קצת בדומה לטקס האוסקר, שזהות המנצחים בו כמעט תמיד ברורה, גם גמר היורו אמש התגלה כמעמד פורמלי בלבד, ולכן באופן אירוני היווה שיא ואנטי-קליימקס בעת ובעונה אחת. זה היה הפינאלה הכי חד צדדי מאז העימות המפורסם ההוא בין מכבי וסקיפר, ולכן נוצרה התחושה שאפשר היה לחסוך מאיתנו את תשעים הדקות ובעצם את הטורניר כולו ולחלק מראש את הגביע לספרד.
בהתאם לכך שהגמר התנהל על מי מנוחות, בלי דרמות ובאופן צפוי לחלוטין, גם בשידור שלו בידי צ'רלטון לא היו שום הפתעות, והיו בו את כל המאפיינים שבלטו לאורך החודש האחרון, לטוב ולרע.
וכך, לטובה, גם ליל אמש התאפיין בחוסר יומרה ובקלילות, באנרגיות הטובות והרצון הטוב של המנחה שלום מיכאלשווילי, בידענות של הפרשן נדב יעקבי ובזרימה של שידור המשחק עצמו. מנגד, לרעה, הוא התהדר גם במידה מסוימת של חובבנות ושכונתיות, במינימליזם, בחוסר יכולת לתת ערך מוסף ובהתפזרות לא נכונה בין הערוצים השונים שעליהם התפרשו השידורים.
בהתאם לכך, אף שהיה מדובר בערב הגדול ביותר של הכדורגל הבינלאומי לשנה זו, השידור המקדים החל אמש רק בתשע. אולי יהיו כאלה שיגידו שזו דווקא שמירה נאותה על פרופורציות, אבל גם אם כן, אפשר לפחות היה לנסות לייצר אווירה חגיגית באולפן בהתאם למעמד. תחת זאת, קיבלנו שוב את המינימום: תפאורה דלה, מנחה ושני פרשנים שניתן להם פתחון פה מועט, רבע כתבת צבע ו-45 דקות הכנה שרובן גם כך מתבזבזות על פרסומות ועל פרומואים.
גם במחצית המשחק, בעת שעוד היתה קיימת איזושהי אשליה שדברים יכולים להשתנות בו, לא טרחו בצ'רלטון לספק לצופים משהו מעבר לתפריט הצנע. אך חמורה מכל, כרגיל אצלם, היתה ההתנהלות בסיום השידור.
אמנם, זה עתה ראינו תצוגת כדורגל שוודאי עוד נספר עליה לנכדים, אך בצ'רלטון לא התרגשו גם מכך ושוב טיפלו בחומר הגלם בפזרנות ובשרירותיות. בהתאם לכך, הדברים התנהלו בסדר שהורגלנו אליו לאורך החודש: חזרה לאולפן בתום המשחק לכמה דברי פרשנות לא מספקים ולא מגובים היטב בהמחשות ויזואליות, הפסקת פרסומות באורך הגלות, חזרה קצרצרה ולא ממצה נוספת להמשך סיכום המשחק ואז עוד הפסקה מייגעת.
ההבדל הוא שהפעם, בתום זה, הגיע בונוס תמוה: קליפ בלופרס לא קצר, מהסוג שרואים בסופן של קומדיות אמריקאיות, המסכם את מיטב התקלות והבדיחות הפנימיות שרצו מאחורי הקלעים של האולפן במהלך החודש.
הצגתו של הסרטון הזה היתה משונה משתי סיבות: קודם כל, מה ההיגיון לערוך קליפ מסוג זה למפעל שידורים שגם בזמן אמת היה גדוש בפאשלות ובדאחקות פנימיות, מה עוד שהוא עצמו לא היה ערוך טוב או מעניין במיוחד? נוסף לזאת, מה הטעם לשדר אותו בעיצומו של משדר הסיכום ולא רק בסופו? למה הצופים צריכים לראות איך מיכאלשווילי התפקע מצחוק במהלך החזרות לפני שהם רואים את בחירת עשרת השערים היפים של הטורניר? כיוון שהמשדר שוב חולק בין שני ערוצים, כדי לצפות בעשירייה זו היה על הצופים להעביר לספורט 1 (בהנחה שיש להם אותו), שם הוצג החלק האחרון שלו.
אף אחד לא היה מת לו סיכום היורו היה נמשך בערוץ 10 אחרי הכל, בתומו לא הקרינו את גמר "הישרדות" אלא שידור חוזר של "לונדון וקירשנבאום". אך משום מה, כפי שעשו פעמים רבות במהלך החודש, בצ'רלטון שוב אילצו את הצופים לזפזפ כדי שבסך הכל יוכלו לסיים את מה שהתחילו, וזאת בחוסר הבנה שאם אתה מכריח את הקהל שלך לטייל, אולי תאבד חלק ממנו בדרך.
במקום להתעמת שוב ושוב עם ועדת המדרוג על נתוני הרייטינג הלא גבוהים שהעזו לפרסם, היו יכולים בצ'רלטון פשוט לדאוג מראש שלציבור תהיה סיבה לצפות בשידוריהם. אחרי הכל, למשל, מדוע היינו צריכים אמש לצלוח אמש שעה ארוכה מלווה הפסקות פרסומות, זפזופים בין ערוצים וסרטונים לא רלוונטים כדי בסך הכל לקבל הסבר קצר על בניית האימפריה הספרדית? מה כבר ביקשנו? כל ההתנהלות הזו, לסיכום, מאפיינת את צ'רלטון, שאם צריך לתמצת את הגישה הבעייתית שלה לשידורי היורו במשפט אחד, הוא יהיה זה במקום ללכת לקראת הקהל, הם פעם אחר פעם ציפו שהצופים יהיו סובלניים כלפיהם, כאילו שהנאמנות הזו להם ולטורניר בכלל מובנת מאליה.
הקובלנות בתום היורו, יש לציין, אינן ייחודיות לישראל: אפילו באנגליה, שם רמת שידורי הספורט תמיד נחשבה הגבוהה מכולם, מתחו כתבי התקשורת ביקורת חריפה כמעט על כל אושיות הטלוויזיה של הטורניר. נוסף לכך, בכל העולם, ולא רק פה, מסתובבים כעת שלל פרשנים שמיהרו להכריז כי דל-בוסקה שוטה ובאלוטלי גאון ועתה נאלצים לאכול את המיקרופון, הנייר או המקלדת.
אך בתוך זה, לאורך הטורניר סבלו בצ'רלטון מבעיה עקרונית, ייחודית להם ובעיקר לא מחויבת המציאות. מצד אחד, הם ניסו להמשיך לדגול בססמה "פחות דיבורים, יותר שידורים", אך מצד אחר הם בכל זאת השתדלו לעטוף את סיקור היורו באיזושהי אריזה, אך כיוון שאחזו במקל בשתי קצוותיו, עשו זאת בצורה לא מספקת.
כל אחת משתי הגישות לגיטימית, אבל בצ'רלטון חייבים לדבוק באחת מהם: אם הם רוצים פשוט לשדר משחקים וזהו, אז יאללה, שילכו על זה; אבל אם ברצונם לחגוג אותם גם במשדרי הכנה וסיכום, אז לפחות שיעשו את זה כמו שצריך, ועד הסוף.
במידה שיבחרו באופציה הראשונה, לא דרושה היערכות מיוחדת, אבל אם יאתגרו את עצמם בזו השנייה, יש להם עתה ארבע שנים עד היורו הבא כדי להתכונן לה כהלכה. כיוון שסביר להניח שגם בצרפת 2016 יחלקו בצ'רלטון את השידורים על פני שלושה ערוצים לכל הפחות, הם יכולים בזמן הזה גם לחשוב כיצד לעשות זאת בצורה מושכלת יותר.
כך או כך, כידוע, הספורט הוא עסק דינמי שבו נוטים לשכוח את מה שהיה למחרת. בהתאם לזאת, האולפן של צ'רלטון בקרוב יהיה זיכרון רחוק, והוא יתחלף בהווה הזוי אך ממשי לחלוטין השידורים של משה גרטל מבריכת השחייה האולימפית בערוץ 1. אז איך נדרש מיכאלשווילי לומר פעם אחר פעם במהלך השידורים הקטועים? הישארו עימנו, תכף חוזרים.
