טוב, ניתן להכריז רשמית - אוקלהומה סיטי לחוצה. מה שלא עשתה סן אנטוניו הלוהטת הצליח לעשות השילוב בין מעמד הגמר למיאמי - להבהיר לילדים של OKC איפה הם נמצאים, לאן הגיעו, להוציא אותם מהזון. כאשר קבוצת העונשין הטובה בליגה קולעת ב-62.5 אחוזים במשחק השלישי ו-70 אחוזים בסדרה יש לכך רק הסבר אחד - הם התחילו להרגיש קרובים מדי לטבעת.
בכלל, זה היה המשחק החלש ביותר של הת'אנדר זה זמן רב, כנראה מאז המשחק השני מול הלייקרס, כולל במאני טיים. דווקא בכך יש סימן חיובי - הם כבר התאוששו ממשחקים פחות טובים ומפיגור בפלייאוף הזה ומיד לאחר מכן סיפקו כמה משחקים בלתי נשכחים. למרות החולשה הכללית של האורחת, המשחק נשאר צמוד ואחוזי העונשין מסבירים את כל הפער. לכן, התחושה היא עדיין שהסדרה הזאת תלויה קודם כל באוקלהומה סיטי. אם הם יחזרו לעצמם, אם הסדרה הזאת תוכרע על כדורסל נטו, הם ישיגו את הניצחונות.
המשחק השני עמד בסימן הכבוד של וויד לאור הביקורת עליו, השלישי עמד בסימן הכבוד של פרקינס. הוא שוב פתח בחמישייה והחסרונות שלו לא נעלמו לשום מקום - עדיין מתקשה בהגנה על פיק נ' רול, עדיין מגושם, רוב הזמן עדיין נטל התקפי, אך יש לו את התכונה הזאת של שחקנים עם אופי גדול. הוא הגיע למשחק הזה עם אנרגיות מיוחדות, דרש כדור כשהיה עליו שחקן נמוך, ניצל את ההזדמנויות האלה והיה היחיד שנלחם בריבאונד עבור OKC במחצית הראשונה.
אבל זה לא אומר שגם סקוט ברוקס צריך לדאוג לכבוד של פרקינס. ההרכב הגבוה עדיין בעייתי, הפעם הפער שנוצר הוא רק של שש נקודות, במקרה בדיוק הפער בסיום המשחק. מה היה קורה עם חמישייה מוצלחת? הסנטר נשאר על המגרש הרבה יותר דקות מאיבקה. גם לקונגולזי יש את החסרונות שלו, אבל אלמנט ההרתעה בצבע והקליעה מבחוץ הופכים את הכישרון שלו לכזה שמחפה על הבעיות, בעיקר כשאחת המרכזיות היא השמירה האישית על כריס בוש, שכרגע חי על תנועה ללא כדור. ברוקס המשיך בבחירת שחקנים לא טובה והגיע לשיא כשעלה עם ספולושה כמוציא כדור ופרקינס למהלך התקפי קריטי שנגמר באיבוד כדור תמוה בהוצאת חוץ.
עד כה לא התייחסתי לבוש, חשבתי שהיכולת שלו תהיה אפיזודה חולפת. אבל המשחק השלישי הבהיר שהוא סוף סוף עושה מה שקיוויתי שיעשה מהרגע הראשון בסאות' ביץ' - לשחזר את התפקוד שלו מהנבחרת האמריקאית בבייג'ינג 2008. בוש היה זקוק לשנתיים ופציעה כדי להבין שמיאמי תרוויח אם במקום כוכב מספר שלוש הוא יתפקד כרול פלייר מספר אחד. גם ביום קליעה לא טוב בוש היה חשוב במיוחד בזכות הדברים הקטנים - הריבאונד, התנועה ללא כדור, התפקוד בפיק נ' רול, המלחמה, מהלכי ההאסל בהגנה. הוא מצא את הייעוד שלו בדיוק בזמן הנכון.
אך במשחקים הבאים בוש יצטרך לספק גם נקודות. השיפור המשמעותי של הת'אנדר במשחק הזה היה בהגנה על באטייה, סיפור לא מסובך במיוחד - השחקן שלו פשוט לא עזב אותו בשום מצב. כאשר באטייה קיבל שלשה חופשית לקראת סוף המחצית בגלל עזרה של איבקה ששמר עליו, דוראנט הפנה לקונגולזי מבט שאומר "מה, אנחנו לא עובדים רק על זה כל היומיים האחרונים?". בהנחה שכך זה יימשך, וכל עוד צ'אלמרס והאסלם לא ממש הגיעו לסדרה, ההיט יזדקקו לעוד שחקן שמייצר נקודות על בסיס קבוע. שניים לא יספיקו כל לילה.
ומה שלום הדו קרב בין לברון לדוראנט? הלילה היה הנוק-אאוט האמיתי הראשון ביניהם. לעומת קינג ג'יימס, דוראנט יודע לצבור נקודות גם ביום חלש, אך החולשה שלו באה לידי ביטוי בכל מה שמסביב. הלילה לברון נראה שחקן הרבה יותר שלם ובשל מאשר יריבו. זה בלט בשני תחומים. הראשון, והפשוט יותר, הוא הריבאונד- 14:6. לברון דואג כמעט לבד לכך שההרכב הנמוך של מיאמי ישרוד מבחינת ריבאונד, דוראנט לא מסוגל לכך- במחצית הראשונה, כאשר הת'אנדר נזקקו נואשות למישהו שיעזור לפרקינס בקרשים, זה היה צריך להיות התפקיד של KD אך הוא היה לא מרוכז, ממוקם לא טוב וחסר פיזיות שתאפשר לו למנוע מהיריב לתפוס מולו מקום טוב.
הנקודה השנייה היא המורכבת והחשובה יותר - התנהלות נכונה במהלך המשחק כשומר אישי של הכוכב השני. דוראנט שוב החל את המשחק על לברון, שוב נראה מוטרד מכך ושוב הסתבך בעבירות. הדיבור אחרי המשחק הוא על השריקה לעבירה הרביעית של KD שוויד חילץ הרבה יותר מאשר דוראנט ביצע, אך המיקוד של OKC צריך להיות בכך שמתחילת הרבע השלישי היו לכוכב שלהם שלוש עבירות אותן הוא לחלוטין ביצע ושתיים מהן נבעו מחוסר היכולת שלו להתמודד עם הפיזיות של לברון. בעצם, העבירה השלישית של דוראנט הייתה רגע המפנה החיובי של הת'אנדר - זה הכריח את ברוקס להעביר את ספולושה על וויד, ווסטברוק על וויד ודוראנט חצי שומר חופשי על צ'אלמרס. זה הציוות ההגנתי הנכון עבור אוקלהומה סיטי, הגיע המן להיפרד ממשחקי הכבוד ולהבין שכרגע עדיף להרחיק את דוראנט מלברון בהגנה.
בצד השני, מיאמי הראתה דוגמא להתנהלות נכונה בתחום הזה. לברון לא שמר על דוראנט רוב המשחק, אבל במאני טיים לקח על עצמו את התפקיד. מכל הדברים החשובים שקינג ג'יימס עשה במשחק הזה, היכולת שלו לנטרל לבדו את המהלך הקטלני ביותר של הת'אנדר במאני טיים הייתה הכי חשובה. לאחר פעם אחת בה אוקלהומה סיטי השתמשה בהצלחה בתרגיל החסימה הנמוכה של ווסטברוק לדוראנט רחוק מהכדור, לברון השתלט על העניינים.
בפעמים הבאות הוא עקף את החסימה מעליה וכך בעצם חיסל את התרגיל. במצב רגיל החיסרון הוא שזה מפנה את דוראנט להאלי-הופ קל, לברון הוא כנראה היחיד שיש לו שילוב בין גובה, פיזיות, אתלטיות, זריזות וחוכמת משחק שמאפשר לו לזהות את נסיון הבריחה של KD פנימה, לחזור בזמן ולא לאפשר את ההאלי-הופ. זאת הייתה הסיבה לכך שפעם אחר פעם במאני טיים דוראנט נתקע עם אלתור לא מוצלח. גם זו דרך להשתמש בכישורים הייחודיים של לברון, דרך לא פחות חשובה ויעילה מהשימוש ההתקפי בו.
אם לברון ימשיך לנטרל את התרגיל הקטלני, ברוקס יצטרך לעבור לאופציה ההתקפית היעילה שכן עובדת בסדרה הזאת - הפיק נ' רול בין ווסטברוק לאיבקה. לא צריך להתבלבל מהיכולת הנדירה של ווסטברוק לבצע ארבע טעויות בארבע התקפות רצופות, כאשר הוא מגיע לפיק נ' רול קבלת ההחלטות שלו מפתיעה לטובה. פעמיים ברצף הפיק נ' רול הזה נגמר בסל קל ברבע השלישי, מאז לא היה שימוש בו, בעיקר בגלל שהשניים לא היו ביחד על הפרקט ב-17 דקות האחרונות של המשחק. עוד סיבה טובה לכך שאיבקה צריך להיות האופציה הראשונה לגבוה היחיד ברבע האחרון.
