תמונת מצב עדכנית

מבחן העשור

תשע שנים חלפו מאז האליפות האחרונה של מכבי תל אביב. על רקע הניפוי המפתיע של יצחקי, אופיר סער בודק את חמשת האירועים הכי משמעותיים בקיץ של מכבי תל אביב בעשור האחרון, ולאן הם לקחו את הקבוצה

אופיר סער

1. הקיצים של אבי נמני

ההדחה על ידי ניר קלינגר ב-2003, החזרה ב-2005, המינוי למנג'ר ואחריו כמאמן - אלו למעשה החלטות שמלוות את כל עשר השנים האחרונות של מכבי תל אביב. נמני הוא שחקן שהעמיד על כף המאזניים את המשקל שלו מול משקל המועדון. העשור הזה של נמני עם מכבי תל אביב הוא אחד מהסיפורים הגדולים ביותר עד היום בכדורגל הישראלי.

מה אפשר לקחת משם? קודם כל, את הכוח של מכבי תל אביב. הרעש שכל פעולה שקשורה בנמני יצר, הפגנות האוהדים כשהודח, האלפים שקיבלו אותו באהבה כשחזר באימון הפתיחה, הרצון לראות אותו על הקווים וגם היכולת של האוהדים לעשות סוויץ' ולרצות לראות מכבי אחרת, ללא אבי נמני, בצד המקצועי. אותה מכבי תל אביב שהביאה לרמת גן 38 אלף איש במשחקים נגד הפועל ומכבי פתח תקוה במשחק אליפות וגמר גביע המדינה, והראתה עוצמות שאף מועדון בישראל עדיין לא הגיע אליו.

איך זה השפיע על השנים שאחרי? איך לא. כל הפעולות שהיו קשורות בנמני בעשור האחרון היו בעלות השפעה כמעט מוחלטת על כל מה שקרה במכבי תל אביב. תמיכת הקהל, המחאות, ההפגנות, העזיבה של לוני הרציקוביץ', אלי דריקס וניר קלינגר, אפילו הפיטורים של נמני כשהקהל היה מאוכזב מהתוצאות על הדשא הם עדיין בגדר טראומה מקצועית, כשהקבוצה רק הולכת אחורה.

איך זה קשור לקבוצה הנוכחית? אולי זה מה שהכי חסר למכבי תל אביב היום, המעורבות הרגשית של הקהל של המועדון. הדבר הכי מפחיד בקהל של מכבי תל אביב בשנתיים האחרונות, ועל אחת כמה עכשיו כשהגיע צוות זר, זאת האדישות. זה לא מרגש אותם יותר מדי, הם סקפטיים ולא רואים איך השינוי מגיע. כל האגרסיות של תמיכה, מחאה והתפרעויות הפכו לדעה רווחת שמדובר בקללה. האדישות היא הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות למועדון כמו מכבי תל אביב, שאם ירצה או לא ירצה, החמצן שלו תמיד יהיה האמוציות של הקהל, לטוב ולרע. עם זאת, נראה שבמכבי תל אביב מצאו את הנוסחה להוציא את הקהל מהשבלונה עם השחרור הבלתי צפוי של ברק יצחקי, שלא הותיר אף אוהד אדיש. אולי הזעזוע הזה יגרום גם לקהל להבין שהשינוי כבר כאן.

עוד בוואלה! NEWS

מרגישים שאין לכם זמן בחיים? כך תשדרגו את היום עם כמה פעולות פשוטות

לכתבה המלאה
ההישגים לא היו מרהיבים בשנים האחרונות שלו במועדון, אבל הנשמה שלו חסרה. אבי נמני במשחק הפרידה ב-2008 (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

2. פרויקט הגלאקטיקוס

מי לא זוכר את ההצהרה הגדולה של איל ברקוביץ' לפיה "אנחנו הולכים לזכות בדאבל"? לידו ישב נמני המנוסה, שהכיר היטב את הליגה וגם די הפנים לאן בדיוק הולך כל הפרוייקט הזה שנבנה בצהוב-כחול. עונת החזרה של נמני למכבי תל אביב ב-2006 גרמה לצהובים ללכת בגדול, כאשר צירפו את ברקוביץ' וג'ובאני רוסו בנוסף לסמל שחזר. עשרת אלפים מנויים נמכרו, הקהל היה בטירוף, 4,000 איש קיבלו את נמני והחבורה באימון הפתיחה בחולון, מרביתם באו בשביל לראות את מספר 8 לובש שוב צהוב כחול. בפועל, כאן, פחות או יותר, הסתיימו הרגעים החיוביים והאופטימיים של העונה הזאת.

מה אפשר לקחת משם? קודם כל, את התובנה המקצועית של איך לא בונים קבוצת כדורגל. במכבי תל אביב היה הכל חוץ מקבוצת כדורגל: שחקנים טכניים, גולרים, לידרים על המגרש - חלומו של כל מאמן. רק שאלה שאמורים לעשות עבודה טקטית, לרוץ לקבל כדור ולא רק לקבל אותו ולעשות הגנה כמו שצריך לא היו בנמצא. ניר קלינגר נכנס לפרוייקט שלא היה שלם איתו וגם שילם את המחיר על כך. במובן החיובי, אפשר שוב לחזור ולראות מי זאת מכבי תל אביב- היא עצרה את מכירת המנויים על מנת להשאיר מקום לקהל האורח בבלומפילד ויכולה הייתה לדאוג, אולי, לבלומפילד מפוצץ מראש בחודש אוגוסט, קנה מידה שעד היום לא ראינו בכדורגל הישראלי. וכמובן, השחרור יצחקי מעיד על כך שבקרית שלום מנסים לנטרל את כל מוקדי האגו, מתעלמים ממעמדות וחושבים רק על בנייה נכונה.

איך זה השפיע על השנים שאחרי? למעשה, החזרה של נמני והגלאקטיקוס הגיעה כדי לעצור את הנפילה של השנים האחרונות מאז האליפות של 2003 ולנסות לחזור לצמרת הכדורגל ולמאבק על תארים, אך נראה שהפרויקט רק העמיק את הנפילה והשריש אותה, כך שעד עצם היום הזה, עם מיליונים שנשפכו בתקופת אלכס שניידר ומיטש גולדהאר, המועדון אפילו לא מצליח לאיים על הצמרת.

איך זה קשור להיום? מכבי תל אביב סוחבת את הקוף הזה על הגב כבר מחודש מאי. הקהל, התקשורת והאווירה במועדון מאפיינות מועדון שלא זכה באליפות עשר שנים. לא משנה מה עושים, כמה כסף שופכים ועד כמה מנסים, הנפילה בכל שנה רק חזקה יותר,. תחושה של כדור שלג שמי שיעצור אותו הוא באמת עילוי. כרגע, אף אחד לא מאמין שיש אחד כזה.

הכל היה שם, חוץ מקבוצת כדורגל. ברקוביץ' בפוזה אופיינית בעידן הגלקטיקוס (צילום: עמי שומן)

3. העזיבה של לוני הרציקוביץ'

בקיץ שלפני עונת 2008\2007 החליטו לוני הרציקוביץ' לעזוב את מכבי תל אביב. המו"מ עם רוני מאנה פוצץ, והרציקוביץ' עבד במרץ על מנת למצוא מישהו אחר, מאחר שכבר הרגיש שהעסק גדול עליו. לאחר מספר חודשים סוכמה עיסקת העברת המועדון לידי אלכס שניידר, מה שהביא לסופן של 12 שנות השליטה של הרציקוביץ', שסומן אצל האוהדים אחרי שהדיח את קשטן ודחף את גרנט לאחר הדאבל ב-1996. מכבי תל אביב אמנם זכתה באליפות ומספר גביעים, אך הייתה לאורך כל השנים תחת אווירה שלילית, קהל שמתוסכל מהבעלים, מההתנהלות שלו מהיחס המתנשא ומתחושת הניתוק ששידר.

מה אפשר לקחת משם? את הכח של לוני. מה שהוא עבר ושרד עם אוהדי מכבי תל אביב, התקשורת והביקורות בתוך המועדון הם משהו שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בו. הפגנות, איומים, האויב מספר 1 של יושבי היציע במשך שנים עמד על הרגליים האחוריות, ולא התבייש לומר שלא ייכנע לחבורת פרחחים בדרך למטרה.

איך זה השפיע על השנים שאחרי? העובדות מוכיחות כי מקצועית זה לא השפיע. מנטאלית, מכבי תל אביב כן חזרה לחיים, לקהל שבו האמונה והרצון ובסך הכל גם שניידר וגם גולדהאר כיום מקבלים הרבה יותר גב והערכה ממה שהרציקוביץ' קיבל. הקהל כל כך רצה לראות את לוני הולך, עד שבשנים שלאחר מכן הוא הולך אחרי כל בעלים. אבל שניידר וגולדהאר הם כרגע רק הריבאונד, אם התוצאות ימשיכו לא להגיע הם לא יקבלו אהבה מהיציע.

איך זה קשור להיום? הרציקוביץ' האמין בהחלטות מנותקות מהדעה הרווחת ביציע ובתקשורת: ההדחה של קשטן אחרי הדאבל, ההליכה עם קלינגר בקרב מול נמני וההדחה של נמני ובנין, הגלאקטיקוס והיצמדות לאותה דרך שבה כולם חשבו שהוא טועה. גם במכבי תל אביב הנוכחית יש דברים דומים- מנכ"ל זר שאינו מגיע מהכדורגל, צוות אימון שלם המורכב מזרים, מנג'ר ומאמן שעדיין לא עשו יותר מדי בתחום המקצועי וקהל שהפך לאדיש, כי הוא מבין שהוא לא יכול להשפיע על הבעלים. זאת תובנה שאוהדי מכבי תל אביב הגיעו אליה רק לקראת סוף הקדנציה של הרציקוביץ', לאחר שכבר התייאשו מהמלחמות.

ניהל קרב התשה שבו היו רק מפסידים. לוני הרציקוביץ' (צילום: עמי שומן)

4. מיטש גולדהאר כבעלים

אחרי שכבר נראה היה שמכבי תל אביב יוצאת מהתמונה, באוגוסט 2009 רכש גולדהאר את מכבי תל אביב מידי שניידר והחליט לקחת את הקבוצה כפרויקט ספורטיבי רחב היקף. מקצועית, גולדהאר לא מצא עד היום את הנוסחה להצלחה מקצועית, וההחלטות הקיץ מבהירות שהוא עדיין מחפש את הנישה הנכונה עבורו לפרוייקט. ברמת ההשקעה, החשיבה וההסתכלות לעתיד, זה נראה מאוד מבטיח מבחינת מכבי תל אביב.

מה אפשר לקחת משם? את התובנות. גולדהאר לומד. פעם אלה הפיטורים של נמני, פעם הפרידה מאיוניר, עכשיו הנפנוף של יצחקי והרצון לראות גם את קולאוטי בחוץ. כל עוד ישקיע, ילמד מטעויות, יעשה את הבחירות הנכונות ויישאר עם אותו אופי חזק ולא מתפשר, קשה לראות סרט שבסופו של תהליך מכבי תל אביב לא תחזור להיות אימפריה בכדורגל הישראלי. נראה שזאת פונקציה של זמן בלבד, השאלה היא רק האם לגולדהאר יהיה את אותו כח שהיה להרציקוביץ' לשרוד.

איך זה השפיע על השנים שאחרי? הקדנציה של גולדהאר קיבעה כמה הגדרות במכבי. התחושה בקרב מאמני הכדורגל היא שקשה מאוד יהיה להצליח במכבי תל אביב באווירה הנוכחית, ושתחת גולדהאר אין זמן לדרך, רק לתוצאות. גולדהאר יצטרך לשנות את רמת הקרדיט שהוא נותן למאמנים בשנים הבאות. הבחירה שלו בצוות זר כשאלישע לוי ומאמן האלופה פנויים אומרת, אולי, כי הוא מסכים עם הדעה הרווחת בקרב המאמנים ודי מיואש ממה שיש להם לתת. מעבר לכך, גולדהאר שם איקס על האפשרות להביא כוכבים מהארץ ומחו"ל וסביבם לבנות את הקבוצה (ויותר מכך, הוא גם שחרר כוכב בסדר הגודל של יצחקי, שחתום על חוזה לשלוש שנים), וכאן דווקא חזר למכבי האמיתית, של שחקני בית כבסיס כשאליהם מצטרפים שחקני רכש. המטרה של גולדהאר היא להמשיך ולהגדיל את כמות שחקני הבית בסגל, מגמה נכונה ומבורכת.

איך זה קשור להיום? למרות היעדר קבלות על הדשא, גולדהאר הוא שינוי מבורך במכבי תל אביב ובכדורגל הישראלי. הוא מצליח לנתק את הקבוצה מהרעש הסביבתי של האוהדים והתקשורת, ולמרות הסאגות עם המאמנים הוא מאמין גדול בעבודה לטווח ארוך, צמצום תקציב ומביע אמון בשחקנים צעירים. הפעולות שהוא עושה בנוגע לנדל"ן עבור המועדון והמתחמים שהוא מנסה לרכוש, רק מוכיחים עד כמה קשה יהיה למנוע ממנו את ההצלחה בעתיד.

הכוונות טובות, הביצוע עדיין רחוק מלהיות מושלם. מיטש גולדהאר (צילום: ברני ארדוב)

5. המינוי של קרויף וגארסיה

כשגולדהאר דיבר על מנהל ספורטיבי זר היו מחלוקות, וכאשר ג'ורדי קרויף הגיע הן רק גברו. קרויף ג'וניור נחשב בסך הכל להצלחה בלרנקה בשנתיים האחרונות, אך עדיין בעל ניסיון מועט מאוד בתחום הניהול המקצועי. גארסיה? הפוטנציאל שלו נשמע מבטיח, אך כמו במקרה של קרויף, העובדה שאימן עד היום רק קבוצת נוער העלתה מיד את סימני השאלה. הם לא מגיעים לכאן במעמד דומה לזה שהגיע איתו לואיס פרננדס לבית"ר ירושלים, עם רקורד מוצלח בכרטיס הביקור.

מה אפשר לקחת מההחתמה? את העובדה שגולדהאר רוצה להמר, ללכת לא רק על שינוי של מאמן זר שלא מעורה ומעורבב בכדורגל שלנו, אלא גם על כזה שהוא כרגע הרבה יותר בגדר פוטנציאל להצלחה. באיזשהו מקום, גולדהאר הולך על סטארט-אפ כי הפסיק להאמין בחברה במתכונת הנוכחית או בזאת המקובלת. צריך לזכות שהסטארט-אפים הכי גדולים התחילו מנסיונות וללא הרבה אמונה שמדובר במשהו גדול ורחב היקף מקצועי וכלכלי.

איך זה ישפיע היום ועל השנים הבאות? כפי שכבר נאמר קודם, יש במכבי תל אביב תחושה של כדור שלג שרק עילוי יוכל לעצור אותו. עם כל הכבוד לתכנית המקצועית, לקרויף וגארסיה יש בעיות קשות. יש להם קאדר ישראלי מוכשר, אך כזה שחלקו אינו מתאים ללחץ של מכבי תל אביב ולדרישות של קרויף. דרושה יחידת זמן משמעותית כדי שילמדו זאת. מעבר לכך, התקציב לזרים אותו קיבל המנהל הספורטיבי אינו גבוה במיוחד, ועל אף ההצלחה בבחירות בלרנקה, קרויף לא המציא את הגלגל וקשה מאוד יהיה להביא שחקנים יוצאי דופן בסכומים האלה. בשנים הבאות? אם קרויף ימשיך, יהיה ברור כי הוא סיפור הצלחה. אין אמצע במינוי הזה.

ומה לגבי גארסיה? הפוטנציאל גדול, אבל אם קרויף לא יצמיד לו ישראלי שמכיר את הכדורגל הישראלי על בוריו, ילווה אותו באופן שוטף ויעזור לו בהכנות לכל מה שצפוי לו מול כל קבוצה, שופט, איצטדיון והשחקנים, פשוט קשה מאוד לראות איך הדבר הזה מצליח. זהו חלק בלתי נפרד מההצלחה של כל מאמן כאן - התובנות לגבי הפרטים הקטנים של הכדורגל הישראלי.

אם ישרדו יותר מעונה, זו הצלחה. אם לא, זה כישלון. קרויף וגארסיה (צילום: קובי אליהו)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully