זה, ידע טורס ששער נוסף יעמיד אותו, באופן מדהים לחלוטין, לבדו בראש טבלת המבקיעים של היורו. בדקה ה-87 הוא קיבל צ'אנס נהדר להרשית פעם נוספת, ואיש לא היה בא אליו בטענות לו היה מנסה את מזלו ומחטיא. אלא שטורס בחר, בנגיעה אחת, לאפשר לחברו לצ'לסי חואן מאטה להצטרף לחגיגת הכיבושים. זהו מעשה ענק של שחקן ענק, ויש צדק בכך שנעל הזהב הלכה בכל זאת לטורס, בזכות הבישול הזה בדיוק, ובשל מיעוט הדקות בהן שותף, בהשוואה למריו גומז, אשר גם לו אסיסט אחד ביורו. עונה מוזרה יותר קשה לדמיין. החלוץ המושמץ ביותר באירופה סיים אותה עם זכייה בליגת האלופות, כולל שער בקאמפ נואו, ובגביע האנגלי שני התארים הקבוצתיים הראשונים בקריירה שלו. כעת הוא גם אלוף אירופה ומלך שערי הטורניר, וגם השחקן היחיד בהיסטוריה שהבקיע בשני גמרים ביורו. עם מצב רוח כזה, ופרגון כזה, מי יעז להמר נגדו בעונה הבאה?
אינייסטה הקדיש את שער הניצחון בגמר לפני שנתיים לדני חארקה המנוח. אתמול לבש ססק פברגאס על החולצה גם שמות של אנטוניו פוארטה, מגן סביליה שנפטר ב-2007, המאמן מאנולו פרסיאדו שמת מהתקף לב בחודש שעבר, ומיקי רוקה, שחקן בטיס הצעיר שנכנע למחלת הסרטן, בעוד אופ"א לא נענית לבקשה הספרדית לכבד את זכרו בדקת דומיה לפני חצי הגמר. המחוות האלה אינן צבועות. הן כנות לחלוטין, ומקרבות מאוד את הנבחרת לאוהדיה. לאינייסטה, פברגאס, סרחיו ראמוס וחבריהם מגיע שאפו ענק על קביעת מסורת, אשר צריכה לשמש את הזוכות בטורנירים הבאים.