2:2. המצב בשתי הסדרות דומה, ההתפתחות שלהן כמעט זהה. אבל המחצית השנייה של המשחק הרביעי הלילה (שני) במזרח הייתה הרגע בו הגמרים האזוריים נפרדו אחד מהשני. בעוד שבמערב מתפתחת סדרה נפלאה, מהאיכותיות של השנים האחרונות, בין שתי קבוצות שמתעלות האחת בעקבות השנייה, במזרח הרמה הולכת ויורדת עד שהדקות האחרונות של המשחק האחרון היו פשוט קשות לצפייה. מי שרוצה מוזמן לקרוא לזה כדורסל של מערב מול כדורסל של מזרח, מבחינתי הפעם מדובר פשוט בכדורסל טוב מול כדורסל רע.
מזרח
נתחיל ברע. הסיפור של בוסטון די ברור וחוזר על עצמו כל משחק - קבוצה איכותית אבל קצרה ומבוגרת, שמסוגלת לשחק טוב בדיוק שני רבעים וחצי עד שנגמר לה האוויר. בשלושת המשחקים האחרונים הסלטיקס ניצלו את החלק הזה כדי לפתוח פער, ואז נפתח מירוץ של מיאמי נגד השעון, כשהירוקים מנגד רק הולכים ודועכים.
הלילה זה בלט במיוחד. בוסטון קלעה במחצית השנייה פלוס ההארכה פחות נקודות מאשר ברבע הראשון, מיאמי סגרה בקלילות פער של 16 בפחות מרבע - מ-8 דקות לסוף הרבע השלישי עד 9 דקות לסוף הרביעי. זה היה אמור להיות סוף הסיפור של המשחק והסדרה הזאת, זקני הסלטיקס לא היו אמורים להחזיק מעמד, אלא שאז גם מיאמי הפסיקה לתפקד.
פתאום היכולת של ההיט נראתה כהמשך ישיר לחלק הראשון של הסדרה מול אינדיאנה - שני הכוכבים לא מרוכזים ולא חדים, שחקני המשנה לא פוגעים ומשחק ההתקפה נתקע פעם אחר פעם. הפערים בין היכולת של מיאמי בתקופות שונות בתוך הפלייאוף בלטו גם בשנה שעברה, השנה הזגזוג חמור ומשונה במיוחד. איפה לברון ו-וויד של המחצית השנייה מהמשחק הרביעי אצל הפייסרס? הלילה לא היה להם כל זכר, אך השאלה הגדולה היא אם הם יחזרו בקרוב.
קשה למצוא מילה רעה להגיד על בוסטון. הלב הענק של השחקנים האלה מדהים, היכולת שלהם להוציא מעצמם את המקסימום כל משחק מחדש היא הגדרת ההרואיות, גם היכולת המקצועית שלהם במחצית הטובה מזכירה כמה איכותית הרביעייה שלה וכמה שלשושלת הזאת מגיעה יותר מאליפות אחת. אבל קבוצה שנגמר לה האוויר כל פעם מחדש כ-20 דקות לסיום המשחק, שמפסידה כל מחצית שנייה ובדרך כלל בפער דו ספרתי, לא אמורה להיות חזק בעניינים בגמר האזורי שלה. בגלל זה עדיין קשה לראות את מיאמי מפסידה את הסדרה הזאת, אפילו אם הדקות האחרונות הלילה מרמזות על תחילתה של קריסה מנטלית, שהם כבר הוכיחו שהם מסוגלים לה. החזרה הצפויה של כריס בוש למשחק הבא בהחלט מחזקת את התחושה שהסדרה הזאת חייבת ללכת לפלורידה.
ועכשיו נעבור לפינה שהמצאתי הרגע - מהי השאלה הנכונה. השאלה הלא נכונה - למה לברון מסר להאסלם במהלך האחרון של הזמן הרגיל? השאלה הנכונה - למה לברון מסר להאסלם גרוע ומאוחר מדי במהלך האחרון? אם הוא היה משאיר שחקן מנוסה עם יד טובה מחצי מרחק וכושר קליעה טוב לזריקה נוחה זה היה נהדר עבור מיאמי, אבל הוא תקע אותו עם כדור נמוך מדי מול שמירה כשאין לו זמן לאלתר. מהבחינה הזאת, התלונה ללברון ולוויד על המהלכים האחרונים שלהם צריכה להיות זהה - התחלת המהלך מאוחר מדי, קבלת החלטה רעה ורמת ביצוע נמוכה.
מערב
סקוט ברוקס הוא המנצח הגדול של השבוע האחרון. הוא לא רק השיג שני ניצחונות ושינה את המומנטום של הסדרה, הוא השיג אותם למרות שעד החצי האחרון של הרבע האחרון במשחק השני אף אחד משלושת הכוכבים שלו לא היה טוב במיוחד. אחרי שני המשחקים בטקסס עלתה שאלת שחקני המשנה של הת'אנדר. ספק אם מישהו דמיין את התשובה שקיבלנו בימים האחרונים - ההצגה האדירה של ספולושה במשחק השלישי, היום המושלם של איבקה ברביעי, התרומה של פרקינס וקוליסון בשני הצדדים. לא הייתה כל אינדיקציה לכך שיש לאוקלהומה סיטי שחקני משנה שמסוגלים להשתלט על משחקי פלייאוף מכריעים באלגנטיות כזאת.
במחצית השנייה סן אנטוניו הראתה את גדולתה ההתקפית. זאת הייתה מחצית של 60 נקודות מול הגנה טובה, ואפילו מאוד. הת'אנדר המשיכו לנטרל את הפיק נ' רול, המשיכו לבצע רוטציות נפלאות ולמנוע חלק גדול מהזריקות הנוחות שהספרס רגילים אליהן, המשיכו במהלכי האסל שכפו איבודים ברגעים חשובים, המשיכו להכריח את סן אנטוניו לשחק על בידודים שהם לא אוהבים. אז איך הספרס בכל זאת השיגו את 60 הנקודות? בעיקר בעזרת אחריות וקבלת החלטות. על רוטציה טובה הם הגיבו בהמשך הנעת כדור עד שמגיע המבט הפנוי, על כפיית הבידודים הם הגיבו בביצוע בידוד רק אחרי כמה מסירות, ואחרי שההגנה התבלגנה והצבע נשאר פנוי, כל חצי חור נוצל. גם רמת הביצוע הייתה נהדרת, הרבה חדירות לא קלות הסתיימו בנקודות ואחוזי הקליעה מבחוץ המשיכו להיות מצוינים.
למעשה, ניתן לומר ששלושה מארבעה מערכים תפקדו מצוין במשחק הרביעי - שתי ההתקפות וההגנה של הת'אנדר. היכולת של ברוקס לייצר מהלכים הגנתיים מנצחים באה לידי ביטוי ברבע אחד בו התקפת הספרס נתקעה והפער נוצר. חוסר היכולת של פופוביץ' לייצר מהלכים כאלה לא איפשר למחצית ההתקפית המצוינת של הקבוצה שלו לסגור את הפער.
לא בגלל שפופ לא ניסה, וזה בלט במיוחד בתרגיל עבור דוראנט בדקות האחרונות שחיסל את סיכויי הספרס באופן סופי. זה היה תרגיל פשוט וקטלני שעירב את שלושת הכוכבים, עוד הברקה של ברוקס - חסימה בלי כדור של ווסטברוק לדוראנט מתחת לסל מצד ימין כשהארדן מוליך כדור בצד שמאל, ושני הגבוהים רחוקים מהמהלך (מדי פעם ווסטברוק והארדן התחלפו כדי לבלבל את ההגנה). כך KD השתחרר לקבל כדור לקליעה מהמשבצת האהובה עליו.
כאשר השומר של דוראנט ניסה לעבור את החסימה הוא לא הספיק מול העלייה המהירה והגבוהה שלו. בחילוף דוראנט ניצל את יתרון הגובה על השומר של ווסטברוק וקלע מעליו. כשהשומר שלו ניסה לעבור מעל החסימה, הת'אנדר זיהו את זה מיד והלכו על האלי-הופ לדוראנט שנשאר לבד מתחת לסל. ברגע שהשחקן של הארדן בא לעזור הוא השאיר אותו לשלשה פנויה. ארבעה ניסיונות הגנתיים שונים, כולם נכשלו. היו עוד אופציות, אבל גם התרגיל לא מיצה את האופציות שלו - אם השומר של ווסטברוק היה עוזב אותו הוא היה מתגלגל פנימה לליי-אפ, אם אחד משומרי הגבוהים היה מנסה להתערב זה היה נגמר בדאנק של פרקינס או קליעה מחצי מרחק של מר 11 מ-11.
סטטיסטיקאים ומאמנים אמריקאים אוהבים לאחרונה להשתמש בנתון של נקודות ביחס לפוזשנים (PPP). מהרגע שהת'אנדר התחילו להשתמש בתרגיל הזה בשבע הדקות האחרונות של המשחק הם השיגו בעזרתו 19 נקודות בעשרה פוזשנים, PPP פסיכי של 1.9, ששום דבר בכדורסל לא מתקרב ליעילות שלו, עמוק בתוך המאני טיים של משחק פלייאוף גדול. במילים אחרות: זה כאב ראש גדול מאוד לפופוביץ' לקראת רגעי ההכרעה של המשחקים הבאים.
מבחינת אוקלהומה סיטי, השאלה הגדולה היא אם הם יצליחו לשחזר את היכולת ממשחקי הבית גם בחוץ. פעמים רבות זו נקודת התורפה העיקרית של קבוצות צעירות ולא מנוסות. לעומת הספרס, הת'אנדר חייבים לנצח בחוץ כדי לקחת את הסדרה. הכוונה היא בעיקר לשחקני המשנה - הפער בין ספולושה ואיבקה של משחקי החוץ ומשחקי הבית היה עצום, ולפחות אחד מהם יצטרך להתעלות בהמשך גם בסן אנטוניו. מבחינת הספרס, יהיה מעניין לבדוק את הרוטציה לסדרת שלושה משחקים שנשארה. דואן בלייר הרשים מאוד באופי שלו - שחקן חמישייה בעונה הרגילה שנדחק מחוץ לרוטציה בפלייאוף בגלל ההגנה שלו ופתאום קיבל דקות חשובות והחזיר עם מלחמה וכמה מהלכי הגנה גדולים. מאוד יכול להיות שהוא הרוויח את המקום כמחליף המרכזי לגבוהים. כלל לא יפתיע אם הוא יהיה האקס פקטור באחד המשחקים שנותרו.