גם אם חיית במערה באזור טוסקנה, לא יכולת להתחמק מסיקור גמר היורו בימים האחרונים באיטליה. אולפנים מיוחדים, תוכניות מגזין, כתבות נרחבות בחדשות, ניתוחים יצירתיים בעיתונים, השוואות מטורפות באתרי האינטרנט - התקשורת האיטלקית, שלפני כחודש, בטרם החל הטורניר, קברה את האזורי קבורת חמור - לא השאירה אבן על אבן לקראת גמר יורו 2012.
באחד העמודים של ה'גאזטה דלו ספורט' מאתמול הושוו פירלו וצ'אבי למנצחים של תזמורת, ותמונת האילוסטרציה שעיטרה את הכתבה הייתה זו של דניאל בארנבוים. "היינו בטוחים שנעוף ראשונים", אישר רנדי האלבני, שהיגר לאיטליה לבדו לפני מספר שנים, בתקווה למצוא עתיד טוב יותר. הוא מתרגם עבורי את הכתבה ואומר ש"עכשיו העיתונים מדברים אחרת".
התקשורת האיטלקית ניסתה למצוא נקודות אור טרם הגמר: ספרד שבעה; בטורניר הזה היא לא כובשת מספיק; איטליה מחזיקה באחת ההגנות הטובות בטורניר.
***
מחצית. סטיב הבריטי מסתובב ברחוב עם שתי בנותיו הקטנות. אחת מהן לובשת את החולצה הנמכרת באיטליה בימים האחרונים, זו של מריו באלוטלי, וסטיב עצמו עטוף בדגל האדום-לבן-ירוק. אין הוא אמור לשנוא את האיטלקים על מה שחוללו לנבחרת אנגליה בשלב רבע הגמר?
"לגמרי לא", הוא משיב. "שיחקנו חרא והגיע לנו להפסיד. בעד מי אני הערב? אני כאן, אז הייתי שמח לראות ניצחון של איטליה, למרות שאין לי בעיה עם הספרדים. אם גרמניה הייתה משחקת הערב, זה היה סיפור אחר".
השנאה לגרמנים מאחדת בין רבים מתושבי האיחוד האירופי. לוקה עומד עם עוד כמה מאות, אולי אלף טוסקנים ותיירים בפיאצה הגדולה שליד שוק סן אמברוג'יו בפירנצה, שם הוקרן המשחק על גבי מסכי ענק, ונראה חסר סובלנות. "קסאנו לא במשחק, רק די נטאלה יכול לעשות כאן שינוי", הוא משוכנע.
לוקה הוא עיתונאי שעובד עבור סוכנות ידיעות מקומית, ומטבע הדברים מבין דבר או שניים בתקשורת. "מבחינה אובייקטיבית זו הצלחה גדולה שאנחנו בגמר, אבל המנטאליות האיטלקית אומרת שאם אתה לא מנצח, אתה לוזר. אם נפסיד, העיתונים יחתכו את הנבחרת".
ספרד מובילה 0:2 לאחר 45 דקות, אבל להוציא את לוקה וחברו ג'ובאני, עם בירה צוננת וסיגריות, רוב האנשים נראים מרוצים בערב האיטלקי המהביל הזה. "עזוב אותך", אומר ג'ובאני, "כולם כאן תיירים. בנאפולי כבר הופכים מכוניות".
קלאודיו עומד במרכז הכיכר עם חולצה כחולה של האזורי ודגל איטליה ענקי. הוא שר בקולי קולות, למרות הפיגור. "להגיע לגמר זה נחמד, אבל מה שחשוב לי זה שניצחנו את גרמניה", הוא אומר. "לא אכפת לי שנפסיד כל עוד בדרך לכאן העפנו את הגרמנים".
***
סיום. משום מה, כמעט אף אחד לא עוזב את הכיכר לפני סיום המשחק. כולם נשארים בסבלנות מפתיעה, בלתי טיפוסית ולא איטלקית בעליל, אבל ניכר שמי שמוחא כפיים בסיום הוא תייר. האיטלקים לא מכבדים מפסידים במחיאת כף.
גם העיתונאי לוקה מסרב לעודד. "זה לא כוחות", הוא מתבאס. "שיחקנו עם עשרה שחקנים כמעט מההתחלה. השחקנים החשובים שלנו הגיעו למשחק במצב פיזי לא טוב. קייליני לא הצליח לסיים 20 דקות. קסאנו הוחלף אחרי מחצית.
"אבל זה לא רק אנחנו", ממשיך לוקה. "צריך להודות שהכדורגל הספרדי נמצא ברמה אחרת". הוא יודע איך יראו העיתונים של מחר. "אין לי ספק שכולם יפרקו את הנבחרת ואת פראנדלי, כי באיטליה רק התוצאה הסופית משנה, והתוצאה הסופית היא שהובסנו".
"הבעיה שלנו היא שאנחנו משחקים טוב רק כשאנחנו מפחדים", מתפרצת האוהדת סטלה, ומבלי להתבקש פורשת את משנתה המקצועית-פסיכולוגית. "היום איטליה הייתה בטוחה מדי. דווקא ברגע שהשחקנים שלנו חושבים שהם פייבוריטים, הם קופאים. הם צריכים להרגיש 'אנדרדוג' כדי לרוץ, כמו שקרה נגד גרמניה. האיטלקים משחקים עם מצבי רוח. אנחנו שונאים להפסיד, וכשאנחנו חושבים שאנחנו הולכים להפסיד, אנחנו נכנסים לטירוף. אבל אנחנו שאננים; כשאנחנו חושבים שאנחנו יכולים לנצח, כמו הערב, אנחנו מפסיקים לתפקד".
"איטליה של הערב היא האיטליה האמיתית", מאשר האוהד ויטוריו. "הגמר בשבילנו זה הטופ. לנצח היה כבר יותר מדי. האם זו הצלחה? לא יודע. אני חצוי. בהתחלה הייתי שמח רק לעבור את שלב הבתים, אבל קיבלתי תיאבון".
אלברטו הררה אסטאריאדי הוא הספרדי היחיד שהעז לצאת מהבית בערב שכזה עם חולצה של נבחרת ספרד. הוא מסתובב עם שלושה חברים, כולם אוהדי נבחרת איטליה, ואולי בגלל זה איש לא נטפל אליו.
"מחר בעבודה יהרגו אותי", הוא משוכנע. "התוצאה לא בלתי צפויה. בכל זאת, איטליה פגשה את אלופת העולם ואלופת אירופה. אנחנו פשוט יותר טובים".
בכלל, הפלורנטינים ידועים כשחצנים שבאיטלקים - גזע נרקיסיסטי לכשעצמו; לא יזיק, אומר אלברטו, שילמדו שיעור קל בצניעות.
